כשהבית כבר לא מרגיש בטוח: 5 שנים עם יהודי קנדה

בשלוש השנים מאז שבעה באוקטובר עמדה יהדות קנדה בחזית התמיכה בישראל. עשרות משלחות הגיעו לארץ, והתרומות ליישובי הדרום והצפון האמירו מאוד. אבל במקביל, יהודי קנדה מצאו את עצמם במצב לא נוח. ממשלת ישראל הציגה לא פעם ביקורת על מדיניותה כאנטישמיות. יהודי קנדה מצאו את עצמם, בעל כורחם, כמעין נציגים של ממשלת נתניהו–בן גביר, ולא לכך הם כיוונו.

ירון דקל|

"מה שקרה באוסטרליה יכול לקרות גם אצלנו", אמר לי לאחרונה אחד מראשי הקהילה היהודית בקנדה, העומד בראש בית כנסת גדול בטורונטו. הוא לא היה היחיד. העלייה באנטישמיות הגלויה, שלבשה בשנה האחרונה צורה מסוכנת של ירי לעבר בתי כנסת ומוסדות יהודיים, מדירה שינה מעיניהם של יהודי קנדה. בקהילה היהודית הרביעית בגודלה בעולם מפנים אצבע מאשימה בראש ובראשונה לעבר ממשלת קנדה, שלטענתם מתייחסת לסימנים ולאיומים באופן רכרוכי ולא רציני, אף שהכתובת כבר מזמן על הקיר.

נאומו של ראש הממשלה, מארק קרני, בבית הכנסת הרפורמי הגדול בטורונטו לא הותיר רישום. בקהילה בוחנים מעשים, ולא נאומים. גם ראש עיריית טורונטו, אוליביה צ'או, שהמשטרה העירונית נמצאת תחת אחריותה, סופגת קיתונות של ביקורת, ואף של בוז. ראשי הקהילות היהודיות בקנדה תגברו את אמצעי האבטחה, ובמקביל מעבירים מסר חד-משמעי לקהילה: אל לכם לחשוש מלבוא לפעילות במרכזים הקהילתיים, בבתי הספר ובבתי הכנסת. זה בדיוק מה שהאנטישמים רוצים להשיג — פחד. אבל עמוק בלב, החשש מכרסם.

בערב ראש השנה גילו מתפללים באחד מבתי הכנסת כי הגישה לבית הכנסת חסומה על ידי מכונית משטרה, שהוצבה שם כדי למנוע פגיעה במתפללים. בעבר הסתפקו בבית הכנסת הזה בשוטר חמוש אחד שעמד בכניסה. הפעם מספר המאבטחים עמד על כעשרה. הזמנים השתנו. בית הכנסת בבלוויל, אונטריו, היה זה שספג ירי בערב יום כיפור, ובלב היהודים עברה המחשבה: איפה זה יקרה בפעם הבאה?

בשלוש השנים מאז שבעה באוקטובר עמדה יהדות קנדה בחזית התמיכה בישראל. עשרות משלחות הגיעו לארץ, והתרומות ליישובי הדרום והצפון האמירו מאוד. אבל במקביל, יהודי קנדה מצאו את עצמם במצב לא נוח. ממשלת ישראל הציגה לא פעם ביקורת על מדיניותה כאנטישמיות. יהודי קנדה מצאו את עצמם, בעל כורחם, כמעין נציגים של ממשלת נתניהו–בן גביר, ולא לכך הם כיוונו. "המהלכים של השר בן גביר, שגורמים נזק לישראל בקהילה הבינלאומית, אינם מקלים עלינו, בלשון המעטה, ואין לנו דרך אמיתית להגן עליהם", אומר אחד התומכים הגדולים של ישראל בקנדה. "תמיכה בישראל הפכה להיות תמיכה בממשלת ישראל, ולא כל יהודי קנדה שלמים עם התפקיד שהוטל עליהם."

במקביל גדל הרצון, וגם הצורך, להתחבר לישראלים שאינם בהכרח נציגי הממשלה. במהלך חמש השנים האחרונות כמעט הוכפל מספר שליחי הסוכנות בקנדה, ומחוף לחוף משרתים כיום 52 שליחים, מהם 40 מתנדבי שנת שירות. הקהילות מעוניינות וצמאות לפגוש ישראלים, שונים מאלה שהם פוגשים על מסכי הטלוויזיה בקנדה. אמירות פשטניות שמגיעות מישראל, בנוסח "אם לא טוב להם, שיעלו לארץ", מקוממות את היהודים ומרגיזות אותם. קצב העלייה אמנם גבר מאז 7 באוקטובר, ועומד כיום על כ-420 עולים בשנה, אבל רוב יהודי קנדה חשים שזהו ביתם, ויודעים שאפשר להיות יהודי ציוני גאה גם מרחוק.

הסוכנות השכילה ליישם את הגישה שלפיה קהילות יהודיות חזקות הן אינטרס של מדינת ישראל, בדיוק כפי שישראל חזקה מחזקת את הקהילות היהודיות בתפוצות. לא בכדי הציבו יו"ר הסוכנות, אלוף (מיל') דורון אלמוג, והמנכ"ל יהודה סטון את הכפלת מספר השליחים ברחבי העולם כיעד מרכזי. על רקע המלחמות בשלוש השנים האחרונות, יש רצון גובר בחיזוק הקשר, במיוחד כאשר המגמה בקרב הדור הצעיר היא הפוכה. הצעירים פחות מחוברים לזהות היהודית, לישראל ולציונות. אצל הסבים והסבתות שלהם ישראל הייתה ערך חשוב, מהותי ומרכזי. גם אצל הוריהם, שמגיל ינקות נסעו לבקר בארץ, הקשר היה מובן מאליו. אבל הדור הצעיר, שחשוף לרשתות החברתיות ולתעמולה הארסית נגד ישראל, שואל יותר שאלות: באיזה אופן אני קשור לישות הזו ששמה ישראל?

ובקנדה מקווים שהמציאות העגומה לא תטפח על פניהם בעוצמה גדולה עוד יותר, ולא תערער עוד יותר את תחושת הביטחון. אחרי הכול, השאלה שמרחפת מעל הקהילה היהודית שם אינה רק היכן בטוח יותר להיות יהודי, אלא גם איזה מקום תתפוס ישראל בחייהם של יהודי קנדה בדור הבא.