מזכרת קטנה מכישלון עצום

ליהיא לפיד, רעייתו של יו"ר האופוזיציה, היא בין השאר צלמת מוכשרת. לכן גם תמונה ספונטנית כביכול ("ופתאום יאיר קרא לי", עדכנה לפיד בפייסבוק), כמו זאת שצילמה בפגישת ראשי "מפלגות התיקון והתקווה" (כפי שהן מכונות במסמך שיצא מהמפגש), מספרת משהו: יאיר לפיד, המארח, הוא כמובן זה שמדבר ומוביל. יאיר גולן מסתכל עליו במבט מעט משועשע, כיאה לאופן שבו סגן רמטכ"ל במיל' מביט על מישהו שלא היה סגן רמטכ"ל, גם אם הוא הפך לראש ממשלה מתישהו. לצדו של גולן על הספה האדומה, במרחק ביטחון ספק מקרי, נפתלי בנט, קשוב למס' 2 שלו. על כורסה נפרדת יושב אביגדור ליברמן, וראשו בכלל תחוב בנייר שהוא מחזיק בידיו. בקו ישיר מול ליברמן יושב גדי איזנקוט, ועיניו מרוכזות בו ורק בו. אולי כדי שלא יברח עם המנדטים, כפי שרבים ורבות חושדים שהוא יעשה אם התוצאות לא יספקו את הרוב היהודי המיוחל.

מתוך הבנה שלא ניתן לייצר אידיליה בין הנוכחים (שלא לדבר על הסכמה מי יהיה ראש הממשלה), התמונה והמסמך שיצאו מהמפגש נועדו לפחות לשקף נחישות, מיקוד וענייניות: המחנה, בוודאי האגף הליברלי שבתוכו, זקוק להופעתן של התכונות הללו בדחיפות, אחרת התקף החרדה בעקבות הסקרים האחרונים לא ייעלם. בשלב זה, שבו ברור שרע"מ פסולת חיתון (ולפי חלק מהסקרים גם שיתוף פעולה מלא איתה עשוי לא להספיק), כבר לא חשוב שליברמן ממטיר הצעות ואמירות לא פחות ניציות ופופוליסטיות ממפלגות הקואליציה הנוכחית: כפי שזה נראה כרגע, ממילא הכל יקום וייפול על נפילה של אחת ממפלגות גוש נתניהו מתחת לאחוז חסימה. במקום לשקוד על "מסמך עקרונות" אפשר היה להקדיש את המפגש לתפילה שכך יהיה.

ונדמה שכל העיסוק ביחסים בין ראשי המפלגות ובשאלות כגון היכן מסתיים האגו ומתחיל הגוש, והאם מהלך כזה או אחר ישנה את המגמה, מחמיץ את היער: שלוש שנים אחרי הטבח הכי נורא שבוצע ביהודים מאז השואה, הממשלה שבמשמרת שלה קרה המחדל והאסון (בניגוד לכל הבטחותיה) ממש לא בדרך הבטוחה והקלילה להיבעט מכל המדרגות. אם במהלך הכהונה ניתן היה עוד לטעון, שהשיטה לא מאפשרת הדחת קואליציה שנאחזת בכיסא בציפורניים, הרי שהסקרים היו אמורים לבטא מיאוס עמוק מהמחשבה על כהונה נוספת של ראש ממשלה שלא לקח אחריות ומונע כל חקירה עצמאית. זה לא המצב.

גם אם איכשהו הסאגה כן תוביל לחילופי שלטון – מן הסתם לא יציבים במיוחד – מדובר בעדות מוחשית ומהדהדת לשינויים טקטוניים בחברה הישראלית

לכן גם אם איכשהו הסאגה כן תוביל לחילופי שלטון – מן הסתם לא יציבים במיוחד – מדובר בעדות מוחשית ומהדהדת לשינויים טקטוניים בחברה הישראלית: חיזוק מרכיב השבטיות בעיצוב הזהות הפוליטית (והגדלת השפעתו באמצעות הדמוגרפיה), השבירה הדרמטית ימינה באופן שדוחה בשאט נפש כל שיתוף פעולה עם הנציגים של הציבור הערבי, ואימוץ בפועל של חזון המשלב את "סופר-ספרטה" ו"עם לבדד ישכון". לרוב ראשי האופוזיציה היהודית אין סיפור חלופי: הם מכחישים את השבטיות במחשבה שזה מה שיעלים אותה; מאמצים את השבירה ימינה או סתם נגררים אחריה; ולא מסוגלים לאתגר את החזון ולכן נאחזים בהבטחות בסגנון "מדינה מנוהלת", "הכרעה" וכד', שעשויות להישמע לא משכנעות כשלא יודעים להתייצב מאחורי מנהיג אחד. וכל עוד המגמה הזו תימשך, מ"מפלגות התיקון והתקווה" תישאר התמונה: מזכרת קטנה מכישלון עצום.