רק שלא נהיה אירופה
בניגוד לאירופאים, לנו אין את הפריבילגיה לא לראות את הסכנה. עד עכשיו כבר היינו אמורים להבין אותה לאשורה. העובדה שזה לא קורה מעלה שאלה קשה: האם עוד כמה שנים ידברו עלינו כמו שהיום אנחנו מדברים על אירופה: "ראית מה קרה לישראל? זהו, היא אבודה"
נוה דרומי|
תגיות
נכון שהיום יש בחירות, מכריעות מאוד לגורלה של המדינה ולצביונה. אבל דווקא בגלל זה חשוב רגע לעצור ולהסתכל על אירופה. היבשת שהיתה ערש התרבות והאמנות של העולם המערבי, והמגדלור של העולם הליברלי — גוססת אל מול עינינו. הישראלים יושבים בבתי הקפה ובשיחות סלון ומצקצקים: ״ראית מה קורה באירופה? זהו, הלכה אירופה״.
ייאמר לזכות האירופאים שהעובדה שהיו מוקפים בבני עמם, עמעמה קצת את האיום. המחשבה שהאסלאם יהיה זה שיוריד אותם שאולה הייתה לא רק רחוקה מהלב אלא גם רחוקה מהעין. מתי-מעט ראו אז את גודל האיום והבינו אותו. לאזרחי מדינת ישראל לא עומדת הזכות הזאת. בניגוד לאירופאים, אנחנו בשלב הזה כבר היינו אמורים להבין את גודל האיום שרובץ לפתחנו.
כי אחרי שבעה באוקטובר היה אמור להיות קונצנזוס ישראלי בנוגע לנושאי הליבה הקשורים לקיומנו. היינו אמורים להסכים לא להפריט את הביטחון שלנו לכוחות זרים; היינו אמורים להסכים שכניסה של פועלים ערבים מיו"ש ועזה זהו איום הזהה למחבל שרץ לעברך עם סכין; היינו אמורים להסכים שהתיישבות היא נכס ביטחוני ולא נטל; היינו אמורים להסכים שלהיות הצבא הכי מוסרי בעולם זה לא מוסרי כלפי עצמנו. סוגיות כאלה, הקשורות למדיניות ההגירה, לפועלים ערבים, לוויתורים ולהסכמים — בכלל לא היו אמורות להיות במחלוקת בבחירות הנוכחיות. הן מתאימות לוויכוח הציבורי שהיה בינינו בבחירות 92' או בחירות 96', בכל הקשור לערפאת, אש"ף ואוסלו. אלו מחלוקות שמתאימות לבחירות 2006 שאחרי ההתנתקות. אבל בשורה התחתונה גם הבחירות האלה הן על אותם הבדלים אידיאולוגיים בין המחנות.
אין הבדל בין הימין שהתנגד לאוסלו, לנסיגה מלבנון ולהתנתקות, לבין הימין של היום שמאמין שישראל צריכה להמשיך ולהחזיק בשטחים שתפסנו במלחמה. שמסרב בתוקף להיכנע ולהביא את הרשות הפלסטינית לעזה ושסרב בכלל לסגת מעזה או לוותר עליה בכל עסקה. אלה בחירות על ימין שאמרו עליו שהוא מיליטנט, משיחי ומפחיד, מול השמאל המוכר שאוחז באותן אמונות שאפיינו אותו בעבר. דבר לא השתנה.
אלה בחירות על ימין שאמרו עליו שהוא מיליטנט, משיחי ומפחיד, מול השמאל המוכר שאוחז באותן אמונות שאפיינו אותו בעבר. דבר לא השתנה
כי היינו אמורים להסכים שפועלים ערבים לא ייכנסו, אבל בכל זאת גדי איזנקוט מצהיר שהוא רוצה להגדיל את מכסת האשרות. היינו אמורים להסכים ששטח זה כוח, אבל ליברמן רוצה להביא כוחות ירדנים לשטחי B ו-C (שטח שהוא לגמרי ישראלי) ואיזנקוט מסרב לומר שלא יעביר את האחריות על עזה לרשות הפלסטינית. בנט התבטא בעד הריסת מבנים ביהודה ושומרון בזמן שהאינטרס צריך להיות הלבנה שלהם. השותפים שלהם ב״דמוקרטים״ מדברים על נערי הגבעות ברטוריקה שמתאימה לנוח'בות.
יכולה להיות מחלוקת והיא מובנת וטבעית לגבי דמויות מסוימות. הגיוני שיהיו מי שלא ירצו לתת את הקול שלהם לנתניהו. או כאלה שפחות מתחברים לסמוטריץ' או לבן גביר. אבל הסכמה רחבה יחסית על סוגיות הליבה הביטחונית של מדינת ישראל וההבנה שמה שנכון לישראל זו מדיניות ימין על גווניה השונים — היתה אמורה להיות. לא ימין עם מפלגות ערביות שמסנדלות את אותה מדיניות בדיוק. לא ימין שמפלרטט עם שמאל ומוותר פה ושם כדי להחזיק את הקואליציה. אלא ימין ממש.
ובניגוד לאירופאים, לנו אין את הפריבילגיה לא לראות את הסכנה. עד עכשיו כבר היינו אמורים להבין אותה לאשורה. העובדה שזה לא קורה מעלה שאלה קשה: האם עוד כמה שנים ידברו עלינו כמו שהיום אנחנו מדברים על אירופה: "ראית מה קרה לישראל? זהו, היא אבודה".
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.