הפיתוי של גרייסי - חלק שני

אנסטסיה שכבה במיטה וחיכתה שאחות בית הספר תודיע לה שאביה הגיע לקחת אותה הביתה. הגשם הקיש בעגמומיות על השמשה וכבר התחיל להחשיך, למרות העובדה שהשעה היתה לפני ארבע. חדר המרפאה היה עגמומי לא פחות. היו בו וילונות דקים וחסרי אופי שלא שירתו שום מטרה, קירות צחורים, רצפת לינוליאום שימושית ומיטות ברזל בעלות מזרנים גבשושיים. אנסטסיה סבלה מחום גבוה ומכאבים בגרון וריחמה על עצמה עד כדי כך שאחות בית הספר השתכנעה שהיא חולה דיה להצדיק שתישלח הביתה. ממילא היה ביקוש רב למיטות בשל הווירוס המשתולל, ולחולות ממדינות אחרות לא היתה ברירה אלא להישאר בפנימייה. האחות דווקא די שמחה להיפטר מאנסטסיה.

במיטה הסמוכה היתה נערה מהשכבה מתחת לאנסטסיה, שאמה היתה כעת בדרך מסאפוק לאסוף אותה. אנסטסיה האזינה לשיחת הטלפון שלהן ברוגז גובר והולך. היה ברור לה שהאם נוירוטית ולחוצה, כי היא שאלה אם בתה שותה מספיק נוזלים, אם לא קר לה, אם נוח לה ואיפה היא ישנה. ואז היא ביקשה לדבר עם האחות והן עברו שוב על כל הפרטים. בסוף השיחה ידעה אנסטסיה את הפרוטוקול המדויק של מצב בריאותה של הנערה וייחלה לבואה של האישה שכבר תיקח את בתה משם.

אנסטסיה עדיין לא דיברה עם אמא שלה. היא סימסה לה, אבל אביה הוא שהתקשר למזכירות בית הספר ותיאם שיבוא לאסוף אותה אחרי שהרופא יבדוק אותה בשעה שתיים וישחרר אותה. את אמא שלה מן הסתם לא הדאיג אם חם ונוח לה מספיק. היא סימסה הבוקר להודיע שאבא מגיע ושיש פאי רועים ממרקס אנד ספנסר במקרר למקרה שהיא לא תחזור בזמן להכין ארוחת ערב. אנסטסיה ידעה שהיא לא תחזור בזמן. היא אף פעם לא חזרה מוקדם. היא לקחה את הטלפון והתחילה לשחק במשחק טיפשי סתם כדי להעביר את הזמן.

"אני מה זה מתרגשת לנסוע הביתה," אמרה הנערה מהמיטה הסמוכה. אנסטסיה לא הגיבה. היה חוק לא כתוב בבית הספר שהצעירות לא מדברות עם הבוגרות מהן, ואנסטסיה היתה לא רק בשכבה מעליה, אלא גם נחשבה בעיני מרבית האנשים למפחידה באופן כללי. אבל הנערה המשיכה בשלה. אולי היא חושבת שהמרפאה היא אזור ניטרלי או משהו, חשבה אנסטסיה בטינה. "פעם כשהייתי חולה, אמא שלי באה לקחת אותי ושכבתי על הספה עם הכלבים שלי שבוע שלם וראיתי טלוויזיה, והיא הביאה לי שוקו חם ועוגיות. היה מדהים!"

אנסטסיה לא הזיזה את עיניה מהטלפון. "כשאני הייתי מושעית כי תפסו אותי מעשנת, אמא שלי היתה בנסיעת עסקים בחוץ לארץ ואפילו לא ראיתי אותה."

"מי דאג לך?" שאלה הנערה, ואנסטסיה התעודדה קצת מהתדהמה בקולה.

"אף אחד. דאגתי לעצמי." זה לא היה לגמרי נכון כי אביה היה בבית, אבל אילו חשפה את הפרט הזה, הסיפור היה מאבד את כל עוצמתו. "אני בת יחידה להורים עובדים. למדתי להיות עצמאית."

"אז מזל שקיבלת רק השעיה זמנית."

"לא יודעת." אנסטסיה משכה בכתפיה. "אולי זה לא היה נורא כל כך. דווקא הייתי שמחה לעבור ללמוד בקולג' בלונדון, אבל אמא שלי לא אוהבת שאני בבית."

אנסטסיה חייכה אל הטלפון שלה כי הנערה השתתקה והשיחה הגיעה לסופה הפתאומי. השעה הבאה עברה עליהן בשתיקה, אנסטסיה ברשתות החברתיות, שכנתה בקריאת ספר, מה שגם עצבן את אנסטסיה כי לא רק שהיתה לה אמא שהכינה לה שוקו חם, היא גם קראה ספרות יפה וכפי הנראה גם היתה שקועה עמוק בסיפור ולא סתם העבירה דפים. היא היתה הרבה יותר מדי מוצלחת לטעמה של אנסטסיה. ואז הגיעה אמה של הנערה ונכנסה לחדר כטורנדו של שמיכות פוך. "מתוקה, את בסדר? כל כך דאגתי לך." היא חיבקה את בתה חזק וליטפה את שערה. אנסטסיה הרימה את עיניה מהטלפון לרגע וראתה את זרועותיה של הנערה נכרכות סביב המעיל הגדול של אמה. היא בלעה את גוש הקנאה המטפס בגרונה וחזרה לטלפון. היא אמרה לעצמה שהיא ממש לא היתה רוצה שאמא שלה תכרכר סביבה ככה. "בואי. ניקח אותך הביתה ונטפל בך עד שתבריאי," אמרה האם, כנראה באותו קול שבו היתה מדברת כשהילדה היתה קטנה. ובזמן שהנערה התלבשה, האישה דיברה עם אנסטסיה. "את לא נשארת להתייבש כאן, נכון?"

"נכון. אבא שלי בא לקחת אותי," ענתה אנסטסיה בנימוס. היא לא ציפתה שהיא תדבר איתה ונתפסה לא מוכנה.

"יופי. לא נעים להיות חולה בפנימייה. הבית הוא המקום הכי טוב להחלמה מהירה." היא פנתה שוב לבתה. "יופי, מתוקה. לקחת הכול?"

"כן," השיבה הנערה ולקחה את התיק הפרחוני. היא חייכה אל אנסטסיה. "אני מקווה שתבריאי מהר."

"תודה," ענתה אנסטסיה. היא לא ממש יכלה להיות מגעילה אליה בנוכחות אמה. "גם את."

החדר היה ריק ושקט. הגשם פסק, אבל הרוח המשיכה לשרוק בינות לענפיהם העירומים של עצי הדולב שרעדו בקור העז. גם אנסטסיה הרגישה ריקה ועזובה. אמה של הנערה הביאה עמה לחדר משהו חמים ורך, אבל עכשיו הוא נעלם. היא ראתה בעיני רוחה את הנערה שוכבת על הספה על יד הכלבים שלה והטלוויזיה והאח המבוערת, אוכלת עוגיות ושותה שוקו חם. היא דמיינה את האם יושבת לידה ומניחה יד על מצחה מפעם לפעם. בכל פעם שהיא היתה חולה, וזה היה נדיר, קרינה גרמה לה להרגיש כמו מטרד. פעם היא שמעה את הוריה רבים בחדר השינה שלהם, שהיה מתחת לשלה. קרינה התלוננה שהמחלה של אנסטסיה באה בעיתוי הכי גרוע שאפשר, כאילו אנסטסיה בחרה בכוונה מתי לחלות, כי היו לה פגישות חשובות שהיא לא יכולה לבטל. בקול צורם ועולה בחרדה היא פירטה את כל הדברים שהיא צריכה לעשות ואת כל האנשים שהיא צריכה לפגוש. רופוס הציע להישאר בבית עם המטופלת, כפי שכינה אותה בחיבה, ואמה סיימה את השיחה ברטינה ששוב שמים אותה במשבצת האם הרעה רק מפני שלה יש עבודה שתובעת מאה אחוז מזמנה, ואילו הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה בעבודה שלו. אנסטסיה שיערה שאתמול היה שידור חוזר של הוויכוח ההוא כשהיא סימסה להודיע שהיא חולה. היא חשבה בהתרסה, אני אולי מטרד, אבל אני מטרד חולה ואני לא מוכנה להירקב בפנימייה רק כדי שלאמא שלי יהיו חיים קלים.

קרן אור חדרה מבעד לווילונות מפנסיה של מכונית שפנתה למגרש החניה בחזית הבניין. היתה לה הרגשה שזה אביה, וכל הרוגז שלה התפוגג מעצם המחשבה שבקרוב תהיה בבית. כשהאחות נכנסה לבשר לה שאכן אביה הגיע לקחת אותה, היא כבר היתה לבושה וישבה על המיטה ליד התיק הארוז.

רופוס חיבק את אנסטסיה בחום, ואחר כך הניף את התיק שלה על כתפו והם יצאו מהחדר למסדרון. כשישבו במכונית הוא טפח על ברכה בידו הגדולה. "מסכנה שלי," אמר בקולו הנמרץ הרגיל. רופוס ראה כל דבר באור חיובי, תמיד. "אנחנו נרפא אותך."

"אני מרגישה נורא," התלוננה אנסטסיה.

"ברור שאת מרגישה נורא. כל אדם בריא יכול לחלות בסנטוריום הזה. את תרגישי יותר טוב בבית."

"אמא בטח לא שם," היא אמרה ושנאה את עצמה שאכפת לה בכלל.

"לצערי היא - "

"בפגישה חשובה," קטעה אותו אנסטסיה. "מה עוד חדש?"

"אבל אני בבית ואנחנו נאכל פאי רועים יחד."

"יופי. הגרון שלי מרגיש כמו נייר זכוכית."

"רוצה שנעצור לקנות לך משהו חם לשתות?"

אנסטסיה הביטה באביה. גל של תודה ושל הקלה שטף אותה. "כן בבקשה," ענתה. "וגם עוגייה?"

כבר היה מאוחר כאשר קרינה נעצה את המפתח שלה בחור המנעול. היא היתה בשתי מסיבות ובארוחה חגיגית של ארגון צדקה באיסט אנד הרחוק, והיתה עכשיו לא רק שיכורה למחצה אלא גם תשושה. היא עמדה מול דלת ביתה אבל לא פתחה אותה. היא ידעה שרופוס בפנים עם אנסטסיה. האורות דלקו בחדרי השינה למעלה. הם בטח כבר אכלו ארוחת ערב וקיללו אותה בלבם על היעדרה.

מרגע שנודע לקרינה שאמה החליטה לנסוע לאיטליה היא חשה תחושה מתמשכת של אי שקט. משקולת לא נוחה, אבן על מצפונה, תזכורת לסירובה לעשות את הדבר הנכון. היא לא מצליחה לנהוג באופן הנכון עם אף אחד בימים אלה. אמה נותנת לה הרגשה שהיא בת רעה, בתה נותנת לה הרגשה שהיא אמא רעה ורופוס נותן לה הרגשה שהיא אישה רעה, וכל זה רק כי יש לה עבודה תובענית במיוחד. איך נשים אחרות מצליחות לעשות את זה? איך הן מצליחות להחדיר באנשים בסביבתן את התחושה שהם יקרים להן? איך הן מוצאות את הזמן להעניק לכולם? לה אין זמן אפילו לעצמה.

קרינה נזכרה שאנסטסיה הושעתה רק לא מזמן, לאחר שנתפסה מעשנת. הילדה לא נוקפת אצבע בבית הספר היקר להחריד שהם שולחים אותה אליו ונמצאת עכשיו בשלב הזה של הרטינות והשליליוּת שרבות מחברותיה שיש להן בנות מתבגרות מתלוננות עליו. זה באמת כל כך מפתיע שהיא לא זינקה למכוניתה בשנייה שאנסטסיה חלתה בשפעת ודרשה שיבואו לקחת אותה הביתה? וגרייסי, היא כבר מבוגרת. אם היא רוצה שמישהו יבוא איתה לאיטליה היא יכולה להזמין את פלאפי או את אחת מחברותיה. יש לה חברות, היא חשבה, אחרת פלאפי לא היתה מתקשרת בבהלה. קרינה לא תרשה לעצמה לחוש אשמה בגלל אמה. ורופוס? הוא טוען שהוא מבין אותה, אז הוא פשוט יצטרך להבין אותה ולגלות קצת יותר סובלנות כלפיה באותה הזדמנות!

ובכל זאת, כשפתחה את הדלת ונכנסה, עדיין חשה את אי הנוחות רובצת על מצפונה, למרות ההצדקות הרבות שלה.

המראות על הקירות ורצפת עץ האלון המבריקה זהרו באור הנברשות המנצנץ, ומצב רוחה השתפר קמעה. היא חזרה בזיכרונה לבית הקטן שבו גדלה וחשבה כמה רחוק הגיעה מאז. היא התגאתה בעלייתה מנערה בעיירה כפרית קטנה לאישה שהיא הצלחה מטאורית בעיר הגדולה, אבל היא הגיעה לכך במאמץ רב. היא עבדה קשה לבנות את העסק שלה ולשנות את עצמה לגרסה טובה יותר של האדם שהיתה. לא היה יום שבו לא העריכה את ביתה היפה ואת חיי החברה הזוהרים שרכשה לה. הבעיה היתה שהשיחה עם אמה הזכירה לה את שורשיה הצנועים, וזה עורר בה אי נוחות ומבוכה. מצפונה הציק לה על הפניית העורף לשורשיה, וייסורי המצפון עוררו בה טינה. היא לא רצתה לזכור שיש לה שורשים צנועים. היא רצתה להיות האישה שהיא עכשיו.

היא תלתה את המעיל וזרקה את התיק על שולחן המטבח. היא עצרה בתחתית המדרגות, כמעט בחשש מפני הצורך לעלות ולהתמודד עם בעלה ועם בתה. ממה היא מפחדת? שאלה את עצמה. משני אנשים כועסים או מלגלות שהם מסתדרים מצוין בלעדיה? היא התחילה לעלות במדרגות בזריזות.

היא מצאה אותם שוכבים במיטה בחדר השינה הזוגי, צופים בסרט בטלוויזיה - או נכון יותר, רופוס צופה בסרט ובתם מתעניינת בעיקר במסך הטלפון שלה. אנסטסיה לא נראתה חולה כמו שקרינה ציפתה. פניה היו סמוקות מעט ועיניה אולי זגוגיות קצת, אבל אילו היתה חולה ממש היא היתה מכורבלת במיטתה שלה. קרינה הסיקה שהיא סובלת רק מצינון קשה ולא משפעת, וקצת הרגיז אותה שהילדה הצליחה לתמרן אותם כדי לבוא הביתה.

"היי מתוקה," היא אמרה והוסיפה נפנוף קטן ממקומה בפתח החדר. היא לא רצתה לנשק אותה כדי לא להידבק בהתקררות. לה לא היה זמן להיות חולה.

אנסטסיה לא הרימה את עיניה מהטלפון. "היי," היא הפטירה.

"בואי, תצטרפי אלינו," אמר רופוס וטפח בידו על המיטה. "אנחנו רואים 'הנסיכה הקסומה'."

"אתה אולי רואה 'הנסיכה הקסומה'. אנסטסיה ברשתות החברתיות," רטנה קרינה.

"אני לא ברשתות החברתיות," העמידה אותה אנסטסיה על טעותה בפרצוף חמוץ.

"נראה לי שכדאי שתלכי למיטה, אנסטסיה," אמרה אמה. "אם את חולה אסור לך להסתובב."

"אני לא מסתובבת. אני שוכבת במיטה שלכם."

"אני חושבת שאת צריכה ללכת לשכב במיטה שלך."

רופוס הציץ בשעונו. "אמא צודקת. כבר כמעט חצות. לכי למיטה, מתוקה." הוא רכן לנשק את לחייה. ברור שלו לא יהיה אכפת להידבק, חשבה קרינה בטינה. רופוס עצר את הסרט בעזרת השלט.

"לילה, אבא," אמרה אנסטסיה והתחילה לקום. "לילה, אמא," הוסיפה כאשר עברה לידה בגרירת רגליים בפתח חדר השינה.

"איזה יום היה לי," נאנחה קרינה והתחילה לחלוץ את נעליה.

"אנסטסיה בסדר. יש לה חום, אבל נתתי לה נורופן והוא ירד. היא תרגיש יותר טוב מחר, אחרי שינה טובה."

"יופי," השיבה קרינה בהיסח הדעת. "היא לא נראית נורא כל כך," הוסיפה, כדי להראות שגם היא דואגת לה. "תודה שנסעת להביא אותה."

"את לא צריכה להודות לי. זה מה שאבות עושים."

"רוב האבות עסוקים מדי." היא התיישבה על קצה המיטה.

"אף אחד לא עסוק מדי לדברים החשובים."

קרינה היתה עייפה מכדי להיעלב. היא הפנתה אליו את ראשה בפתאומיות. "למה אתה אוהב אותי?" שאלה.

רופוס כיווץ את מצחו בתמיהה. "מה זאת אומרת?"

"אני אישה נוראית. אני אמא רעה, בת רעה ואישה גרועה לך. מה יש לאהוב?"

רופוס חייך בסבלנות. לא היה גבול לסבלנותו ולאנרגיות החיוביות שלו. "לא מפסיקים לאהוב מישהו רק כי הוא עסוק מדי ולא מפנה לך זמן. אני אוהב אותך מפני שאת את," הוא אמר בפשטות.

דעתה של קרינה לא נחה. היא רצתה להיאחז במשהו מוצק יותר. "אבל מי זו? מי אני?"

"אני יודע מי את, אבל אולי את צריכה להקדיש לזה קצת זמן ולגלות בעצמך. את כבר עשרים שנה במירוץ. למה שלא תפסיקי לרוץ רגע ותחפשי בתוכך?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר."

"כי שתית יותר מדי."

"ובגלל זה אני עצובה."

"את לא עצובה בגלל היין. היית עצובה קודם, היין רק שחרר את זה."

קרינה הנהנה. "אני צריכה ללכת להגיד לה לילה טוב."

"היא תשמח," הוא אמר.

"לא נראה לי, אבל אני אלך בכל זאת."

כשקרינה פתחה את דלת חדרה של בתה, הוא היה חשוך. אנסטסיה נראתה כמו גוש מתחת לפוך. קרינה ניגשה וליטפה אותה קלות. "לילה טוב, מתוקה."

"לילה," נשמעה תשובה עמומה מתחת לשמיכה.

"אני מקווה שתרגישי יותר טוב בבוקר."

"גם אני."

קרינה עמדה לצאת מהחדר כשלפתע היתה תזוזה בגוש השמיכות. "שמעתי שסבתא נוסעת לאיטליה לבד." היא שרבבה את ראשה מחוץ לפוך.

"כן."

"אבא אמר לי."

"אנחנו דואגים לה."

"אז אני חושבת שאת צריכה לנסוע איתה," דחקה בה אנסטסיה, וקרינה שמעה את עצמה עונה, "אם אני נוסעת איתה, את באה איתי."

שתיקה ארוכה ומופתעת השתררה בעקבות תשובתה של קרינה. ולבסוף דיברה אנסטסיה בקול למוד אכזבות. "ממש..." היא אמרה ומשכה את השמיכה מעל ראשה.

משהו זעזע את קרינה, משהו מחריד בביטול האוטומטי של בתה את דבריה, שהותיר אותה עומדת המומה בפתח החדר. תגובתה רמזה, בטון הפסימי שלה, שהיא מעולם לא העניקה לבתה זמן ותשומת לב. קרינה סגרה את הדלת ותהתה אם יכול להיות שהילדה צודקת.

קרינה לא היתה אישה שנרתעת מאתגרים, היא נמשכה אליהם. היעדר האמונה של בתה לחץ על הנקודה הזאת, ועכשיו היתה נחושה בדעתה להוכיח לבתה שהיא אמא שאפשר לסמוך עליה.

למחרת, בבוקר יום שבת, יצאה קרינה לריצה בפארק לפני שרופוס התעורר. הגשם פסק בלילה והשמים היו עכשיו תכולים ורעננים ונקיים. שביל האספלט נצץ מתחת לנעלי הריצה שלה, והשמש החורפית הקלושה עלתה לאט בשמי המזרח והשתקפה בטיפות היפות על הענפים העירומים, כמו אלפי נורות קטנטנות. היתה לה הרגשה חיובית. היא קיבלה החלטה, ואת המועקה שהכבידה על מצפונה החליפה שמחה על עשיית הדבר הנכון. היא תיסע לאיטליה עם אמה ועם אנסטסיה. היא תוכל לעבוד משם. בזכות האינטרנט והמחשב שלה - עובדיה ולקוחותיה בקושי ישימו לב להיעדרותה. היא תאציל סמכויות ככל שיתאפשר ותטפל בכל השאר מטוסקנה. רופוס ישמח שהיא מאמצת את הצעתו, אנסטסיה תזכה לשבוע חופש בשמש, ואמה לא תצטרך לנסוע לבדה. זה היה משמח גם את אביה. כולם יהיו מרוצים. היא יכולה להרשות לעצמה שבעה ימים, שכנעה את עצמה. שבעה ימים. אחר כך הכול ישוב להיות כפי שהיה.

היא המשיכה בריצה בדרך חזרה לביתה, ואת מי ראתה פתאום על המדרכה? את דיאנה קבנדיש, חמותה, צועדת במגפיה ולצדה מדדה כלב הבָּאסֶט האונד השמן שלה. קרינה שלפה את האוזניות ונופפה לה. דיאנה חייכה. אפילו בצעיף המכסה את ראשה ובמעיל היא נראתה זוהרת. "אני לא מאמינה!" היא קראה. "את לא עוצרת לרגע!"

"יום כזה יפה היום," ענתה קרינה. "ואני ממילא אף פעם לא יכולה לישון עד מאוחר. תמיד יש מה לעשות."

שבע וחצי בבוקר, ופניה של דיאנה היו מאופרות בקפידה. היה לה יופי מחוספס ומעט גברי, עיניה היו אפורות כהות, עצמות לחייה גבוהות ובולטות ואפה ארוך וישר. אילן היוחסין שלה ניכר בה עוד לפני שפצתה את פיה ושחררה את העיצורים המרוסנים והתנועות העצלות של מבטא המעמד הגבוה. "צודקת לחלוטין. אם ישנים עד מאוחר מפסידים את כל הבוקר," אמרה.

"אנסטסיה בבית. יש לה שפעת," אמרה קרינה.

"אוי, מסכנה. אני מקווה שלא תידבקי."

קרינה צחקה. "אין לי זמן להידבק בשפעת."

"גם אני לא רוצה להידבק, אז אל תביאי אותה אלינו עד שהיא תבריא. תמסרי לה נשיקות ממני."

"אני לוקחת אותה לאיטליה באפריל, עם אמא שלי. חשבתי שיהיה נחמד לעשות משהו שלושתנו יחד."

תגובתה של דיאנה העניקה לה סיפוק. "נהדרת את!" היא קראה בהתרגשות, ומצב רוחה של קרינה המריא לשמים. "איזה רעיון מקסים!"

"לא יוצא לי לראות את אמא שלי הרבה."

"טוב, היא גרה רחוק כל כך," אמרה דיאנה בהבנה.

"רופוס אמר לי שאני צריכה לקחת קצת חופש."

"את באמת עובדת כל כך קשה. הנשים המודרניות, אתן מעמיסות על עצמכן כל כך הרבה. בזמני היה לנו הרבה יותר קל." הבאסט האונד השמן קלט כלב אחר בצד השני של הרחוב והתחיל למשוך את הרצועה.

"אני אשחרר אותך. ברנרד רוצה להמשיך," אמרה קרינה.

"תקפצי אחר כך לתה. אני רוצה לשמוע על איטליה. את בת כזאת טובה, ולאנסטסיה יש הרבה מזל. תראי לה קצת תרבות. זה יעשה לה רק טוב. הצעירים בימינו רואים יותר מדי טלוויזיה."

כשקרינה הגיעה לדלת ביתה היא היתה מאוד מרוצה מעצמה. שבחיה של דיאנה העלו את המורל והחדירו בה מרץ מחודש. היא מצאה את רופוס במטבח. הוא ישב בחלוק ליד השולחן, עם הקפה והעיתונים, והרים את ראשו כשנכנסה. "בוקר," אמר.

"החלטתי לנסוע עם אמא שלי לאיטליה ולקחת איתנו את אנסטסיה," היא אמרה בטון קליל.

רופוס הסיר את משקפיו והביט בה בתמיהה. "אלוהים אדירים, מה קרה לך?"

"היה לי זמן לחשוב על זה ו "

"חשבתי שאין לך זמן לשום דבר!" הוא קטע אותה בחיוך.

קרינה התעלמה ממנו. "היה לי זמן לחשוב על זה, והבנתי שאתה צודק. אמא לא יכולה לנסוע לבד. לא הוגן לתת לה לעשות את זה. אנסטסיה יכולה לבוא אם היא רוצה. אולי היא תעדיף לנסוע למקום אחר עם החברות שלה, אבל אני אציע לה. גם אתה מוזמן, כמובן."

רופוס השיב את המשקפיים לעיניו. "נראה לי כמו טיול בנות, ואותי אף אחד לא יצליח ללמד לבשל."

"בסדר, איך שאתה רוצה."

"אחרי שתחזרי משם תוכלי לחכות לי בערב עם נעלי בית ופסטה לארוחת ערב."

"כמו שאנסטסיה היתה אומרת, ממש..."

רופוס צחק. "כדאי שתתקשרי לאמא שלך לפני שאת מדברת עם אנסטסיה. אולי גרייסי לא תרצה שתבואו איתה."

קרינה אפילו לא חשבה על האפשרות הזאת.

גרייסי חזרה מטיול עם הכלבים כשהטלפון צלצל. היתה לה הרגשה שזו פלאפי והיא כמעט החליטה לא לענות. משום מה היא הפכה ליעד הבא של פלאפי. אחרי שנים שבהן זכתה להתעלמות ממנה, או לפחות נתפסה כמובנת מאליה, הזינוק הפתאומי במעמדה עורר בגרייסי אי שקט מסוים. זה באמת עד כדי כך חריג להחליט לנסוע לאיטליה? לא כולם מחליטים לנסוע למקום זה או אחר בשלב זה או אחר? היא כל כך שונה מכולם? לפני שהכריזה על כוונתה, איש לא שם לב לקיומה בכלל. עכשיו היא לא יכולה ללכת ברחוב בלי שאנשים יחייכו אליה ויגידו שלום ויעצרו לקשקש איתה קצת. היא הפכה לאישיות מפורסמת בן לילה, ולמה? בסך הכול כי החליטה לנסוע לטייל. היא הלכה לאט אל הטלפון והרימה את השפופרת באי רצון.

"אמא, זאת אני," אמרה קרינה. היא נשמעת הרבה יותר רגועה לעומת השיחה הקודמת, חשבה גרייסי בהקלה.

"שלום יקירתי," אמרה גרייסי.

"חשבתי על הנסיעה שלך לאיטליה."

"אני מקווה שאת לא מתכוונת לנסות לעצור אותי."

"ברור שלא. את צריכה לנסוע. אני חושבת שיעשה לך טוב לנסוע קצת. לא היית בשום מקום מאז שאבא מת, וגם לפני זה הוא לקח אותך רק לאגמים."

"אף פעם לא רציתי לנסוע לשום מקום אחר," אמרה גרייסי.

"יפריע לך מאוד אם אנסטסיה ואני נצטרף אלייך?"

גרייסי לא ידעה מה לומר. היא הכינה את עצמה בחרדה לשיחה עם פלאפי, ועכשיו הופתעה לא רק מהעובדה שקרינה היא שהתקשרה, אלא גם מכך שבתה ונכדתה רוצות לבוא איתה לאיטליה. היא שקעה בכורסה. "ברור שלא יפריע לי. אבל את לא מציעה את זה רק כי את מרחמת עלי, נכון? אני לא רוצה להיות נטל."

"אמא, את לא נטל. יהיה כיף. קצת שמש לא תזיק לאף אחד, וטוסקנה ממש יפה באפריל."

"כן, נכון," אמרה גרייסי בכיסופים, ותחושת הכמיהה שמילאה את לבה מאז קראה את הכתבה במספרה התעצמה עוד יותר.

"אז סיכמנו," אמרה קרינה בפסקנות, בטון ברירת המחדל שבו ניהלה את משרדה. "תשלחי לי את הפרטים ואני אבקש מקארן שתזמין לכולנו."

"אני כבר הזמנתי ושילמתי," אמרה גרייסי. "אבל אתן לך את הפרטים כדי שאת ואנסטסיה תזמינו גם." המגזין היה על השולחן לידה. היא העיפה בו מבט מהיר. "את לא תתאכזבי, קרינה. זה מקום ממש יפה." היא הניחה על ברכיה את המגזין, שנפתח בדיוק בעמוד הנכון. "כל כך יפה," הדגישה באנחה. היא לא האמינה שהיא עומדת לחלוק את חוויית קסטלו מונטפוסקו עם בתה ועם נכדתה. היא הרגישה דחף פתאומי לספר על כך לפלאפי, אבל כבשה אותו. את המידע הזה היא תשמור לעצמה. בכל זאת, היא רגילה לשמור סודות, וקשה לשנות הרגלים. היא שאבה סיפוק רב מהעובדה שפלאפי, שחושבת שהיא יודעת הכול, לא יודעת דבר וחצי דבר על זה.

ואף אחד לא יודע, אפילו לא קרינה, שגרייסי כבר היתה באיטליה פעם. שאיטליה נעוצה עמוק בלבה כמו פנינה בתוך צדפה. את זה רק היא יודעת.

-פרק 4-

לונדון, 1955

גרייסי רובינסון ידעה לספור עד עשר באיטלקית כשהיתה ילדה קטנה. דוד הנס לימד אותה. הוא היה הולנדי, אבל התגורר באיטליה ובא לבקר את אחותו, אמא של גרייסי, בכל פעם שהגיע ללונדון לרגל עסקיו. כפרס על תפיסתה המהירה הוא העניק לה קופסת צבעים, מכחולים ונייר. הדוד הנס היה צייר מוכשר, וכל הסימנים הצביעו על כך שגם היא תהיה, כי גרייסי גילתה עניין רב בציור מאז הפעם הראשונה שאחזה עיפרון בידה. "זה בדם שלך," נהגה אמה לומר לה, "מהצד של אוֹמָה." אוֹמָה זה סבתא בהולנדית. "ההולנדים הם הציירים הכי טובים בעולם, הם והאיטלקים," נהגה אמה להוסיף בגאווה, כי אמנם התחייבה לחייה החדשים באנגליה, אבל דמה יהיה כתום לעד. גרייסי טבלה את קצה המכחול ונגעה בנייר בטפיחות זהירות. היא רצתה בכל מאודה להיות ציירת מוכשרת כמו הדוד הנס.

גרייסי רצתה גם להיות עשירה כמוהו. הוא תמיד היה עוצר מול ביתם הצנוע בקמדן במכונית גדולה ונוצצת, לבוש בחליפה יקרה ובעניבה, כשמעיל עבה על כתפיו הרחבות וכובע נטוי בזווית אופנתית על ראשו. הוא הדיף ניחוח לימוני מפולפל והתהדר בשפם מרשים. הוא עישן סיגרים קובניים, שתה ויסקי אירי וענד טבעת חותם גדולה מזהב על זרת ידו השמאלית. כמו אמה של גרייסי גם הוא דיבר אנגלית במבטא הולנדי ולא פעם גלש להולנדית כאשר שהה בביתם, במיוחד בערבים כאשר היה עייף. הוא מעולם לא הגיע בידיים ריקות. הוא הביא מתנות לאחותו, לאמו הקשישה שהתגוררה עמם, לגרייסי ולג'וזף, אחיה הגדול. הילדים, שאיבדו את אביהם במלחמה, אהבו את הנס וציפו בכיליון עיניים לביקוריו, כמו שילדים מחכים לסנטה קלאוס. בעיניהם הוא היה קוסם, גדול מהחיים וכול יכול.

גריט, אמה של גרייסי, לא היתה עשירה כמו אחיה והיתה תלויה בו להשלמת הפרנסה המועטה שמצאה בתפירה. אביהם של הנס וגריט, שהיה אנגלי, עזב את אמם וברח עם המזכירה שלו - בקלישאה שהיתה נלעגת אילו לא היה שובר את לבה של אשתו ומותיר אותה חסרת כול - ולכן נאלץ הנס לתמוך בה נוסף על גריט והילדים. אבל אומה הוֹלינְגְסְווֹרְת סירבה להיות נטל. היא עזרה לגריט בתפירה, למרות קשייה להשחיל חוט במחט אפילו בעזרת משקפיים, והיתה בשלנית מעולה. בכל פעם שהדוד הנס בא לביקור היו על השולחן בשר וגם הסְטַמְפּוֹט המפורסם של אומה. לטענתה, היא הוסיפה למחית תפוחי האדמה והירקות מרכיבים סודיים שהבדילו אותה מהמתכון ההולנדי המסורתי והעניקו לה את טעמה המיוחד והנפלא. היא אמרה להם שאנשים מתחננים לפניה לקבל את המתכון ושהיא תיקח אותו איתה לקבר, אבל הדוד הנס גילה לילדים, בחיוך עקמומי ובקריצה, שהסטמפוט שלה הוא בדיוק כמו של כולם.

גרייסי ידעה יותר על הנס מאשר על אביה, שתמונה שלו הוצגה במסגרת על השידה בסלון. תמונה בשחור לבן של גבר צעיר בעל מראה רשמי, במדי צבא, שהיה זר לה היות שהיתה בת שנה כשהוא נהרג. הפרטים המעטים שידעה עליו היו שקראו לו פרנק רובינסון ושהוא הכיר את גריט, אמה של גרייסי, כאשר עבד באמסטרדם אצל אבא שלה, שניהל גלריה לאמנות. הם נישאו בשנת 1938 בהולנד, אבל כאשר פרצה המלחמה הוא עמד על כך שיחזרו לאנגליה כדי שהוא יוכל להתגייס. גריט היגרה איתו בצייתנות ובנתה להם קן משפחתי בבית הקטן בקמדן שבצפון לונדון, שהוא הצליח לרכוש במעט הכסף שהיה לו. ג'וזף נולד ב 1940, וגרייסי כעבור שנתיים. פרנק נהרג בצרפת בשנת 1943. גריט שמרה את מכתביו בקופסת נעליים, אבל לגרייסי מעולם לא היה אומץ לבקש ממנה לקרוא אותם. הנס, חרף העובדה שהתגורר באיטליה, מילא את החלל שהותיר אחריו פרנק ועד מהרה הפך לדמות האב שחסרה לגרייסי. אמה נהגה להקריא את מכתביו של אחיה בארוחות הערב, ואחר כך היא ואומה היו מדברות עליו בטונים נרגשים עד סוף הארוחה. גרייסי ואחיה בלעו בשקיקה כל מילה שהוסיפה עוד זוהר לדמותו הזוהרת גם כך של הדוד הנס הוֹלינְגְסְווֹרְת.

הנס השקיע את זמנו ומרצו בילדים, עודד אותם לצייר וללמוד על אמנות וקנה להם ספרים גדולים שבהם תמונות של הציירים המפורסמים ביותר בעולם. אבל רק ב 1955, כאשר גרייסי היתה בת שלוש עשרה, הוא ראה בה משהו שלא הבחין בו קודם לכן. הכול התחיל בשיחה סביב שולחן המטבח, כאשר אומה דיברה על כישרונה של גרייסי. "היא אמנית מלידה, בדיוק כמו שאתה היית בגילה, הנס," היא אמרה במבטא הולנדי.

צל של דאגה חלף על פניה של גריט. "סתם תחביב מבדר, לא יותר," היא התערבה.

הנס הפנה את עיניו הכחולות והחדות אל גרייסי וזקר גבה עבותה. "את אמנית מלידה, גרייסי?" הוא שאל, וגרייסי הנהנה בביישנות.

"אני מתאמנת מאז שנתת לי את הצבעים," היא ענתה, להוטה להשביע את רצונו של דודה.

ג'וזף, שקינא בתשומת הלב הממוקדת שהרעיף דודו על אחותו, התערב גם הוא. "אבל להעתיק זה לא נחשב," אמר בזעף. הצל המודאג על פניה של גריט האפיל.

עכשיו הרים הנס את שתי גבותיו העבותות. הוא הסב את מבטו לגריט. "לא אמרת לי שגרייסי יודעת לצייר."

"היא לא היתה טובה במיוחד עד הזמן האחרון," הסבירה גריט במבוכה. "וג'וזף צודק, להעתיק זה לא אותו דבר כמו לצייר משהו מתוך הבעה אישית."

"יש מקום לכל דבר," אמר הנס, כמעט לעצמו. הוא השיב את מבטו אל גרייסי, שציפתה בקוצר רוח שיזמין אותה להראות לו. "אני יכול לראות מה ציירת?" שאל, וגרייסי זינקה מהכיסא לפני שהוא סיים את המשפט. היא היתה להוטה כל כך להתרברב לפניו בכישרונה הברור, עד שכלל לא שמה לב למתח הגואה במטבח.

גרייסי ציירה הרבה ציורים, שאת כולם העתיקה מהתמונות בספרי האמנות שדודה נתן לה. היו לה דוגמאות טובות רבות ושונות, מרפאל דרך יוהאנס ורמיר ועד ואן גוך. היא השתופפה על הרצפה ועברה עליהם בזה אחר זה כדי להחליט מה לבחור להראות לו. הם רק העתקים, נכון, חשבה לעצמה, אבל העתקים מעולים. בעוד היא רוכנת על הציורים הרגישה פתאום שמישהו עומד מאחוריה והסתובבה בבת אחת. היא ציפתה לראות את ג'וזף וכבר הכינה תגובה הולמת ללעג שלו, אבל להפתעתה ראתה את דודה עומד שם, ועל פניו הבעה שכמותה לא ראתה מעולם. בהתחלה היא חשבה שהוא כועס, כי לחייו עטו צבע כשל יין אדום ופיו התעקל בעווית מרתיעה שלא דמתה בשום דבר לחיוך השמח שריחף על שפתיו דרך קבע. אבל הוא הניד את ראשו ומלמל משהו שלא הצליחה להבין. כעבור שנייה הוא כרע לידה על הרצפה ובחן בקפידה כל ציור וציור. גרייסי לא דיברה בזמן שהעריך את עבודתה, מרים כל ציור אל האור הקלוש שחדר מהחלון, מזיז לכאן ולכאן ובודק בעין ביקורתית כל משיכת מכחול.

כעבור זמן רב הוא הפנה סוף סוף את מבטו אליה. "את ציירת מוכשרת, גרייסי," אמר בקול שהיה שקט ויציב ומלא כוונה, אבל גרייסי לא ידעה איזו כוונה. "הם טובים מאוד. אני ממש מתפעל."

"הם רק העתקים," מלמלה גרייסי בענווה, אך פניה החיוורות הסמיקו מגאווה.

"העתקים יוצאים מן הכלל."

לבה של גרייסי עלה על גדותיו מרוב אושר. מחמאה כזאת מדוד הנס האהוב היתה מופלאה בהרבה מכל השבחים האחרים שזכתה להם. היא הרגישה שהיא מרחפת באוויר כמו כדור פורח. חדורת השראה מהעניין שגילה, היא שלפה את מחברת הרישומים שלה מתחת למיטה והראתה לו גם אותה. השניים ישבו על השטיח ועברו על כל ציור ואיור שגרייסי יצרה אי פעם, והיא רצתה שהרגע הזה לא ייגמר לעולם. היא הרגישה מיוחדת, נבדלת מהשאר בכישרונה, ואהבתה לדודה והכבוד שרחשה לו התעצמו.

לבסוף, כעבור שעה ארוכה, הוא קם ויישר את הקמטים בחליפה. "בואי נרד. אני רוצה לדבר עם אמא."

גרייסי הלכה בעקבותיו, נרגשת לקראת המחמאות שהדוד עומד להרעיף עליה בנוכחות כולם, שיכורת ניצחון מהמחשבה שג'וזף יועמד על טעותו. אמה, סבתה ואחיה עדיין היו במטבח. אמא שטפה כלים וג'וזף ניגב אותם. אומה נרדמה בכורסה שלה ונחרה חרישית.

"גריט, מאכזב אותי שאף פעם לא סיפרת לי שהאחיינית שלי היא אמנית כל כך מוכשרת." גריט פזלה אל בתה בחשש. ג'וזף הפסיק לנגב. גרייסי חשה כעת במתח באוויר ונשכה את שפתה בדאגה. היא לא הבינה את השיחה ללא מילים שהתקיימה בין אמה לדודה. "יש לה עתיד מבטיח בשחזור ציורים," הוא המשיך ופירט. "עם הכשרה וניסיון היא יכולה להיות טובה מאוד."

"היא רק בת שלוש עשרה," אמרה גריט, וקולה רעד למרות המאמץ הניכר שהשקיעה בניסיון לייצב אותו.

"הגיל המושלם להתחיל ללמוד."

גרונה של גריט התכווץ וגרייסי הצטמררה. היא נעצה את עיניה באמה וניסתה לקרוא את מחשבותיה. הדוד הנס פנה אל גרייסי ולכד את מבטה בעיני התכלת החדות שלו. חיוכו, שהתפשט על פניו עכשיו, הבטיח זוהר ושמש. "ילדה יקרה שלי, מה דעתך לבוא לגור באיטליה? ללמוד לצייר כמו האמנים הדגולים ביותר?" עכשיו הבינה גרייסי מדוע היתה אמה נסערת כל כך. גריט ידעה מה אחיה עומד לבקש. הוא תמך בה כלכלית, ולכן היתה במצב שלא אפשר לה לסרב. זכות הסירוב היתה שמורה לגרייסי, אבל גרייסי לא היתה בטוחה שהיא רוצה לסרב. היא גדלה על סיפוריו של הנס ופעמים רבות דמיינה לעצמה איך זה לחיות באיטליה. היא חקרה את הציורים בספרים שהביא וכמהה לראות רימונים ולימונים גדלים על עצים ואת אורני הצנובר המצחיקים שצמרותיהם נראו כמו מטריות גבוהות. כל דבר בדוד הנס היה אקזוטי. הכול היה נעלה ומשובח, עד הפרט האחרון.

"אני רוצה ללמוד להיות טובה כמוך, דוד הנס," היא אמרה. "אבל אולי אמא צודקת שאני צעירה מדי." היא קיוותה שהוא יתווכח.

"את כמעט בת ארבע עשרה, לא?" הוא ענה. היא הנהנה. "זה יהיה בזבוז נוראי אם תישארי פה בזמן שאת יכולה להתמחות אצל משקם האמנות הטוב ביותר באירופה."

כאן כבר לא הצליחה גרייסי להסתיר את התלהבותה. "בבקשה, אמא," היא התחננה. "אולי אני יכולה לנסוע רק לתקופה קצרה, לניסיון. לזה את מסכימה, נכון?"

ג'וזף, שלא אמר שום דבר וכבר לא היה צריך לנגב את הצלחת שבידו משום שהיא התייבשה מעצמה, דיבר עכשיו. "היא לא יכולה ללמוד את זה בלונדון?"

"כן," מיהרה גריט להצטרף לטיעון. "בלונדון נמצאות גלריות האמנות הטובות ביותר בעולם."

"אבל אני לא גר בלונדון," אמר הנס, וקוצר הרוח בקולו השתיק את אחותו ואת אחיינו. "אני גר באיטליה ושם נמצאים הסטודיו שלי, המשחזר שלי והחומרים שלי. אם גרייסי רוצה ללמוד היא צריכה לעשות את זה בהשגחה שלי." הוא חייך אל גריט בהבנה לייסוריה. "אני אשמור עליה, אל תדאגי," הוא אמר בעדינות. "היא כמו בת בשבילי. בת יקרה. לא יקרה לה שום דבר. אני אדאג לה למקצוע, גריט. אמצעי פרנסה הגון. את רוצה שהיא תיכנס כמוך לעסקי התפירה ובקושי תרוויח כסף להביא אוכל הביתה? זה העתיד שאת מאחלת לבת שלך?"

"לא, אני לא מאחלת את העתיד הזה לגרייסי," היא ענתה בשקט.

"אז תני לה את ההזדמנות הזאת," הוא דחק בה. "אני אדאג לה לדרכון. תשאירי לי הכול."

שתיקה ארוכה השתררה. גרייסי הביטה באמה וראתה את הגלגלים במוחה מסתובבים ושוקלים את היתרונות לבתה לעומת החסרונות לה עצמה. לבסוף שמטה את כתפיה בתבוסה, וגרייסי ידעה שדוד הנס ניצח. שהם ניצחו.

כי היא רצתה בכל לבה לנסוע לאיטליה.

"בסדר, הנס. קיבלת את מה שרצית," אמרה גריט בשקט. "אני רק מקווה שלא נתחרט על זה."

וכך, ביום מעט גשום במאי יצאה גרייסי לחייה החדשים באיטליה. היא לבשה את שמלתה היפה ביותר, השמורה לכנסייה בדרך כלל, ונפרדה ממשפחתה. היא חיבקה את אמה בכל כוחה וחשה רק צביטה חולפת של צער. אומה מחתה את דמעותיה בממחטה, ואפילו עיניו של ג'וזף נצצו, אם כי הוא לא בכה. "זה לא לנצח," צחק דוד הנס והעמיס את המזוודה הקטנה שלה למונית שתיקח אותם לנמל התעופה. "אני אחזיר אותה בקרוב, אני מבטיח, ואתם תראו בעצמכם שדאגתי לה כמו לנסיכה."

גרייסי לא יצאה מלונדון עד אותו יום. היא מעולם לא נסעה במונית ואפילו לא התקרבה למטוס. עכשיו היא יצאה מהעיר בדרכה לעולם חדש, וכל מה שראתה בחוץ הפנט אותה. בזכות נוכחותו של הנס היא לא חששה משום דבר. הוא, בניגוד אליה, לא הביע שום עניין בשדות ובכפרים הקטנים החולפים ביעף. הוא ישב, כשקרסולו מונח על הברך הנגדית, וקרא עיתון.

גרייסי ניסתה לא לפעור את פיה בתימהון בדרכם אל דלפק הבידוק. הכול היה נוצץ, מהרצפה המבריקה ועד לחלונות הזכוכית. אפילו האישה בחליפה הכחולה ובכובע, שבדקה את הדרכונים והכרטיסים שלהם, היתה אפופה זוהר שלא מן העולם הזה. גרייסי עקבה במבטה אחרי המזוודה הקטנה שלה, שנעלמה על עגלה עמוסת מזוודות, ונבהלה פתאום שמא לא תראה אותה שוב לעולם. אבל היא ידעה שאם תביע את חששה בקול תישמע תמימה ובורה, ולכן החליטה לבטוח בדודה והלכה בעקבותיו לאורך הטרמינל. המקום היה סואן, וכולם נראו כאילו בחרו את מיטב מחלצותיהם לרגל האירוע. ביושבה מול כוס תה ופרוסת עוגה, היא לא ידעה אם שאר הנוסעים מבחינים שזו הפעם הראשונה שלה או שהיא נראית בדיוק כמוהם, מתוחכמת ושאננה. דוד הנס לגם באטיות מכוס גדולה של ג'ין וטוניק ופתח שוב את העיתון שלו. הוא נסע כל כך הרבה, שכל הדברים שהלהיבו את גרייסי כבר שעממו אותו. הוא הדליק סיגריה, והיא ראתה את המלצריות מסתודדות בפינה ומצחקקות, כשהן מעיפות מבט לכיוונם. בפעם הראשונה בחייה היא היתה מודעת למראה החיצוני המצודד של דודה. הוא תמיד היה מרשים ומהודר בעיניה, אבל עכשיו היא גם ידעה שהוא מושך. היא היתה כל כך גאה להיות איתו.

שום דבר לא היה יכול להכין אותה לטיסה. דבר ממה ששמעה על טיסות לא התקרב למציאות. היא ישבה במושב העור הרך והסתכלה החוצה מהחלון העגול כשהמטוס האיץ על המסלול והמריא. האדמה נשמטה מתחתיה והשדות קטנו והלכו, ולרגע היא הרגישה שבטנה נשארה על המסלול. הדוד הנס צחק. "את לא מתחרטת שבאת?" הוא שאל.

"בכלל לא," ענתה גרייסי, והמחשבה על הבית ועל המשפחה שהותירה מאחור לא עוררה בה ולו צביטה אחת קטנה של געגוע.

גרייסי התאהבה באיטליה ברגע שראתה אותה. היא הרגישה שמעולם לא היתה שלמה, שחלק חיוני במהותה היה חסר לה ושרק עכשיו, ברגע בלתי נשכח זה, היא מכירה בכך. היא שאפה אל קרבה את האוויר החמים, את ניחוחם הארומטי של צמחים ופרחים זרים, והרגישה שנפשה מתעוררת לחיים, כמו ניצנים שנפתחים בשמש. הנהג של הנס המתין להם בדום מתוח, בחליפה כהה ובכובע תואם, ליד לנצ'יה לבנה נוצצת, מסוג המכוניות שכמותן ראתה גרייסי רק במגזינים והיו שייכות לכוכבי קולנוע. האור שהשתקף ממכסה המנוע היה מסנוור יותר מיום הקיץ הבהיר ביותר שראתה אי פעם בלונדון.

הם נסעו בדרכים הכפריות. גרייסי ישבה במושב האחורי וגמעה בעיניה את האורנים הגבוהים ואת הגבעות הירוקות והצהובות המשתפלות, רכות כקטיפה, זוהרות מתחת לשמי התכלת, והאיטלקית שבה דיבר דודה עם הנהג דעכה לאט לכדי זמזום רקע של דבורה. פרגים צמחו בין שדות התבואה, ובתים יפים בעלי רעפי חרס אדומים היו צפונים בינות לברושים. גרייסי מעודה לא ראתה דבר יפה מזה. בזמן שהיא חיה את חייה האפורים בלונדון האפורה והמחניקה, גן העדן הזה היה קיים כאן כל הזמן ולא היה לה מושג על כך. היא התקשתה לתפוס שכל ההוד וההדר האלה היו נסתרים ממנה, שלולא דוד הנס היא לעולם לא היתה חוזה בכך. תחושה חזקה של הכרת תודה גאתה בה אל הנס, הקוסם הזה שהרים אותה לשמים, והיא הצטערה שאמא, אומה וג'וזף אינם יכולים לראות את זה.

הנס התגורר בקצה דרך עפר ארוכה, בווילה גדולה ומרובעת שהיתה בנויה מאבן חול צהבהבה, בדומה לבתים בחוות שגרייסי ראתה בדרך. הגג שלה היה עשוי מרעפים והיו בה חלונות גדולים ותריסים ירוקים. מהווילה נשקף מכל עבר נוף פתוח של גבעות ויערות, בדיוק כפי שדמיינה את המקום שהדוד גר בו. שלושה גברים לבושי מדים יצאו לקחת את המזוודות (גרייסי נשמה לרווחה כאשר מזוודתה הקטנה אכן הגיעה באורח פלא לנמל התעופה בפיזה), ואישה צעירה ושזופה בעלת שיער חום מבריק מיהרה לקבל את פניו של אדונה השב לביתו. גרייסי השיבה בחיוך לחיוכיהם ואמרה בביישנות שלום, והם הבינו אותה מצוין. דודה הניח את ידו על גבה ועשה לה סיור בגנים המטופחים. השיחים היו גזומים בקפידה ומעוצבים לכדי עיגולים, ערוגות הפיצו ניחוח לבנדר נעים, והכול לווה במקהלת חרקים שונים ובציוצי ציפורים. היו שם עצי תאנה ולימון, שהנס אמר לה שיניבו פירות בספטמבר, ומטעי זיתים שמהם הוא הפיק שמן. הגנים שפעו פרי, כישויות שבקושי הצליחו לרסן את תשוקתן לצמוח ולהתפשט. גרייסי הרגישה את האנרגיות עולות מן האדמה ומחממות את עורה. היא הרגישה שופעת חיים, ותקף אותה דחף ילדותי להתגלגל על הדשא ולצחוק בקול.

החדר שהוקצה לה היה פשוט אך נוח. היו בו חלונות שמהם נשקפו הגנים משני צדדים. בצד אחד היתה טרסה ועליה שולחן ושישה כיסאות, מוצלת חלקית בצמרתו של עץ תאנה, ובצד השני היתה מדשאה ועליה שביל מרוצף אבנים בינות הצמחים, שהוביל לפגודה שמתחתיה כמה כיסאות גן. גרייסי דמיינה את דודה יושב שם, מעשן וקורא עיתונים, מוגן מהשמש הקופחת.

לא היו לה חפצים רבים, וכעבור זמן קצר היא סיימה לסדר הכול במקום וירדה למטה לחפש את דודה בחדרים הנוחים והמאווררים. הם היו מעוצבים בפאר אך בטוב טעם, והיו בהם שטיחי קיר ומדפים שעליהם ספרים וחפצים. הצעירה שקידמה את פניהם עם הגעתם הופיעה וכיוונה אותה אל מבנה שהיה פעם אסם, בחלקו האחורי של הבית. כאשר גרייסי פתחה את הדלת הגדולה, היה לה ברור מיד שזה מוקד עסקיו של דודה, הסטודיו שהוא סיפר לה עליו. הריח לא היה כמו שדמיינה - ריח של צבעי שמן וטרפנטין, של מסגרות עץ מכוסות אבק ובדי ציור - אלא ריח אחר שהיא לא זיהתה. המקום היה נקי ומסודר מאוד והזכיר את מעבדת הכימיה בבית הספר יותר מאשר את חדר האמנות. ציורים עמדו בנפרד או בערימות שעונות על הקירות המסוידים, ציורים ישנים ואכולי נזקים עמדו על כנים וחיכו לטיפול, מדפים איימו לכרוע תחת משקלם של בקבוקים צבעוניים, שפופרות צבע, צנצנות זכוכית נוצצות, מכחולים וכלי עבודה שלא ראתה מעודה. היו שם ארונות ומגירות, ועל כל דבר היתה מדבקה מסודרת. התריסים בחלונות הגדולים היו סגורים לחסימת אור השמש, ובמקומו היתה תאורה חשמלית מהתקרה ומנורות קטנות מעל כל כן ציור, שהעניקו לחדר אווירה מדעית. היא ראתה מאוורר גדול שהסתובב מעל עגלה קטנה שבה היו לוח צבעים וכמה צנצנות קטנות של כימיקלים שונים. ריח חזק של עמל ותעשייה שרר במקום.

גבר הציץ מאחורי אחד מכני הציור. פדחתו היתה קירחת וכה בוהקת, עד ששיקפה את האור מהמנורה הקטנה בראש הכן. מעט השיער שעל ראשו היה בצבע קש והיה תחוב מאחורי אוזניים ענקיות כמו הסְטְרוֹפְּוָופלס שאומה נהגה להכין לארוחת הבוקר. היו לו פנים טובות, אף נשרי ועיניים קטנות שהתנוצצו מאחורי זוג משקפיים עגולים. "את בטח גרייסי," אמר בקול נמוך ואיתן והרים בידו מכחול. היא הנהנה. "אז את המתמחה החדשה שלי," הוא הוסיף, וגרייסי שמעה מבטא הולנדי חזק באנגלית שלו, כמו אצל סבתה.

"כן, זאת אני," היא חיפשה את דודה במבטה.

"לי קוראים רוּטְגֶר. אני מכיר את הדוד שלך כמעט חמש עשרה שנה. בת כמה את, גרייסי?"

"כמעט ארבע עשרה," היא השיבה.

האיש הנהן בסבר פנים רציני. "הדוד שלך אמר לי שיש לך כישרון נדיר."

"איפה הדוד שלי?" היא שאלה.

רוטגר החווה בראשו לעבר דלת בירכתי החדר. "הוא בסטודיו שלו." גרייסי התחילה ללכת לכיוון הדלת, אבל רוטגר עצר אותה. "לא, אסור לך להיכנס לשם. זה מקום העבודה של הנס, והוא לא אוהב שמפריעים לו. אולי תיקחי לך סינר ותקרבי את השרפרף הזה משם כדי שתוכלי לראות מה אני עושה?"

גרייסי צייתה והתיישבה. "אני עובד כרגע על שיקום חלק מקישוט מזבח מתקופת הרנסנס," הוא אמר לה. "העבודה שלי היא לשקם את היצירה ולשחזר אותה קרוב למקור ככל שאפשר. יש גבול למה שאפשר לעשות כדי לפרש נכון מה שהיה ביצירה המקורית. כדי לעשות את זה צריך סבלנות והבנה, כמובן, אבל מעל הכול, יכולת לפרש. זו מהות העבודה של המשחזר. וזה מה שאני אלמד אותך לעשות." רוטגר התחיל לגעת בציור בטפיחות מכחול קטנות. "כשאת מסתכלת על ציור, את צריכה קודם כול לראות מעבר לתמונה. את צריכה לדעת להעריך כל מיני דברים, כמו מתי צויר הציור, לאיזו מטרה, על איזה חומר, ממה עשויה המסגרת, ואת צריכה שיהיה לך מספיק ידע על ההיסטוריה של החומרים ועל תהליך ההתיישנות שלהם כדי להעריך נכון את כוונת האמן. להיות ציירת מוכשרת זה רק הצעד הראשון, והוא צעד קטן מאוד. את צריכה להיות בלשית." הוא מיקד בה את מבטו הנוקב, וגרייסי ראתה שעיניו בצבע חום ענברי. "ואני אלמד אותך את כל מה שאת צריכה לדעת."

"הדוד שלי אמר שאתה משקם האמנות הכי טוב באירופה," אמרה גרייסי.

"הוא מחמיא לי," השיב רוטגר. "אבל אני לא הכי צנוע ומודה שאני אכן טוב מאוד."

באותו רגע נפתחה דלת החדר האחורי ודוד הנס הגיח. "אה, אני רואה שכבר נפגשתם," אמר כשראה אותם.

"השיעור הראשון התחיל," אמר רוטגר.

"יופי," אמר הנס. עיניה של גרייסי נדדו אל החדר שמאחוריו, אבל הוא סגר את הדלת ונעל אותה במפתח. אין דבר מושך יותר מדלת נעולה, וסקרנותה של גרייסי התעוררה מיד. אך יעברו שנים לפני שתוזמן להיכנס לחדר, וכשזה יקרה לבסוף, כשהיא תורשה להיכנס, לא תהיה דרך חזרה ממה שיתגלה לעיניה.