לא מהמרות על הרבה, אבל מכורות לריגוש: נשות הגיל השלישי שגילו את הפוקר
כבר יותר מחמש שנים שהן נפגשות בקביעות. שש נשים (שמבקשות להישאר בעילום שם), הצעירה בהן כבת 50, המבוגרת ביותר חצתה את ה-60, והמשותף לכולן הוא הפוקר. בהתחלה, הן מספרות, נפגשו אחת לשבוע, אבל במהלך השנים עלתה התדירות, וכיום הן נפגשות לפחות פעמיים בשבוע, ולעיתים אף ארבע פעמים, בכל פעם בדירה של אחת החברות.
"אנחנו לא יכולות לדמיין שבוע בלי פוקר. כולנו עובדות, מצליחות ובעלות משפחה, אבל הערבים האלה הם קודש עבורנו. מתחילות בערך ב-20:00 ולא סוגרות את השולחן לפני 22:00. יש שיגידו שאנחנו מכורות", מספרת ר'.
עד לפני כמה שנים היה הפוקר מעוז גברי כמעט בלעדי, ולנשים כמעט לא הייתה דריסת רגל בשולחנות ובטורנירים. בשנים האחרונות התמונה משתנה, ויותר נשים, בהן גם נשים בגיל השלישי, מאמצות את משחק החשיבה התחרותי. חלקן משחקות בבתים ואחרות במועדונים, ובחו"ל יש גם מי שפיתחו קריירה מקצועית והגיעו להישגים בטורנירים גדולים.
הצלחה בטורנירי פוקר בינלאומיים יכולה להניב לאורך הקריירה מיליוני דולרים. כך למשל ונסה סלבסט, שחקנית פוקר ומשפטנית אמריקנית בת 42, צברה זכיות של קרוב ל-12 מיליון דולר בטורנירים חיים. מריה הו, שחקנית, מנחה ופרשנית פוקר טאיוואנית-אמריקנית בת 43, צברה יותר מ-5.5 מיליון דולר בטורנירים חיים.
בישראל, הענף הנשי עדיין רחוק מהיקפים כאלה, אך בין השחקניות הקבועות יש לא מעט נשים שחצו את גיל 60, 70 ואף 80. סבתו של אחד האמנים המפורסמים בישראל, בת 83, משחקת כבר שנים מדי שבוע, לעיתים בסכומים לא מבוטלים.
ניב סופר (34) מייסדת ומנכ"לית Ladies, בית ספר למשחקי חשיבה אסטרטגית לנשים, הגיעה לפוקר אחרי שנים כשחקנית שחמט מצטיינת. לפני כשמונה שנים הקימה את המועדון, שבו לומדות כיום נשים פוקר ושחמט, ללא משחק בכסף. "עד היום למדו אצלנו כ-1,800 נשים, וחלקן ממשיכות לקורסים מתקדמים. הרוב המוחלט הן בנות 50 ומעלה, וחלק לא מבוטל מהן אחרי פרישה", היא מספרת. אחת השחקניות הקבועות, נעמי, חגגה לאחרונה 88.
סופר אומרת שהשינוי הבולט ביותר מבחינתה הוא מקומן של נשים בעולם הפוקר. "כשהתחלתי, זה היה תחום גברי מאוד. כששיחקתי בקבוצות מעורבות, השיח סביב השולחן היה אלים, וקיבלתי בלי סוף הערות על המשחק שלי ועל הנראות שלי. היום נשים סביב שולחן הפוקר כבר הפכו לנורמה, והן מביאות לעולם הזה גם חום ורגישות".
למה פוקר? "בבית הספר שלי מלמדים גם שחמט וגם פוקר. לשחמט יש יחסי ציבור מצוינים, ולפוקר הרבה פחות, וחבל. זה משחק חשיבה ששומר על חדות, וזה חשוב במיוחד בגיל השלישי. הוא מלמד חשיבה אסטרטגית, נטילת סיכונים, קבלת החלטות בתנאי אי-ודאות, שליטה עצמית ועמידה בלחץ. לומדים לחשוב לטווח ארוך, לקבל החלטות מדויקות ולבנות ביטחון עצמי באמצעות ידע, תרגול והתנסות".
לדבריה, לצד המשחק עצמו נוצרת גם קהילה נשית. "נשים מגיעות ללמוד ונשארות בזכות החיבורים. חלקן מוצאות כאן, דווקא בגיל מבוגר, חברות שהופכות לחברות הכי טובות שלהן. במהלך השנים נוצרו בעקבות הקורסים הרבה קבוצות ביתיות וחברויות עמוקות. הן עוברות יחד משברים ורגעים טובים, נוסעות ומבלות יחד ואף טסות לטורנירים בחו"ל.
"פוקר הוא הרבה יותר מקלפים, הימורים וניצחונות. הוא ראי של החיים: צריך לדעת לקבל החלטות, לקרוא מצבים ואנשים, לקחת סיכון כשצריך וגם לדעת מתי לקפל. הוא מלמד משא ומתן, תחרותיות וחישובים מתמטיים. נשים שנמצאות כאן מאז פתיחת בית הספר מספרות שהמפגשים והתחרויות שוברים להן את השגרה ומכניסים צבע לחיים. גם אני עושה פילאטיס כל שבוע, וזה חשוב, אבל משחקים יוצרים חיבור אחר בין המשתתפות".
סופר מדגישה שהיא אינה מלמדת "משחק קאש", כלומר משחק בכסף. "משחק בכסף הוא משחק שונה לחלוטין, ולפי החוק בישראל הוא אסור. אני גם לא מאמינה בו כי בעיניי הוא מאבד כך מערכו. בפוקר של טורנירים משחקים כדי להתקדם ולהגיע לגמר, ולפעמים יושבים 14 שעות ברציפות. זה משחק לטווח ארוך וספורט מנטלי אינטנסיבי. המטרה של הנשים שלומדות אצלי היא להבין את יסודות התחרות ולקבל גם את הערך החברתי".
לדבריה, היא קיימה כמה פעמים טורנירי פוקר לגיוס תרומות לבית הלוחם. "זה יום של אסקפיזם מוחלט, כשהמטרה שאליה הולך הכסף נמצאת כל הזמן בראש".
הניה רובינס, בת 78, משחקת במועדון של סופר. "פוקר עבורי הוא הרבה יותר ממשחק. התחלתי לשחק לפני שנים בקזינו. אהבתי את המשחק אף שלא הייתי טובה בו ושיחקתי בעיקר על מזל. היה לי מזל של מתחילים", היא צוחקת. "קצת הרווחתי ונשאר לי טעם טוב, אף שאין לי הרבה הזדמנויות להגיע לקזינו בחו"ל.
"לפני כשלוש שנים שמעתי על בית הספר, הגעתי והתאהבתי במקום ובניב. כאן אני לא משחקת על כסף. זה ערב שמאתגר אותי בלי הפסקה, וגם ערב חברתי. ההשתתפות בטורניר עולה 350 שקל, ובזה נגמרות ההוצאות. בחודש הבא אתחיל קורס נוסף כדי לשפר את המשחק. אני מנסה ללמוד להתמודד גם עם ירידות בשולחן ולדעת איך לשחק כשהקלפים לא טובים. אני מאתגרת את עצמי אינטלקטואלית וקוגניטיבית ומנסה להגיע הכי רחוק שאפשר".
"גם אני שיחקתי בתחילה בקבוצה מעורבת", מספרת א' מאותה קבוצת נשים קטנה. "בעקבות סכסוך עם הגברים הקבוצה התפרקה. עברתי לקבוצת נשים, וגם היא התפרקה. לפני חמש שנים, ביום הולדתי ה-50, החלטתי להקים קבוצה משלי, לנשים בלבד. היה לי ברור שאני רוצה נשים חכמות, בלי ילדים קטנים בבית, ושיהיו עקביות. הקמתי את הקבוצה והשאר היסטוריה. מאז אנחנו לא נפרדות, לא כשחקניות ולא כחברות".
מה נותן לך הפוקר? "ריגוש. כששיחקתי עם הגברים היה במשחק שלהם משהו אלים. הם שיחקו כדי לנצח, והסכומים היו לא מבוטלים עבורי. בערב אחד אפשר היה להפסיד כמה מאות שקלים, והיו מי שהמשיכו לשחק ולהפסיד רק כדי לא לעצור.
לפוקר עדיין אין תדמית טובה. אנשים חושבים מיד על סכומים דמיוניים ועל מי שעלולים להפסיד את הבית. זה לא אנחנו, אבל כרגע אנחנו לא רוצות שבני משפחה וחברים יידעו על המשחק
"אנחנו משחקות על שקלים בודדים. החלטנו שההפסד המקסימלי בערב יהיה 50 שקל. הערבים פשוטים: נפגשות בבית, מתיישבות סביב השולחן עם קפה, תה ומים ומשחקות. אנחנו באות ליהנות ולעשות שמח. אם יש כאן התמכרות, היא לריגוש ולשמחה שנוצרה בינינו. לכן אנחנו לא מוותרות כמעט על אף מפגש".
אתן מסרבות להזדהות בשמות מלאים, למה? "כי לפוקר עדיין אין תדמית טובה. אנשים חושבים מיד על סכומים דמיוניים ועל מי שעלולים להפסיד את הבית. זה לא אנחנו, אבל כרגע אנחנו לא רוצות שבני משפחה וחברים יידעו על המשחק. אלה שעות האיכות שלנו. לפעמים אנחנו גם טסות יחד לחו"ל לשחק, במקום שבו לא מכירים אותנו".
הפכתן לחברות מעבר למפגשי הפוקר? "הפכנו לחברות הכי טובות. אנחנו מדברות כל יום, נוסעות ומבלות יחד ושותפות בטוב ובקשה. הפוקר חיבר בינינו, וליצור חברות חדשה ועמוקה כזאת בגיל הזה זה לא מובן מאליו".
ומה עם בני הזוג? "כל אחד מהם בעבודה ובחיים שלו, ולפעמים הם מצטרפים. בעבודה שלנו ושלהם לא יודעים על המשחקים, ואנחנו לא רוצות שיידעו. לא בגלל הכסף, אלה סכומים אפסיים, אלא בגלל התדמית. אני מקווה שיום אחד היא תשתנה ונוכל לדבר על זה בשמות ובפנים גלויות".
משחק קלפים נוסף שנשים רבות מאמצות לאחר הפרישה הוא הברידג'. זהו משחק תחרותי לארבעה שחקנים, בשני זוגות, המשלב זיכרון, אסטרטגיה, תכנון ושיתוף פעולה בין בני הזוג למשחק.
"הרומן שלי עם הברידג' התחיל כשחזרתי לארץ אחרי 32 שנים בארה"ב", מספרת ענת ולדמן-לשמן. "נישאתי בשנית וראיתי את בעלי משחק בקבוצה שפועלת כבר 50 שנה. התפעלתי מהדבקות, מהחשיבה ומעבודת הצוות והחלטתי ללמוד. מצאתי מועדון בסביון, נרשמתי, ומאז, כבר עשור, המשחק הוא חלק בלתי נפרד מחיי".
למה? מה יש בו? "יש בו זיכרון ואסטרטגיה, דברים שחשוב לשמר ולפתח בכלל ובגיל השלישי בפרט. במקרה שלי אנחנו ארבע נשים שמשחקות יחד כבר שנים. זה לא היה מתוכנן מבחינה מגדרית, פשוט כך יצא. כבר במשחק הראשון התיישבה מולי אישה שהפכה לשותפה שלי עד היום.
"בהתחלה שיחקנו פעמיים בשבוע, ואז הגיעה הקורונה והקבוצה התפרקה. בהמשך נפתח מועדון בקריית אונו. המשכתי ללמוד שם תקופה, וגם השתתפתי בהרצאות ובמשחקים בזום ובמחשב, עד שאפשר היה לחזור למפגשים פנים אל פנים".
כמה תורמת החברות בין הנשים לחוויית המשחק? "ברידג' עצמו אינו משחק חברתי במיוחד. בתחרויות אסור לדבר, וצריך להיות מרוכזים. אין צחוקים ושיחות חולין במהלך המשחק. יש בו צד קוגניטיבי, חברתי ותחרותי. אחרי הקורונה התחלנו להיפגש אצלי בדירה פעם בשבוע, ארבע נשים. אנחנו הופכות את המפגש לטקס. במהלך המשחק לא מדברות בניגוד לחוקים, אבל אחריו אנחנו מנתחות, מתקנות ולומדות זו מזו.
"יש מי שמשחקות כדי לנצח. אני משחקת בעיקר בשביל החשיבה. אני אוהבת את האסטרטגיה ואת התכנון רגע לפני שהקלף הראשון נשלף. לפעמים צריך לחכות בסבלנות עד שנפתחת ההזדמנות. המשחק גם מלמד את החשיבות של עבודת צוות. במקביל אני ממשיכה ללמוד ומשחקת הרבה במחשב, אף שבתקופה האחרונה אפילו לשם גולשת אנטישמיות".
תסבירי. "משחקי הברידג' במחשב הם בינלאומיים. יוצא שאנחנו משחקות מול שחקן מפינלנד או מהודו, וכולם רואים את השמות ואת מדינת המוצא. ליד השם שלי כתוב ישראל. קרה יותר מפעם אחת ששחקן ניסה להעיף אותי מהמשחק או כתב הערות פוגעניות. לא מזמן שחקן טורקי כתב שאני 'ישראלית רוצחת ילדים'. היה לי קשה מאוד לקרוא את זה. היו גם שחקנים שהגנו עליי וביקשו לסלק אותו מהמשחק. עבורי הברידג' הוא גם מטפורה שמסמלת את הגשר (Bridge) לאחר, את האפשרות למצוא את הדרך הנכונה ולדעת להתמודד בכבוד".
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.