להוכיח רצח בלי גופה: "היא פרצה בבכי וצרחה באולם" | תיאורים קשים

האם בכיסא גלגלים ראתה ושמעה את זעקותיה. האח שרצח אותה הלך ל-28 שנים בכלא עם הסוד, והביע חרטה שלא שכנעה את התובעות. שש שנים אחרי הרצח, ו-4 אחרי גזרי הדין, נמצאו בנגב שרידיה של ניבין אלעמרני. התובעות חוזרות לעדה שהכריעה את התיק, לכיסוי הדם בבטון והחגיגות בזירה, ולהחלטה: לנהל משפט בלי גופה - ולא לפחד שיקרוס. הפרקליטים מדברים, סדרת כתבות

לפני שש שנים נעלמה ניבין אלעמרני, בת 20 מחורה שבנגב. איש לא דיווח עליה למשטרה ואיש לא חיפש אותה ביום ההיעדרות. רק כחודש אחרי, כשאחיה סארי התקשר למוקד 100 מבועת, החלה החקירה. היא הביאה את הרוצח, אחיה, לדין - והוא נשלח ל-28 שנות מאסר. אבל הסיפור לא היה שלם בהיעדר קבר, או גופה - ואז, לפני כשבועיים, התגלו בשטח פתוח בנגב שרידים. השבוע הם זוהו: הם שייכים לניבין.

אחרי סגירת המעגל, מספרות ל-ynet התובעות שניהלו את התיק איך אפשר להוכיח רצח כשהגופה נעלמת, חוזרות לעדות המטלטלת בפרשה הקשה הזו, ונזכרות במראות במתחם המשפחתי ובשחזור מול העיניים.

ב-20 באוקטובר דיווחה המשטרה כי איתרה שרידי אדם בנגב. עו"ד לימור אחרק שנצר, אחת משתי התובעות, הייתה בנסיעה עם בעלה כששמעה את החדשות. באותו דיווח נאמר כי ילדים ששיחקו בשטח הם שמצאו את השרידים, ואז עלתה לה המחשבה שמדובר בצעירה שנרצחה בתיק שניהלה שנים קודם לכן. "אמרתי לו, וואי, תקשיב, אולי הם מצאו את ניבין", היא משחזרת. "הלוואי, הלוואי".

ואז, כשנודע לה שאלה באמת השרידים של ניבין, היא הרגישה שמשהו בסיפור הקשה הזה נעשה שלם יותר. "פתאום אתה אומר, וואי. מצאו את הגופה. לבחורה הזו שבאה לעולם והיה לה שם, יש גם מקום שהיא תוכל להיקבר בו - ויהיה כתוב בו את שמה", היא מתארת.

יחד עם אחרק שנצר ניהלה את התיק עו"ד אלכס דרנבאום. שתיהן מפרקליטות מחוז דרום פלילי. "אחד הדברים שהיו קשים בסיפור הזה הוא שבעצם אין לה כל כך משפחה שתבוא ותקבור אותה", היא אומרת. "מי שפגע בה היו המשפחה שלה".

כדי להבין את משמעות הגילוי צריך לחזור ל-28 במרץ 2020. במתחם מגורים משפחתי בחורה התפתח עימות קולני בין ניבין לבין אחיה נעמן. מה בדיוק הצית את העימות לא נקבע. לפי כתב האישום המתוקן שבו הודה, נעמן הצטייד בסכין, ריתק את אחותו לרצפה ודקר אותה. אחיינה, נאסר אלעמרני, בעט בה שוב ושוב במהלך התקיפה. בשלב מסוים שיסף נעמן את גרונה.

במרחק קצר משם הייתה אמה של ניבין, אישה המרותקת לכיסא גלגלים. היא ראתה את בתה מותקפת וניסתה להתקרב אליה, אך לא הצליחה להצילה. האב, המלאן אלעמרני, סטר לאשתו ואיים עליה כשניסתה להתערב. בבית הייתה גם חנאן אבורקבה, המטפלת של האם, שראתה את המתרחש. מי שהיו אמורים להיות האנשים הקרובים ביותר לניבין הפכו לחלק מהמעשה.

עבור אחרק, התמונה הזאת נותרה החלק המטלטל ביותר בתיק. לקראת המשפט היא הגיעה עם היחידה החוקרת למתחם המשפחתי כדי להבין את מבנה הזירה ואת שדה הראייה של העדה. "אני אמא, זה עוד יותר נוגע בך", היא אומרת. "אמא שיושבת על כיסא גלגלים, והיא שומעת את הזעקות של הבת שלה". היא מתארת את ניסיונותיה של האם להגיע לבתה ואת האב שמנע ממנה לעשות זאת. "בעיניי זו הייתה האכזריות הכי נוראית שיכולה להיות, שאמא עומדת ורואה את הבת שלה זועקת לעזרה, והיא לא יכולה לעזור לה".

לאחר הרצח הועברה גופתה של ניבין מהמקום והועלמה. לפי התיאור העובדתי שנכלל בהליך, נעשו ניסיונות לנקות את הדם מהזירה. לאחר מכן נוצקה שכבת בטון חדשה על המקום שבו נשפך הדם. במשך שבועות לא נפתחה חקירה, משום שאיש לא דיווח למשטרה שניבין נעדרת. מי ששבר לבסוף את השתיקה היה אחיה סארי, שלא נכח במתחם בזמן הרצח. כחודש לאחר האירוע הוא התקשר למוקד 100 וביקש עזרה בשיחה מבועתת.

לדבריו, אמו והמטפלת סיפרו לו שניבין נרצחה, והוא חשש שגם חייו בסכנה. "הוא בהתחלה לא רוצה בתחנת המשטרה לדבר בכלל", מספרת אחרק. "הוא לא מוכן לדבר מה ולמה". לדבריה, סארי אף ישן בתחנה לפני שהצליח למסור את הדברים. כששאל את בני משפחתו היכן ניבין, נאמר לו שלא ישאל, והוא אוים.

"הוא זה שפותח את הדלת לזה שמשטרת ישראל בכלל תחקור בעצם את זה שמישהי נעלמה", אומרת אחרק. "יכול להיות שהיא הייתה אדם שהגיע לעולם, סיים את חייו ואף אחד לא היה יודע".

השוטרים הגיעו למתחם המשפחתי והחלו לתשאל את בני הבית. אחרק מספרת שאחד השוטרים הבחין במטפלת חנאן, חש שמשהו אינו כשורה ולקח אותה הצידה. שם, לדבריה, החלה חנאן לספר על הרצח שראתה.

חנאן הייתה אישה פגיעה במיוחד. היא הגיעה מעזה לישראל בגיל 14, חיה ללא מעמד מוסדר בארץ ועבדה כמטפלת באמה של ניבין. כעת נדרשה להעיד נגד בני המשפחה שבביתם עבדה, לאחר שנחשפה לאירוע האלים ולאיומים. בשל החשש לחייה היא שהתה בתקופה מסוימת במעון חירום וזכתה להגנה משטרתית.

"בלי העדות שלה לא היינו יכולים להגיש את התיק, זה בוודאות", מדגישה אחרק. אלא שהעדות הייתה רחוקה מלהיות פשוטה. חנאן התקשתה בשפה, פחדה מהנאשמים ונדרשה לשוב לבית המשפט פעם אחר פעם. עדותה התפרשה על פני כשבע עד שמונה ישיבות. בחקירה הנגדית נדרשה להתמודד גם עם שאלות חודרניות על חייה האישיים.

"היו דברים שבאמת היא סיפרה, שלא תמיד היא חזרה על אותו דבר", מודה דרנבאום. לדבריה, התגלו קשיים בפרטים מסוימים בעדות, ולכך נוספה העובדה שחנאן קיבלה אפשרות להישאר בישראל בעקבות מעורבותה בהליך. נסיבות אלה העלו שאלות על תמריץ אפשרי למסירת עדות. התובעות לא התעלמו מהקשיים, והם היו חלק מהשיקולים שהובילו בהמשך להסדר הטיעון שבו הורשע בסוף האח הרוצח.

למרות הקשיים, העדות של חנאן הייתה מפורטת. חלקים משמעותיים ממנה קיבלו חיזוק בראיות אחרות. היא תיארה את הרכב ששימש להעברת הגופה, את החלפת הבגדים, את ניקוי הזירה ואת יציקת הבטון. החוקרים הצליחו להתחקות אחר הזמנת הבטון והגעתו למתחם ביום שלאחר הרצח. כשנחפר המקום שעליו הצביעה, התגלו שרידי דם ופרופיל DNA של ניבין.

אחרק זוכרת במיוחד את תיאורו של בור קטן בבטון הישן, שבו נותר דם שלא הצליחו לנקות. לדבריה, דווקא מהמקום שעליו הצביעה חנאן הצליחו החוקרים להפיק את הממצא הגנטי. פרט נוסף שסיפרה המטפלת, והותיר בה רושם קשה, היה שלאחר יציקת הבטון נערכה במתחם חגיגה ונשחט כבש על אותו מקום, לדבריה כדי לטשטש עוד יותר את עקבות הדם.

ובכל זאת, דרנבאום מקפידה להעמיד את הראיה הפורנזית במקומה. "נכון שמצאו לא מעט דם ומצאו DNA, אבל זה היה מקום שבו היא גרה", היא מסבירה. "זה, בפני עצמו, לא היה מספיק". הדם שמתחת לבטון לא סיפר לבדו כיצד מתה ניבין ומי גרם למותה. כוחו היה בכך שחיזק את סיפורה של עדת הראייה.

גם הטלפונים הניידים של ניבין הפכו לחלק מפסיפס הראיות. הקשר הטלפוני בינה לבין בן זוגה לשעבר נותק בפתאומיות. החוקרים התחקו אחר שני מכשירים שלה שנמכרו לחנות, ולפי התובעות, המכירה נקשרה לנאסר, האחיין, בסמוך למועד הרצח. לכך הצטרפו מחקרי תקשורת, איכונים ופרטים נוספים שמסר נאסר בחקירתו.

אחד הרגעים המשמעותיים בחקירה הגיע כשחוקר הציג לנאסר יומן של ניבין, שבו היא פנתה אליו כאל אחיה. לדברי אחרק, החוקר הבין מהיומן שהיה ביניהם קשר קרוב. לאחר חקירות רבות מסר נאסר אמירה שלפיה נעמן הרג את ניבין בסכין, ותיאר שלולית דם גדולה סמוך לדלת בית סבתו. הוא לא חזר בהמשך על אותה אמירה, אך מבחינת התביעה היה זה חיזוק נוסף לגרסת חנאן.

"הקושי יותר היה במישור הראייתי, שהיא מתה", מסבירה דרנבאום. "זה היה אירוע לא פשוט לקבל החלטה שאנחנו הולכים לנהל את זה ככה, בלי שיש גופה, בלי שיש חוות דעת פתולוגית". ללא גופה לא ניתן היה להציג ממצאים רפואיים שיאשרו את מנגנון המוות. התביעה נדרשה להוכיח את התמונה באמצעות העדויות והראיות שסבבו את היעלמותה.

אחרק מוסיפה שהיעדר הגופה הותיר גם אפשרות משפטית שההגנה יכולה הייתה להעלות: אולי ניבין כלל לא מתה. "תמיד מרחפת האפשרות שהקורבן עודנה בחיים, והיא תבוא, והיא פתאום תדפוק בדלת ותגיע", היא אומרת. "הרבה פעמים יש הבדל בין האמת העובדתית שאנחנו יודעים וחושבים, לבין האמת המשפטית".

למרות הקושי, התובעות מספרות שלא סברו שהתיק עומד לקרוס. "גם אם לא היינו מגיעים להסדר טיעון, התיק הזה היה מתנהל עד הסוף", אומרת אחרק. "זה לא היה מסוג התיקים שבו סברנו שבמהלך פרשת הראיות התרסקו הראיות".

המשפט התקדם, חנאן השלימה את עדותה, וכמעט כל פרשת התביעה נשמעה. סמוך לשלב שבו היו הנאשמים אמורים לעלות לדוכן העדים, הושג הסדר הטיעון. נעמן הודה ברצח בכוונה ונידון במאי 2022 ל-28 שנות מאסר. האב הורשע באי מניעת פשע ובתקיפת בת זוג, ונידון ל-32 חודשי מאסר. נאסר הורשע בסיוע לרצח, ובהמשך נגזרו עליו שמונה וחצי שנות מאסר.

בדיון בגזר דינו של נעמן הסבירה התביעה כי בהיעדר הסדר הייתה מבקשת מאסר עולם, אך הצביעה על הקשיים הראייתיים, ובהם היעדר הגופה והמורכבות בעדות המרכזית. בית המשפט אישר את ההסדר. נעמן אמר בדיון: "אני מצטער. חשבתי על מה שקרה. בגלל אבא שלי שהוא לא יכול לשבת בכלא. אבל אני עשיתי את זה ואני מצטער".

דרנבאום אינה משתכנעת מהחרטה. "זה לא משהו שנשמע לי אותנטי, והבעת צער אותנטית", היא אומרת. "הוא יכול היה להביע את צערו בדרכים אחרות". לדבריה, במהלך המשא ומתן עלו אפשרויות למסירת מידע על מקום הגופה תמורת הקלה בעונש, אך הדברים לא הבשילו. גם לאחר שהודה ברצח, נעמן לא גילה היכן הותיר את אחותו.

בספטמבר 2024 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של האחיין נאסר על חומרת עונשו. בפסק הדין הודגשה מעורבותו הפעילה בתקיפה, אף שהורשע בסיוע לרצח ולא בביצוע הרצח עצמו. התביעה ביקשה להטיל עליו עשר שנות מאסר, העונש המרבי לעבירת הסיוע שבה הורשע בנסיבות התיק, אך בית המשפט המחוזי הסתפק בשמונה וחצי שנים. העונש נותר על כנו.

מכל הרגעים במשפט, אחרק מתקשה לשכוח דווקא את הרגע שבו חנאן נשברה על דוכן העדים. הסנגור עימת אותה עם השאלה כיצד הצליחה לראות את הרצח מהמקום שבו עמדה. "היא פרצה בבכי ולצרחה באולם", נזכרת אחרק. לדבריה, חנאן אמרה שהתמונה שבה נעמן רוצח את ניבין לעולם לא תצא מעיניה. "באותה שנייה הייתה תחושה שאני נמצאת שם עכשיו, ואני רואה את האירוע כמו שהוא. זו תמונה מטלטלת, זו סיטואציה מטלטלת, זו תחושה מטלטלת".

שש שנים לאחר הרצח, השרידים שנמצאו השבוע לא שינו את ההרשעה שכבר ניתנה. הם גם לא השיבו לניבין את חייה. אבל לראשונה מאז אותו יום במרץ 2020, היעלמותה אינה מוחלטת עוד. "מבחינה משפטית ההרשעה כבר ניתנה", מסכמת אחרק. "כי ההליך לא המתין למציאה של הגופה כדי לקבוע את האחריות הפלילית. אבל מבחינה אנושית, למציאה של הגופה יש משמעות מאוד מאוד גדולה". עכשיו, היא אומרת, לפחות יהיה מקום שבו אפשר יהיה לחלוק לניבין כבוד אחרון.