מכת הדור / דנה ספקטור

יש סופי שבוע שאנחנו כבר יודעים שכנראה לא נעביר יותר. לא נצא למסיבה שמתחילה בשתיים בלילה, לא נעשה שם כל כך הרבה סמים שהשיניים שלנו יתחילו לקפצץ כמו קסטנייטות בתוך הפה. לא נדדה החוצה מהמועדון בשמונה בבוקר, מכווצים עיניים מול השמש החזקה כמו ערפד אפוף עשן שלא מבין מה עושה פה משאית שפורקת לחמניות. במקום זה, השבת שלנו נראית בדיוק כמו ששבת של שני בני 50 פלוס אמורה להיראות. השעה ארבע אחר-הצהריים, אנחנו יושבים במרפסת ושותים את הקפה השישי להיום, ואז נשמע פינג מהטלפון של רן.

"זה מנגה", רן אומר, "היא שלחה לי סרטון מהאינדינגב". שנינו רוכנים על הטלפון, וצופים במה שבני 50 מסוגנו הכי אוהבים לראות. רסיסים מהחיים מלאי ההרפתקאות והסוערים של הילדות הגדולות שלנו. יש בזה משהו שמח וגם טיפה מוזר, לראות איך השלוחות הצעירות שלנו טורפות את החיים ברעבתנות, רוקדות עד הבוקר וישנות באוהל סיירים על חול מדבר אדום. ממשיכות איפה שאנחנו כבר די הפסקנו, כמו זנב של לטאה שממשיך לזוז גם אחרי שהלטאה כבר לא. ובאמת, בסרטון רואים את נגה בת ה-22 ואת החבר שלה רוקדים ליד עשרות אנשים בני גילם, שרים יחד את "שיר לשלום"."כמה שהיא יפהפייה", אני אומרת, מרגישה את הנחת הזו של הורה, אמנם לא ביולוגי, שרואה את הילדונת שהיא מכירה מגיל שש פורשת את כנפיה ומראה את כל צבעיה בשמש.

אני לא חושבת לשנייה שיש משהו שעלול להרגיז בסרטון הזה, בטח לא קוראת לתוך זה שום דבר פוליטי כמו "תראו איזה שמאלנים, איך אחרי המלחמה הם רק רוצים שלום". נתחיל בזה שאינדינגב הוא פסטיבל ותיק שקורה כבר בערך 20 שנה, ואני יודעת שמאז ומתמיד שרים ברגע הסיום שלו את שיר לשלום בגרסת טרנס. נעבור לזה שזו סצנה יפה כל כך, עשרות בחורים ובחורות מנצנצים כמו יהלומים מרוב שמחה.

פינג נוסף נשמע בסלון שלנו. רן פותח כדי לראות, והפנים שלו, שקודם זרחו משמן זית כזה של נחת הורית, מאפירות. "קחי", רן אומר, "תקראי בעצמך מה אומרים בטלגרם על הבת שלי". אני מסתכלת על הטקסט, בהתחלה לא מבינה כל כך מה בעצם אני רואה שם. "רגע, כתוב פה תפיי, מה זה תפיי", אני אומרת לרן. "תפיי זה טפי", הוא אומר, "טפי כמו בלירוק על מישהו, בלהוריד עליו סמחטה, זה מה שהבת המושלמת שלי ששמחה ושרה גורמת לאנשים האלו לרצות לעשות. לירוק עליה".

אני קוראת את הטקסט וזה מה שכתוב שם "בפסטיבל מוזיקה שיר לשלום תפיי ערמה של מטומטמים תפיי רק חרבו דרבו עד לניצחון המוחלט". ככה בדיוק זה כתוב, אפילו בלי סימן פיסוק אחד. בדרך כלל אני מבינה מהר מה מפריע לאנשים בדברים שעושה המחנה הפוליטי האחר, אבל הפעם אני ממשיכה לבהות בטקסט הזה, מבולבלת לגמרי. "אז מה שמפריע לו זו המילה שלום?", אני אומרת, "ממתי שלום נהייתה מילה מעוררת זעם?".

אני כמעט פוטרת את היורק מהטלגרם כסתם נודניק בודד, אבל בתוך שנייה זה מתלקח בכל הרשתות. מסתבר שלא רק הוא, הרבה אנשים אחרים קראו בשיר הזה כל מיני דברים שבחיים לא הייתי מנחשת שאפשר לראות. "בושה", כותב מישהו, "חברים שלהם נפלו בעזה והם קוראים לעשות שלום עם העזתים שאנסו ורצחו פה אנשים בגילם". "פירות באושים" כותב מישהו שדווקא יש לו יופי של עברית, "תסתכלו עליהם ותראו את השמאל המתאבד, קורא לעשות שלום עם רוצחים".

אני מסתכלת שוב על הסרטון, מנסה לחפש בו דברים שיכולים להצדיק את הזעם הזה מצד אנשי הימין, מוצאת אפילו כמה, כמו בקומיקס הילדים איפה אפי. הנה, בחור שלובש כאפייה ובחורה אחת, אחת בלבד, בחולצה של הדמוקרטים. ואז אני נזכרת, הבת של רן הייתה בת 18 ב-7 באוקטובר, היא התגייסה ישר לתוך המלחמה, עשתה תפקיד משמעותי וקשה וגם שילמה מחיר. אבל אפילו היא, שמגיעה מבית שבו ביכו את רצח רבין, בית שמאלני לכל דבר, כבר לא אוחזת בדעות התמימות האלו שהיו לי פעם. בגיל 22 היא לגמרי פרקטית לגבי האויבים שלנו, רואה אותם בצורה מפוכחת, מין פיכחון שיש רק לילדה שראתה באותו יום סרטוני זוועה מחרידים של רצח, התעללות, סדיזם לשמו. ולא רק היא, אני לא מכירה שום צעיר או צעירה בסביבה שלי שחושבים שאם רק נשב לדבר עם חמאס על צלחת פירות באיזה חדר מלון יבוא השלום, ויונים לבנות ירחפו בשמיים.

הדור הזה שגידלנו הוא כמו אשת לוט, הוא הסתכל אחורה ב-7 לאוקטובר וראה את סדום, יותר נכון את אנשי סדום רוצחים ואונסים, ומאז רוב רובו הפך לנציב מלח פוליטי. תקוע על אותה נקודה, על אותה שעה, 6:29, לא יכול לשכוח את מה שהתגלה לעיניו באותו יום.

וזה כבר מטריף אותי, כי אין לי ספק שרבים מהאנשים ששופכים עליהם קללות וארס יודעים שהדור הזה ברובו לא יחשוב על לעשות שלום עם חמאס, ובכל זאת הם ששים כל כך לשנוא מישהו, רצוי איזה בן 20 שנראה להם יותר מדי שמח ותמים. הצעירים האלו לחמו במלחמה הקשה הזו וטמנו חברים בבתי קברות, הם גדלו במדינה שבה כבר אי-אפשר לומר פסטיבל מוזיקה בלי לחשוב על זוועות הנובה, ובכל זאת, ארבע שנים אחרי, הם נסעו לפסטיבל כזה בדיוק. הסכימו, לכמה שעות, להעמיד פנים שהם צעירים רגילים ממדינה רגילה, כאלה שיכולים לשתות ולעשן ולרקוד ולהתנשק מול הזריחה בלי לדמיין שעוד שנייה פורצים לפה נוחבות במדים ירוקים. אז איך אפשר להכניס כה הרבה שנאה לתוך הרגע התמים והיפה שלהם?

ואז אני נזכרת במשהו מגעיל שאני בעצמי עשיתי, כשעמדתי בתור לצ'ק-אין של הטיסה שלי בחזרה מיוון. אחרי שעה מייסרת של עמידה בתור, הייתי מרירה כל כך שהתחלתי להסתכל על העומדים לידי בעיניים רעות. ובעיניים הרעות החדשות שצמחו לי, התמקדתי במיוחד בחבורת צעירים כבני 20, כולם גברים. הם היו לבושים בחליפות פנאי מהודרות ומהשיחה שלהם הבנתי שהם חזרו מחופשה של קזינו. "פשוט נסעו להמר", חשבתי לעצמי בשטנה, "יש כל כך הרבה דברים יפים לראות ביוון, מפרצי טורקיז, לטייל בהרים, ואלו ישבו באולם חשוך שבו תמיד לילה וחשבו רק על כסף ארבעה ימים".

ובעודי פוזלת אל המוקסינים הלבנים שאחד מהם הוציא מהשקית כדי להשוויץ וחושבת לעצמי שמה לגבר צעיר ולנעליים של יאכטיונר בן 80 ממונקו, פנה אליי הנוסע שעמד מולי. "את יודעת מי זה?", הוא אמר והצביע על מנהיג החבורה, "הבחור הזה הוא גיבור ישראל. הוא שריונר שנלחם בעזה ונפצע קשה מאוד, עבר איזה שלושים ניתוחים. ואת יודעת מה הוא עשה ברגע שהוא החלים? ביקש לחזור לעזה. ועכשיו הוא לקח את החבר'ה לטיול ניצחון באתונה. זה לא מרגש?". "מרגש מאוד", אמרתי, מקווה שהוא לא רואה שאני מתה מבושה.

אני חושבת על הבחור הזה עכשיו, על איך כל מה שהוא חלם עליו הוא שבתום המלחמה הוא ייסע עם החברים לטיול התפרעות וירשה לעצמו להיות קצת מפונק, אחרי שהוא ישן בגשם בתוך בוץ טרי ואכל מנות קרב בטעם של בונזו. ואני חושבת על הילדים מהאינדינגב, איך התנפלה עליהם להקה של מבוגרים עם עיניים רעות שמחפשות בכל דבר את המחנאות, את הוויכוח והפילוג. לאיפה אתה שייך ילד, לימין או לשמאל? ביבי או רק לא? ואין לי ספק בכלל, אנחנו הרעלנו את הילדים שלנו, פשוט מרחנו אותם בזפת הפוליטית השחורה שלנו, בוויכוחי הרשתות הדוחים שלנו. זה הגיע למצב כזה שאנחנו כבר לא יכולים לראות קבוצה של בני 20 בלי לחפש ישר למי הם שייכים. אם הם לובשים שחור ויש להם כיפה הם נודרים-דוקרים. בטוח מעריצים את בן גביר ומרביצים לקפלניסטיות מבוגרות באמצעות אלות. אם הם שרים שיר לשלום, הם בטח קיבוצניקים אשכנזים פריבליגים, שהדבר הכי קשה שקרה להם בחיים הוא שביטלו להם בקורונה את המסע לפולין.

וזה כזה בולשיט בחיי, כי הדור הזה נלחם כתף אל כתף באחת המלחמות הכי קשות שראינו, שמאלני ליד ימני, קיבוצניק ליד עירוני. ובני הדור הזה, שיצא להילחם בלי לשאול שאלות, צריכים שנדרוש מהממשלה החדשה לטפל בגוף ובנפש שלהם. הם צריכים שנפסיק כבר לדבר רק בכן ביבי או לא ביבי, ונדבר על העתיד שלהם.

לאיפה אתה שייך, ילד, לימין או לשמאל? ביבי או רק לא? ואין לי ספק בכלל, אנחנו הרעלנו את הילדים שלנו, פשוט מרחנו אותם בזפת הפוליטית השחורה שלנו, בוויכוחי הרשתות הדוחים

בבחירות האלו נגה, הבת של רן, תצביע בפעם הראשונה. וגם הבת שלי, מאיה, שעוד שנייה משתחררת, גם אצלה זו תהיה הפעם הראשונה בקלפי אי פעם. הייתי רוצה להגיד שניהלנו בבית שיחות מושכלות על למי הן יצביעו, אבל פשוט החלפנו משפט אחד בארוחת שישי שמוודא שהן במחנה שלנו, ואז עברנו לדבר על הבוראטה שישבה במרכז השולחן, ואם היא עשויה מחלב עיזים. וזה לא רק שהבנות שלנו לא רצו לשתף אותנו, נדמה לי שגם אני לא ממש חשבתי על המצע של כל מפלגה, מה היא מבטיחה לצעירים הישראלים, איך היא מתכוונת להגיד להם תודה על כל מה שהקריבו.

"מה שאנשים לא מבינים", רן אומר עכשיו, "הוא שהם בכלל לא שרו שיר לשלום, הם שרו שיר לתקווה". ונראה לי שהוא צודק, שזה היה שיר לתקווה, זו שאיש כמעט לא מבטיח להם. החרבנו את עזה, עשינו חרבו דרבו, הם היו אלו שעשו את זה בשבילנו. אבל מתחת לכל, הם רק ילדים בני 20. הם רוצים אהבת אמת ומוזיקה וללכת לים עם ענבים שהם קנו בעצמם ולא קיבלו מההורים. שמישהו יבטיח להם שאם הם יעבדו ויהיו חרוצים יהיה להם בית יום אחד, ולא רק טיולי שחיתות ללונדון כדי לשכוח כמה קשה במדינה שבה הם חיים. ובעיקר הם רוצים שנבין שמשהו השתנה בהם לנצח ב-7 באוקטובר, והגיע הזמן שנתעורר על עצמנו וניתן לדור שנתן לנו הכל קצת עתיד. וכן, אולי יהיה בעתיד הזה גם שלום, מה רע בשלום, לרצות לחיות בזמן שיש בו שקט ורווחה. זה רק אומר שאתה צעיר, ומותר לך לחלום שעוד יהיה טוב.