אשת הרב, אשת הבישוף - חלק 12

לקריאת החלקים הקודמים אשת הרב, אשת הבישוף - חלק ראשון אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שני אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שלישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק רביעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק חמישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שביעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שמיני אשת הרב, אשת הבישוף - חלק תשיעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק עשירי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק 11

אני הולכת, אני אומרת לשמחה. הוא לא שואל לאן.

שמחה, אלול עכשיו, אני כמעט מתחננת. עוד מעט ימים נוראים. אני הולכת להופעה של ימים נוראים. אני מנסה לומר את הצירוף בהגייה המלעילית שהוא מכיר.

הוא מביט בי בעיניים מזוגגות. ימים נוראים?

איריס ואני יושבות זו לצד זו בכיסאות פלסטיק, עוטות מסכות. רחבת הדשא סביבנו מלאה אדם, אנשים שמקפידים למדי על ההוראות עוטים מסכות, יושבים במרחק. חלקם מתחבקים ורוקדים לצלילי המוזיקה. חלק מהשירים אני מכירה היטב, חלקם חדשים לי. ושיר אחד תופס לי את הלב ולא מרפה.

אופל אלמנה תאיר,

בוהו בוכייה תבהיק,

גיל גלמודה תגיש,

דלף דמעתה תדמים.

אני יושבת על כיסא הפלסטיק הלבן, על הדשא, מאזינה לזמר שתלתליו מתנופפים ברוח ושירתו מרעידה את ליבי. לא הכרתי אותו קודם, ואף פעם לא שמעתי את השיר הזה, שננעץ בלבי עכשיו. את המילים אני דווקא זוכרת מאחד הפיוטים שבמחזור התפילות ליום הכיפורים. לא הכרתי את המנגינה והביצוע.

תקשיבי, אני לוחשת לאיריס שיושבת לצידי. תקשיבי. רק בשביל זה היה כדאי לבוא.

נו, מה אמרתי לך, שמחה איריס. לא למדת כבר שאת צריכה להקשיב לי תמיד?

איריס הנהדרת. היא הרי שונאת את המוזיקה החסידית שלי, והכריחה אותי לבוא בגללי, לא בגללה. היא שכנעה אותי לנצל את הימים האחרונים שלפני הסגר החדש הצפוי. היא סיפרה לי על הופעה מוזיקלית תחת כיפת השמים, לכבוד ראש השנה ויום כיפור. הזמר הוא כוכב עולה. את תיהני, מבטיחה לך, אמרה. את יודעת שאני אף פעם לא מסרבת לך, עניתי בעייפות.

נו, ותראי מה יצא לך מזה, קולה של איריס נשמע שמח מתמיד. את כותבת עכשיו בזכותי ספר, לא ככה?

חודש אוגוסט הולך ומתקרב לקיצו וספטמבר מתחיל. עקומת הנדבקים בקורונה רק עולה ועולה. באוויר יש דיבורים על סגר שני. אני לא אעמוד בכך שוב, רק לא סגר. עד שחזרתי לפגוש את הילדים, את הנכדים, את אמא שלי. לא אצליח לוותר על זה שוב.

איריס נראית דווקא מאוששת ושמחה. מאז שבתה התנדבה להיות שפן ניסוי לחיסונים נגד הקורונה, נרגעה הבת וחזרה לעצמה כמעט לגמרי. מי האמין שיש משהו טוב בקורונה הזו, אומרת איריס בשקט. נטע חזרה לחייך. נדמה לי שיש לה חבר חדש, היא הכירה אותו שם, בניסויים האלה.

את רוב זמני בספרייה שלי אני משקיעה עכשיו בהיערכות להשאלה מרחוק במקרה של סגר נוסף, מכינה טפסים ומגבשת עם הצוות שלי מתווה סביר. אנשים יזמינו ספרים דרך המייל, והצוות יכין אותם להשאלה.

אלא אם כן, מעירה תרצה, אלא אם כן לא יתירו לפתוח את הספריות אפילו להשאלה מרחוק.

אני עוצמת את עיני בייאוש. את רוב זמני בבית, למעט הטיפול ההכרחי בשמחה, אני מקדישה ליואנה, לכתיבה. מסמנת לעצמי פרטים שאזדקק להסבר עליהם או להשלמת מידע מדניאל, כשזה יואיל להיזכר בי שוב. לכן אני מסכימה בין השאר ללכת להופעה עם איריס. כמה אפשר להישאר בבית. אני מציצה בטלפון ורואה שיחה שלא נענתה מדניאל. אכתוב לו אחר כך.

כל הדרך הביתה אני מזמזמת את המנגינה החדשה, ובבית אני מחפשת את המילים. אני מוצאת אותן בקלות במחזור התפילות של יום הכיפורים. אופל אלמנה תאיר - זו יואנה. אני חושבת. כל הפיוט נכתב עליה. היא האלמנה החיה. האם אלוהים יאיר את האופל שהיא חיה בו? בוהו בוכייה תבהיק - חייה של האישה הבוכייה השרויים בתוהו ובוהו. גיל גלמודה תגיש - הגלמודה עצובה, האם יפרוץ גיל חדש את בדידותה? דלף דמעתה תדמים - האם ייפסק מקור הדמעות שלה?

פתאום פורץ ממני בכי לא מוסבר. מוזיקה עושה לי דברים כאלה. דמעותי מתערבבות עם דמעותיה של יואנה. מה יהיה הסוף, אני ממלמלת, ולא בטוחה למי מכוונת השאלה הזו.

שובע שמחות תשביענה,

ענן עשן תעטרנה,

פינת פתחיה תפאר,

צדק צנועים תצמיח.

אילו מילים נפלאות. אני רושמת לעצמי לבדוק ממתי הפיוט הזה, מי כתב אותו, והאם יואנה, בקסטיליה של המאה ה 14, היתה יכולה בכלל להכיר אותו.

שיחת מסרונים

רות: התקשרת אלי. אני שמחה לראות שהחללית שלך נחתה שוב ביקום התבוני.

דניאל: לא הלכתי לשום מקום. אני כאן. הייתי צריך להרהר קצת.

רות: אני מכירה אותך כבר. ומה שלומך?

דניאל: אני רוצה להציע הצעה, וכדאי שניישם אותה מהר, לפני שיוכרז הסגר השני. יש לנו שלושה ימים בדיוק.

יומיים אחר כך אני פוסעת לצד דניאל בגבעת רם בירושלים. את הספרייה הלאומית אני מכירה היטב, מתוקף תפקידי, אבל את השבילים הנסתרים האלה בשולי הגבעה לא הכרתי. לאורך כל הנסיעה, מאז אספתי אותו מביתו, דניאל מספר לי על המכתב של יוהנה ועל בקשתה ממנו. בזכותך פתחתי אותו, הוא אומר. תודה. כנראה שהייתי טיפש.

לא טיפש אבל איש קשה, אני מחייכת, וליבי עולץ. לפחות משהו טוב אחד עומד לצאת מכל הקורונה המבולגנת הזו, ומהסיפור של יואנה.

כאן שוכן ארכיון העם היהודי? אני שואלת כשאנחנו מתקרבים לקבוצה של קרוונים פשוטים וחסרי חן. לא פלא שככה אנחנו נראים.

הפקידה בכניסה למתחם מפנה אותנו לאחד הארכיבאים איש נמוך, קצת גוץ, במכנסי חאקי ארוכים, מרבה להשתעל. הוא מוביל אותנו לאורך מסדרון אפלולי, שבקצהו חדר רחב וארון ברזל גדול ומיושן צמוד לאחד מקירותיו. הנה כאן, הוא אומר ומתעטש עיטוש גדול, כאן מסמכי קהילת המבורג, ופה, הוא מצביע על שלושה שולחנות עץ ישנים בצד, כאן תוכלו לפתוח את התיקיות ולעיין במסמכים. הוא משתעל. אני מניח שאין צורך לבקש שתשמרו על המסמכים ותעיינו בהם בזהירות רבה, הוא מסיים, ולפני שהוא הולך הוא פורץ בסדרת שיעולים מפחידה נוספת.

בוא נקווה שהסיבה לשיעול של הארכיבאי היא אבק, אני לוחשת לדניאל. בחדר הצנוע והצפוף יושבים אנשים נוספים ורוכנים מעל תיקיות מאובקות. חמישה גברים חילונים, שלושה בעלי חזות חרדית, שישה סטודנטים וסטודנטיות צעירים, שני קשישים שאחד מהם מלווה בנערה צעירה, כנראה נכדתו, ועוד אדם בגיל העמידה, שעונה לטלפון במבטא צרפתי. האחרים מהסים אותו בנימוס, והוא מבקש את סליחתם. האיש צרפתי, ללא ספק. אני תוהה מה כל אחד מהם מחפש.

אנחנו מתחילים בתיקי הקבורה של החברה קדישא של הקהילה. כשהארכיבאי שומע מה אנחנו מחפשים הוא מצביע על אלה, וממליץ לעבור משם לרשימות הנישואים (שיעול) ולפנקסי המוהלים (שיעול). אנחנו עושים כדבריו.

המסמכים ישנים מאוד, וכתב היד בהם מטושטש ולעתים קשה מאוד לפענוח ולהבנה. אבל אחרי שלוש שעות מייגעות של נבירה בתעודות, הנס מתרחש: אאוריקה, אני אומרת בלחש. מצאתי.

השם יוהנה נונז, אפור על גבי חום, בלט וקרא לנו מתוך רשומות קהילת ה"פורטוגזים". יוהנה נונז נולדה בליסבון ונקברה בהמבורג בכ"ג באדר תי"ב (1652).

חוץ מאשר את אם אמה הקדומה של יוהנה שלך, מה מצאנו פה בעצם, אני שואלת את דניאל. ומה הקשר שלה ליואנה שלי?

יואנה שלך! הוא מעיר. יפה. אנחנו צריכים להתמקד עכשיו במקומות שהמהגרים היהודים הגיעו מהם להמבורג, במיוחד בליסבון. אבל איני יודע איך נדע... בעצם, אולי אני כן יודע, חיוך גדול עולה על שפתיו פתאום: פרופסור בלום! הוא קורא בלחש, כדי לא להפריע לעבודתם של האחרים בחדר.

הו, שלום לך, אומר הפרופסור הצרפתי. דוקטור טולדנו, מזמן לא התראינו. מה שלומך?

כחצי שעה לאחר מכן אנחנו יושבים בקפטריה של הספרייה הלאומית ומקשיבים לפרופסור בלום, שנראה מאושר לחלוק את ידיעותיו.

בשנת 1492 הועמדו יהודי ספרד בפני הברירה להתנצר או לעזוב את הארץ שהם ואבותיהם חיו בה כאלף וארבע מאות שנה, מאז גלות יהודה בידי הרומאים, מספר הפרופסור במבטא צרפתי חינני, נהנה מאיתנו, בני שיחו, המרותקים לדבריו. כמחצית מיהודי ספרד, שמספרם מוערך בכמאתיים אלף, העדיפו להתנצר ולהישאר בספרד. המחצית הנותרת, הגרעין הדתי הקשה של יהדות ספרד, העדיפו להגר ממנה ולא לוותר על מורשת אבותיהם. רוב המהגרים מאונס הללו עברו בדרך היבשה לפורטוגל השכנה, והפכו מיד לרוב מכריע בקהילה היהודית שלה, שעד אז היתה קטנה מאוד. כעבור חמש שנים הבינו שנפלו מהפחת אל הפחת ככה אומרים את זה? מחייך הפרופסור, וממשיך לפני שאני מספיקה לתקן אותו: מהפחת אל הפחת, מפני שאז הכריז מלך פורטוגל על איסור קיום אורח חיים יהודי, הכריז על כל היהודים כנוצרים, ואסר עליהם לעזוב את פורטוגל. רבים מהיהודים המשיכו לחיות כיהודים בסתר, גם כאשר הופעלה בפורטוגל כעבור שנים האינקוויזיציה האכזרית, שהעלתה על המוקד את מי שנחשדו בקיום מצוות היהדות.

אנחנו ממשיכים להקשיב, מחכים לפואנטה.

במהלך המאה ה-16 השתלבו היהודים הנסתרים האלה בכלכלת פורטוגל, ומילאו תפקידי מפתח במערכת הכלכלית של הארץ הקטנה, שהתפתחה מאוד בעקבות התגליות הגיאוגרפיות של הספנים הפורטוגלים בברזיל, בדרום מזרח אסיה ובאפריקה. היהודים הקימו מערכת סחר גלובלית. חלקם ניצלו אותה כדי להגר לארצות שיוכלו לחיות בהן בגלוי כיהודים בלי לחשוש מאימת האינקוויזיציה. בין יעדי ההגירה של היהודים היתה העיר אמסטרדם בהולנד, שהפכה בסיועם של היהודים הפורטוגלים למרכז סחר עולמי ולעיר העשירה בעולם. ואז, בסוף המאה ה-16, במטרה לחקות את מודל ההצלחה של אמסטרדם, הזמין הסנאט של המבורג אחת עשרה משפחות פורטוגזיות להתיישב בעיר. זה היה הגרעין לקהילת המבורג היהודית, שכן עד אז אסרה העיר המבורג התיישבות יהודים בתחומה.

אז הגרעין הראשון של קהילת היהודים בהמבורג הוא ממגורשי ספרד? מעניין. ואתה מעריך שמשפחת נונז הפורטוגזית היתה אחת מהמשפחות הללו? אני שואלת.

כן, זו ההשערה שלי, מסכים הפרופסור. כעת, לו אני במקומכם, הייתי יושב לבנות עץ משפחה מסודר בעזרת המסמכים שיש כאן בארכיון הזה. חפשו רישומי נישואים ופטירות, חפשו פנקסי מוהלים, אולי תצליחו בזה.

אנו מודים לו מאוד. ללא ספק, הפגישה איתו מקדמת אותנו. ברגע שאנחנו נפרדים ממנו שנינו מביטים בטלפונים הניידים שלנו, והמחויבויות שלנו קוראות לנו: דניאל חייב לחזור לרפי, ואני לשמחה. אנחנו קובעים להיפגש גם למחרת.

בשלושת הימים הבאים אנחנו נפגשים בארכיון מדי יום. מגיעים בשעת הפתיחה ועוזבים בשעת הסגירה. אין רשימה אחת או פנקס או כריכת סידור ישן שאנחנו לא עוברים עליהם, כדי לנסות להבין מי היתה יואנה נונז, למי נישאה ומי היו ילדיה.

בשעה ארבע אחר הצהריים ביום השני לחיפושים מוצא דניאל תיעוד לכך ששם המשפחה נונז הוחלף בתחילת המאה ה-18 להיילבוט.

היילבוט הוא שם משפחתה של יוהנה, אומר דניאל בהתרגשות. הנה הקשר שחיפשנו!

היילבוט כמו הדג? אולי הם היו דייגים, אני מציעה. דניאל מושך בכתפיו, אין לו מושג, אבל זו בהחלט התחלה. התגלית הזו התבררה כקריטית. ואמנם, במסמכים מתחילת המאה ה-19 אנחנו מוצאים בקלות את השם היילבוט בהמבורג.

עוד יומיים מתחיל הסגר. נמשיך מחר, אנחנו מחליטים. לפחות יש לנו קצה חוט. אני מתפללת שבספרייה מסתדרים בלעדי ולא כועסים על החופשה שלקחתי. ודניאל, הוא מקווה שג'והן, המטפל הפיליפיני של רפי, ימשיך לשתף פעולה. לאחרונה הוא מכונס בעצמו, מספר לי דניאל. הוא רוצה לחזור הביתה, לפילפינים. הוא מרגיש אחריות על המשפחה שלו שם, עם כל המגפה הזו בעולם. בינתיים אני בונה על זה שאין לו טיסות.

תזכיר לי, איזה שם אנחנו מחפשים? אני שואלת את דניאל בבוקרו של היום השלישי לחיפושים בארכיון. פריץ או יעקב היילבוט, עונה דניאל.

אנחנו מוצאים את השם בקלות. שנת לידה: 1932. חודש דצמבר. זהו. הפאזל מושלם. אכן יש קשר משפחתי בין יוהנה היילבוט בת זמננו מהמבורג ליואנה הפורטוגלית מהמאה ה 17, וסביר להניח שממנה קיבלה יוהנה את השם, שעבר במשפחה. בעורקיה של יוהנה, אם כן, זורם דם פורטוגלי יהודי. את העובדה הזו ידעה יוהנה עוד קודם בזכות אביה ובזכות שירי הלאדינו שלו, אבל עכשיו העניין מתבסס והולך.

עכשיו נשאר לברר את הקשר עם יואנה הלוי. מבחינתי, יואנה היא העיקר.

אנחנו מעדכנים בממצאים את פרופסור קלוד בלום. הוא מהרהר מעט, ואז רושם על פתק את מספר הטלפון וכתובת הדואר האלקטרוני של היסטוריון נוסף, ד"ר מיגל מגלהאס, ידיד שלו שעובד בארכיון הלאומי הפורטוגלי בליסבון. את החלק הזה של הפאזל תצטרך למצוא יוהנה בעצמה, אומר דניאל. אף אחד לא ייתן לנו לטוס לשם עכשיו.

ערב ראש השנה מגיע, וסגר שני מוטל. אני מלבישה את שמחה בבגדי חג, וגם את עצמי. אנחנו מתפללים במרפסת, מקשיבים לקולות ממניין הרחוב, עושים קידוש ואוכלים קצת. למחרת איני יכולה לשאת עוד את הישיבה בבית, ואני נוטלת את שמחה בידו ויורדת איתו אל הרחוב. אנחנו מטיילים לאיטנו, נתקלים מדי פעם בעוברים ושבים שמברכים אותנו בברכת שנה טובה.

לאן הולכים? שואל שמחה כעבור זמן. אולי התעייף קצת.

לבית הכנסת, אני עונה לו. היום ראש השנה.

א גיט ייאהר, מחייך אלי שמחה. שנה טובה אשתי.

מזמן לא קרא לי אשתי.

בית הכנסת ריק וחשוך, חלונותיו סגורים. אני עומדת בחוץ זמן מה, ואז, כשידי בידו של שמחה, נכנסת פנימה.

איפה כולם? שואל שמחה.

הלכו, אני עונה לו. הם מתפללים ברחובות. יש מגפה. יש קורונה.

אני אוחזת בידו בחזקה ונכנסת לאולם התפילה הגדול והריק. אנחנו צועדים במעבר ומגיעים ממש לפני ארון הקודש.

ועכשיו מה? שואל שמחה.

עכשיו מתפללים, אני עונה. הנה, קח סידור. אני מושיטה לו מחזור תפילות לראש השנה שהבאתי איתי, ומוציאה אחד נוסף עבורי.

איפה כולם? שב שמחה ושואל כאילו לא שאל לפני רגע.

בית הכנסת סגור, אני אומרת לו. כולם מתפללים בחוץ, בגלל הקורונה, המגפה.

מי בדֶבר ומי במגפה, ממלמל שמחה מילים מתוך תפילת היום. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי יישלו.

דמעות מציפות את עיני. אני זורמת עם שמחה, ואנחנו אומרים יחד את תפילת ונתנה תוקף:

אדם יסודו מעפר וסופו לעפר

משול כחרס הנשבר

כחציר יבש וכציץ נובל.

כענן פורח וכחלום יעוף.

שמחה מתיישב על כיסאו של הרב, ליד ארון הקודש, ומביט, תמה באולם הגדול והריק. ואז עוצם את עיניו ומתנמנם.

אני לא חושבת שאי פעם עמדתי קרוב כל כך לארון הקודש. עכשיו רק אני ואתה פה באמת, אני אומרת לאלוהים. עכשיו אתה מוכרח להקשיב.

אני אוחזת בפרוכת הקטיפה הכחולה בכל כוחי. אוחזת חזק, ומתפללת.

אם יש אושר, ככה הוא נראה. יואנה בת הארבעים ושבע האזינה לחברתה טולוסנה ולא האמינה למשמע אוזניה. היא בכתה משמחה, בכתה מהתרגשות. את בטוחה? את בטוחה? חזרה ושאלה את חברתה. כן, היא בטוחה. אחיה גר ברומא, וכבר מזמן כתב לה על פגישתם של רבני רומא עם האפיפיור. הם ביקשו שיפעיל את השפעתו על אנריקה השלישי מלך קסטיליה, כדי שיאשר את החוק החדש שמתיר למומרים מאונס לשוב לחיק היהדות אם רצונם בכך. בקשתם התקבלה. החוק תוקן: מעתה, ליהודים שהמירו דתם באונס בפרעות מותר לשוב ליהדות בגלוי.

קון לה אספרנסה טודו סה אלקנסה, בעזרת תקווה משיגים הכול, מלמלה טולוסנה. ויואנה נרעדה: זמן רב לא שמעה את המילים הללו. היהודים שבתוכם חיה איבדו את האמון בכוחה של תקווה לפני ימים רבים. פעם, לפני שנים, חיו יהודים בעולם מאיר יותר. בימים ההם הם חזרו על הביטוי השגור הזה שוב ושוב. היא עצמה אמרה אותן בפעם האחרונה לשלמה כשהפך עולמות כדי למצוא הגנה לבני הקהילה היהודית של בורגוס. שנים רבות כל כך עברו מאז נטשה אותם התקווה. היא רעדה עכשיו בכל גופה.

הירגעי נא, ליטפה טולוסנה את ידה של חברתה. הירגעי, את אינך יודעת עדיין מה יחליטו ילדייך. הפתח נפתח, זה ברור, אבל האם יסכימו הילדים לצעוד דרכו? ביאטריס בת עשרים, טודרוס בן שמונה עשרה. הם רשאים להחליט כרצונם.

ומצד שני, הוסיפה ואמרה, אין מקריות בעולם. השניים האלה שלך עוד לא נישאו, הכול עוד פתוח.

תודה לך, אלי, התפללה יואנה באותו לילה, תודה לך שכך סובבת את הדברים. אנא אלי, אם תחזיר לי את ילדַי לא אבוא בטענות עוד על דבר מכל אשר יקרני. אקבל עלי הכול באהבה, ובלבד שילדַי יחזרו לחיק היהדות, שיקימו משפחה עם יהודים כמותם, שיילדו לי נכדים יהודים, וכאשר אמות יאמרו עלי קדיש.

היא לא עצמה עין כל הלילה. למחרת נשארה בבית וחיכתה. אלוהים עשה את שלו, חשבה. עכשיו תוֹרם. עכשיו הזמן לראות לְמה יהיה כוח מכריע יותר, לחינוך שקיבלו בשנותיהם הראשונות בבית היהודי שבו גידלנו אותם, או לחינוך הנוצרי שקיבלו ממריה לאורך שנות התבגרותם. להרגל החדש או להרגל הישן. לשגרה או לאהבה.

לָך, אמא, אמרה לה ביאטריס יומיים אחר כך, כשהיתה חבוקה בזרועותיה, לך צריך להודות. את זוכרת שבשנה הראשונה אחרי שאבא עזב הייתי חולה מאוד, ומריה שלחה לקרוא לך? רציתי רק אותך ובכיתי. אני זוכרת שהשתעלתי מאוד, והיה לי חום גבוה. מריה פחדה שאמות, ואת באת וישבת ליד מיטתי וחיבקת אותי. זוכרת מה עשינו אז?

ודאי שאני זוכרת, השיבה יואנה. שרתי לך דורמה, דורמה. וקראנו קריאת שמע. כמו שעשינו לילות רבים כל כך קודם, כדי שלא תפחדי.

שרתי איתך וקראתי איתך, אמרה ביאטריס, ולמחרת הרגשתי טוב יותר, ומאז מריה כבר לא קראה לך בלילות, גם כשהיינו חולים. ואני, למרות שמריה התנגדה וכעסה, המשכתי לומר קריאת שמע בכל לילה. והזכרתי לטודרוס גם.

אף פעם לא סיפרתם לי את זה, אמרה יואנה בקול חנוק. תודה לכם, ותודה לאלוהים הטוב שלא עזב חסדו מאיתי והחזיר לי אותך בערוב ימי.

טודרוס עמד בצד והתבונן באמו ובאחותו המתייפחות זו בזרועותיה של זו. פניו נראו רגועות ושלוות. את החלטתו קיבל כבר. הוא ואחותו, שניהם חוזרים הביתה.

חלונות נפתחו, מיטות הוצעו, חדרים אפלים לבשו אור ושמחה. הבית שיואנה התגוררה בו לבדה הפך לביתם של ילדיה, ששבו אליו אחרי שנים רבות. לה רוזה סה סקה לה גולור קדה, השושנה מתייבשת אבל ריחה נשאר, חזרה יואנה ואמרה להם באושר, מתרגלת לנהל בית שגרים בו אחרים מלבדה. אני עוד זוכרת איך עושים את זה, תודה לאל!

היו להם פערים רבים כל כך להשלים, חוסרים גדולים כל כך למלא. יואנה אחזה בידו של טודרוס והובילה אותו לחדרו של אביו, לארון הספרים שלו, לתפילין. קח, היא אמרה לו. הם שלך עכשיו. טודרוס לא הניח תפילין מימיו, הוא היה צעיר מדי כשעבר לרשות דודתו המומרת. יואנה ביקשה מרב הקהילה עצה, והלה הציע לה לשכור בחור יהודי צעיר שילמד את בנה ואת בתה חומש ותפילות. היה להם הרבה כל כך ללמוד. יואנה חיפשה מועמד הולם, וטולוסנה הפעילה את קשריה ומצאה למענה בחור יהודי צעיר ושמו חיים נונז רודריגז. הוא נולד בברצלונה, כמונו, סיפרה טולוסנה. בפרעות ברחה המשפחה לסרגוסה. אביו של חיים היה חברו הטוב של בעלה המנוח. אני מכירה היטב את משפחתו.

האם הבודדה, ממש כמו בנבואות הנחמה של ישעיהו הנביא, שמחה בשובם של ילדיה. הבית נמלא מחדש תורה ותפילה. מעולם לא מאוחר מכדי ללמוד, אמר המורה הצעיר לשני האחים. הוא התרשם מקליטתם המהירה גרסת הילדות שלהם חזרה לאיטה. העברית של התפילות והברכות, פרשת השבוע.

כמו האחים לבית הלוי חזרו גם מומרים אחרים לחיק היהדות בעקבות החוק החדש, והקהילה היהודית התמלאה והתחדשה בבניה האובדים. חסדי ה' כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו, פתח הרב את דרשתו בשבת הראשונה שבה נמלא בית הכנסת של בורגוס מפה לפה. שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לך. חי אני נאום ה', כי כולם כעדי תלבשי, ותקשרים ככלה. יואנה עמדה בעזרת הנשים, חובקת את ביאטריס בתה. מקשיבה לפסוקי הנחמה של הנביא ישעיהו. דומה כי דיבר בדיוק עליה.

אין מנהל לה מכל בנים ילדה, ואין מחזיק בידה מכל בנים גידלה, אמר הרב בעיניים נוצצות מדמעות, אני בטוח שנבואת ישעיהו תוסיף ותקיים, ורבים יהיו בני השוממה. אל תיראי כי לא תבושי, ואל תיכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומייך תשכחי וחרפת אלמנותייך לא תזכרי עוד. כי כאישה עזובה ועצובת רוח קראך ה', ואשת נעורים כי תימאס אמר אלוהייך. ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך. בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך, ובחסד עולם ריחמתיך, אמר גואלך ה'.

ומי ייתן וכך יוסיף ויפקוד את עמו, סיים הרב את דבריו. והקהל כולו החרה החזיק אחריו ואמר אמן.

אני חושדת שבכוונה שלחת לכאן את חיים, אמרה יואנה לחברתה באחד מימי הסתיו. ביאטריס לא מפסיקה לדבר עליו, וגם הוא, מצידו, נראה מעוניין מאוד בחברתה.

ומה חשבת, חייכה טולוסנה, שתחזיקי אותה בביתך לנצח? נערה בוגרת היא, והגיע זמנה להינשא לאיש.

רק עכשיו זכיתי בה מחדש, נאנחה יואנה. היא הבינה כמובן שהצדק עם חברתה.

הורי החתן באו לבורגוס, והפעם יואנה היתה הכתובת. היא תכננה את החתונה, ולא איש מלבדה. שוב הוזמנו בדי משי מפמפלונה, שוב הוזמנו טבחים. הפעם היה הכול כשר, הפעם כדת משה וישראל. עצב והתרגשות נמהלו זה בזה בערבוביה בליבה של יואנה. היא שמחה באושרה של בתה, והצטערה שבקרוב תעזוב את ביתה בשנית. בזוכרה את חתונתה הכינה יואנה סעודה לעניי העיר, ודאגה שבאותה שעה שיינשאו ביאטריס וחיים יינשאו גם זוג בני עניים, כמקובל בקהילה מימים ימימה. וכשעמדה יואנה לצד בתה תחת החופה, בחצר בית הכנסת, והחתן אמר בעברית את המילים הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, בכתה יואנה בכי של שמחה והקהילה כולה בכתה ושמחה עמה. אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, אמר החתן המאושר, ושבר את הכוס כנהוג, זכר לחורבן ירושלים והמקדש, זכר לכל החורבנות כולם.

יואנה לא הופתעה מנוכחותו בחתונה של אורח נכבד, לבוש בבגדי פאר של בישוף. היא ידעה שהוא מתכוון להגיע לבורגוס כדי להשתתף בחתונת בתו. היא ידעה על המתנה הגדולה שהעניק לבני הזוג הצעיר: חצי מיליון מרבידוס, סכום אגדי בכל קנה מידה. היא רק סירבה לדבר איתו ולפגוש אותו ביחידות, נאמנה להחלטה שהחליטה באחר הצהריים ההוא בקתדרלה, כשצפתה מרחוק בנישואי יצחק בנם לבת המומרים, בברכת הכנסייה.

בני הזוג ביאטריס וחיים נונז התגוררו בביתה הגדול של יואנה, ופחות משנה לאחר מכן נשמע שוב בכי של תינוק בבית. יואנה נטלה לזרועותיה את נכדה הצעיר, והודתה לאלוהים על האושר החדש שזכתה לו. ביום השמיני התכנסה הקהילה כולה לתוך בית הכנסת, לברית המילה של הרך הנולד.

שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד, אמר האב.

שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד, ענה לו כל הקהל.

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המילה, בירך המוהל.

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, בירך אבי הבן, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

בפינת בית הכנסת, עטופה ברדיד חום גדול שהסתיר את רוב פניה, עמדה מריה שבאה להשתתף בשמחתה של ביאטריס, בת טיפוחיה. היא הקשיבה לרב הקהילה האומר את מילות הברכה המסורתית, מילים שכל תקופה מטעינה אותן במשמעויות משלה:

אלוהינו ואלוהי אבותינו,

קיים את הילד הזה לאביו ולאמו,

לאביו ולאמו ולעמו, התפללה יואנה, והתפללו הנוכחים כולם.

וייקרא שמו בישראל...

משה בן חיים.

כששמעה מריה את שמו של התינוק הליטה פניה בידיה, וכתפיה רעדו. בחלל בית הכנסת נשמעו מילותיו של יחזקאל הנביא המסיימות את טקס הברית: ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי.

שיחת מסרונים

דניאל: בבקשה, תיזהרי מהקיטש. רק חסר שתתארי את ביאטריס שרה לילד הקטן שנולד לה "דורמה, דורמה".