מארוול בנתה מבוך של AI, פילוסופיה ואקשן - ושכחה את הדרך החוצה

ל"ויז'ן קווסט" יש נקודת מוצא מסקרנת ורעיונות שאפתניים על תודעה ובינה מלאכותית, אבל במקום לפתח אותם היא מעמיסה עוד ועוד שכבות, בדיחות וקווי עלילה - עד שגם הרעיונות המעניינים מתקשים לשרוד

כדי לחדור למציאות המדומיינת של הסדרה "ויז'ן קווסט" אין צורך בשם משתמש ובסיסמה, אבל כן יש להצטייד בהגות מתחום תורת ההכרה, או פשוט לזרום עם ההרפתקה הפילוסופית שגיבשו אולפני מארוול. משחק מחבואים פתלתל מלפניו, מצדדיו, מאחוריו ובתוך-תוכו של גיבור העל ויז'ן. זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע. לא צריך לקרוא את כתביו של מרטין היידיגר כדי להתמצא בסבך העלילתי והצורני של העולם שטווה יוצר הסדרה טרי מטלאס. כן כדאי להצטייד בדברי ימי היקום הקולנועי של מארוול שהתפשט למסך הקטן, וקורות חייו של הוויז'ן שכבר השתלבו ב"וונדה ויז'ן" מ-2021 - הראשונה מבין 18 סדרות שנכרו מתוך הקרקע הפורה של גיבורי העל.

אבל גם אם אתם סטודנטים מצטיינים בפילוסופיה או בהיסטוריה של היקום הקולנועי של מארוול, אתם צפויים לאתגר לא פשוט בפענוח של קווי העלילה השונים והדרך שבה הם מתמזגים יחדיו. אתגרי צפייה - על המסך הגדול והקטן - הם משהו שכל צופה צריך לאמץ בחדווה, אלא שבשלב מסוים אתה שואל את עצמך - בשביל מה לעזאזל? למה להתמסר לעולם הזה, מבוך שהיציאה ממנו היא רק דרך אלתורים חפיפניקיים וקומדיות-מצבים מטופשות שאינן מכבדות את הרעיונות המורכבים שבבסיס הסדרה ואת השאלות העכשוויות שהיא מעלה על בינה מלאכותית, סינגולריות והגבול בינה לבין החוויה האנושית - מבחינה חושית, תבונית ורגשית.

חלקכם ודאי גם שואלים את עצמם למה להתאמץ לקרוא ביקורת שמתחילה בהגיגים על תורת ההכרה וסינגולריות כדי לצפות בסדרה שהתלונות עליה שהיא סבוכה בעצמה ללא מטרה מספקת. אז בואו נבצע אתחול לצורך הפשטה: נקודת המוצא של "ויז'ן קווסט" המעניינת היא ניסיון להגדיר לנו את חווית המציאות מנקודת המבט של המכונה, או במקרה פרטני זה - "המבט", כלומר הוויז'ן.

הדמות של גיבור העל הסינתואיד הנסמך על בינה מלאכותית מנסה לגשש, להבין ולחוש את המציאות סביב, אפילו להרגיש אותה כאדם. ראינו מלא ספרים, סרטים וסדרות על בני אנוש שחוויית המציאות המקוטעת שלהם מונעת מהם (ומאיתנו) להכריע מה אמיתי ומה לא, מה קיים מחוץ לתודעה שלנו ומה אנחנו מדמיינים ורק נראה לנו בעל קיום ממשי. במקרה שלנו, ההמחשה נעשית מתוך עולמה הפנימי של המכונה עם הסנסורים שלה, עיבודי המידע והחישובים המהירים בראשה, והשבבים הלא-אורגניים שמניעים אותה.

מטלאס וצוות התסריטאים שלו בחרו להמחיש לנו את עולמו הפנימי של ויז'ן דרך כינוס של חמש - ואפילו שש ושבע - יישויות בינה מלאכותית עצמאיות שמחוללות את התודעה של הגיבור הראשי. כולן חולקות אב אחד - טוני סטארק (הלא הוא איירון-מן), ולכל אחת מהן תפקיד ייחודי משלה: D.U.M-E ו-U הם צמד תוכנות שנועדו לתחזוקה כללית (כמו שרתים אנושיים, לא בתחום המחשבים).

הנ"ל מורכבים מג'רוויס, שזכור לטובה כמחשב העל הנאמן מסרטי "איירון-מן", אמון על האבטחה כקול ההיגיון והזהירות; פריידיי היא בעצם ג'רוויס v2 ממין נקבה שירשה את מקומו בשירות סטארק כעוזרת אישית שמתמחה בתקשורת; אידית השובבה אחראית על לקיחת סיכונים ותחושת ההרפתקנות; ויש גם את אולטרון, אותו נבל מסרט הנוקמים השני, "עידן אולטרון" מ-2015, שהוא נשמת הרובוט הנבזי שסטארק ברא למען האנושות ונבגד על ידו. מעל כולם זהו הוויז'ן שכולל את כולם ומהווה גם חלק מהם - תסביך שלא הדמות ולא התסריטאים מצליחים להיחלץ ממנו.

איך עושים סדר בתוך האישיות הרב-קוטבית של ויז'ן מבלי להתפזר? היוצרים אימצו לעצמם תכסיס שמוכר מלהיט האנימציה הנפלא של פיקסאר "הקול בראש" מ-2015, ולפני כן הסיטקום "בראש של הרמן" מהאייטיז. בשני המקרים, הקולות הללו בראש, שפסיכולוגים היו בוודאי מאבחנים כתסחיף סכיזופרני, מקבלים ייצוג חזותי והם מתקשרים בינם לבין עצמם כדמויות בשר ודם, עם דעות ורגשות משלהם ועם מערכות יחסים מורכבות.

D.U.M-E (הנרי לואיס), U (ג'ונתן סאייר), ג'רוויס (ג'יימס ד'ארסי), פריידיי (אולה בריידי) ואידית (אמילי המפשייר) נוכחים ביחד ולחוד וצריכים לשתף פעולה באופן הרמוני למען הכלל - כלומר ויז'ן (פול בטאני) - ומנגד להתמודד עם הגחמות של אולטרון הציניקן (ג'יימס ספיידר שחוזר לתפקיד שאותו דובב ב-2015). הם כולם חיים ויוצרים ומתווכחים בראש של הוויז'ן, שמתואר כאחוזה גותית מפוארת שבה הם מתגוררים, לא יותר מ"ארגז חול" בעגת מתכנתי ה-AI.

כל הדרמה הזאת, על היבטיה המשעשעים כקומדיית מצבים, מתנהלת כסדרה בראש של הוויז'ן, שהוא בעצם העתק של הגיבור המקורי שהצליח להשאיר מאחוריו את טראומת הזוגיות הספק-משעשעת ספק-רעילה עם וונדה מקסימוף ב"וונדה ויז'ן" ולחיות חיי שגרה כבן אנוש תחת זהות בדויה בסקוטלנד. אולטרון הוא המזיק היחיד שטורד את מנוחתו כשהוא מנסה להסתנן שוב ושוב מחוץ לארגז החול כאילו היה סוכן AI חתרני במעבדות OpenAI.

אלא שיום אחד זהו העולם הממשי שמתפרץ לחוויית המציאות של הוויז'ן - צייד ראשים חסר רחמים המכונה "פלאדין" (טוד סטאשוויק) מאתר את גיבור העל ומאיים ללכוד אותו, מה שפוגע בתפקודו אבל גם בשלמות החומרה והתוכנה שלו. כדי להשיג את מטרתו הוא מיירט צעיר שברירי בשם טומי שפרד (רוריד מוליקה), שעל פי תיאוריה מופרכת במיוחד הוא בנו של הוויז'ן. באמצעותו מקווה הפלאדין ללחוץ על הכפתורים הנכונים כדי לעורר רגש בבינה המלאכותית של היעד שלו ולחשוף בו נקודות תורפה.

מפה מתחילה ערבוביה קקפונית שסובבת, כרגיל בסרטי דיסני, סביב יחסי אב ובנו. הוויז'ן וטומי מוצאים עצמם מאוחדים בלחץ הפלאדין, ומנסים להבין איפה מתחילים ונגמרים יחסי הקרבה ביניהם. האחד נושא חסך הורי, הלב שלו פועם בעוצמה וידיו רוטטות במהירות אדירה (בכל זאת מדובר בבן למשפחת מקסימוף ותורשת המוטנטים שלהם). לשני יש בלגן בראש עם שלל קולות של תוכנות שמנסות לשתף פעולה יחדיו, וזה הטורדני במיוחד של אולטרון שרוחו מלווה אותו לכל מקום (ברגע משעשע בסוף הפרק הראשון הוא מברך את ויז'ן לרגל העדכון על היותו אב: "מזל טוב, זה בן"). כצפוי, הוויז'ן עצמו מתבלבל שוב ושוב בנוכחות זרים כשהוא מדבר לעצמו - כלומר ליישויות שמפעילות אותו מאחורי הקלעים.

התוצאה היא דרמה קומית פטפטנית במיוחד ומעייפת במיוחד. אם היו פה סוגיות להרהר בהן, הדברת הבלתי-פוסקת והניסיון הלא-מוצלח להצחיק הופכות אותן למשניות, וכך גם את עלילת המתח שאמורה להותיר אותנו ממוקדים בהתמודדות של הוויז'ן עם האיומים עליו מהמציאות שבחוץ וגם מתוך העולם המלאכותי שבפנים.

הבלגן נמשך כשהוא נמלט מניסיונות הסיכול הממוקד של הפלאדין בשם לקוח עלום שם, וגם כשלפתע מופיעה ישות AI רצחנית מסתורית בשם יוקאסטה, שאמורה לאתחל את הסדרה כמותחן בלשי. אבל גם ההתפתחות הזאת לא מצליחה לחלץ אותנו מכף הקלע בין מה שבראש למה שבמציאות, בין מה שמעלה את רף האדרנלין בסצנות אקשן לבין הניסיון להעלות את רמת הסרוטונין בדיאלוגים משעשעים חלקית. כל זה בהחלט יכול לשלוח את האצבע שלכם אל כפתור הכיבוי בשלט, כדי לאוורר את התודעה שלכם עם ריסטארט, או פשוט להותיר את המבוך המתיש של "ויז'ן קווסט" מאחור.