הפיתוי של גרייסי - חלק 13

אנסטסיה וקרינה התעוררו באותו רגע. הן שכבו במיטה והתענגו על קולות הציפורים ועל הניגון הלירי של האיטלקית בפיהם של שניים מעובדי המקום בגינה מתחת לחלון חדרן. רק כשאנסטסיה שמעה את השם ג'ובאני היא הבינה על מה הם מדברים. "הם מדברים על ג'ובאני." היא התיישבה במיטה. "מעניין איך הוא הגיע הביתה."

"אולי הוא לא הגיע הביתה. אולי הוא עדיין בביתן הבריכה," אמרה קרינה בחיוך. היא חיכתה לשובה של אנסטסיה בלילה ושמעה את כל הסיפור כשבתה התפרצה לחדר בסערה נרגשת.

אנסטסיה חייכה. "וידאנו מראש שלא יהיה שם שום דבר שהוא יוכל ללבוש," היא אמרה. "הוא בטח נאלץ למצוא עלה תאנה כמו אדם וחוה." שתיהן פרצו בצחוק.

"אני לא יכולה שלא לרחם עליו קצת," אמרה קרינה.

"מגיע לו. מישהו היה צריך ללמד אותו לקח." אנסטסיה הלכה למקלחת. "הוא יתחרט על היום שהוא פיתה את מדלן ליד מגרש הטניס."

"מצטערת שאני צריכה להגיד את זה, חמודה, אבל נראה לי שמדלן היא זו שפיתתה אותו."

"זה לא משנה מי פיתה את מי. עכשיו הוא קיבל את העונש וזאת עובדה. ועם קצת מזל כל קולדורו כבר תדע על זה והוא ירגיש מושפל כמו שצריך." היא יצאה כעבור רגע והתחילה להתלבש. "אנחנו לוקחות את סבתא ללה קולומבה היום," היא אמרה.

"זה יהיה לה קשה מאוד מבחינה רגשית."

"ראיתי את החדר שהדוד שלה תלה את עצמו בו. ידעתי שמשהו נורא קרה שם. היו שם אנרגיות מפחידות."

"איזה דבר נורא לראות. מסכנה אמא," אמרה קרינה.

"ולחשוב שהיא שמרה את זה בבטן כל כך הרבה שנים."

"את חושבת שאת מכירה מישהו, ואז..." אמרה קרינה בקול מהורהר. היא יצאה מהמיטה והלכה לשירותים.

"אנחנו חייבות למצוא את גייטנו," הזכירה לה אנסטסיה.

"אני בכל זאת לא חושבת שהיא חזרה לכאן בשבילו. היא באה כדי להשתחרר מהשדים של העבר שלה."

"להסתכל לחדר ההוא בעיניים, את מתכוונת?"

"להסתכל לעבר בעיניים, לעבר שנשאר בבית ההוא. אחרי שהיא סיפרה לנו את הסיפור שלה, ואחרי שהיא תבקר בלה קולומבה בפעם הראשונה אחרי ארבעים ומשהו שנה, היא תוכל סוף סוף להשתחרר."

"את לא חושבת שמסקרן אותה לדעת מה קרה עם גייטנו?"

"לא, אי אפשר להמשיך לאהוב מישהו אחרי יותר מארבעים שנה. זה קורה רק ברומנים רומנטיים ו "

"ובעיתונים," אמרה אנסטסיה, שנטתה להיות רומנטית יותר מאמה. "תמיד קוראים על סיפורים כאלה בעיתונים."

"אולי, אבל זה לא סביר. העניין פה הוא דוד הנס, לא גייטנו."

אבל אנסטסיה חשבה אחרת. היא חשה בחיבור העז שהיה לגרייסי אל גייטנו. היא לא הרגישה שהשנים הקהו את התחושה הזאת בשום אופן. "אנחנו מדברות על שני אנשים שאף פעם לא הפסיקו לאהוב, אמא. שני אנשים שנפרדו בגלל טרגדיה, ולא כי אחד הפסיק לאהוב והשני נשאר עם לב שבור. אני חושבת שהיא עורגת אליו. היא אולי זקנה, אבל זה לא אומר שהלב שלה זקן."

קרינה צחקה וסגרה את הרוכסן במכנסיה. "נראה לי שתהיי סופרת של רומנים רומנטיים יום אחד," היא אמרה.

אנסטסיה העיפה את שערה מעבר לכתף. "אולי באמת, אם סבתא תרשה לי לכתוב את הסיפור שלה."

"יופי, אז תוכלי לפרנס אותי לעת זקנתי."

"אני לא אצטרך. יהיה לך את כל הכסף של סבתא!"

"היום נהנה מהשיעור האחרון שלנו," אמרה אילריה בפתח דבריה. "אנחנו לא נהיה עצובים, כי מחר לא נאמר שלום, אלא להתראות. קסטלו מונטפוסקו תמיד פה, ואתם מוזמנים לחזור."

רקס הבחין שגרייסי היתה עצובה אמש, אבל מתוך נימוס לא העלה את הנושא. אז הוא התיישב לידה ודיבר איתה ברוך, כמו אל יצור פצוע שיש לטפל בו. גרייסי הבחינה בדאגתו והודתה לו עליה בלבה. היא היתה עייפה ורגישה, אחרי לילה של שינה טרופה עקב סערת הרגשות שעורר בה הפרק האחרון של סיפורה. היא חרדה לקראת הביקור בלה קולומבה וממה שתמצא שם. היא ידעה שדוד הנס לא יהיה תלוי מהקורה, אבל בעיני רוחה הוא עדיין היה שם, רגליו אפורות, פניו לבנות ושפתיו כחולות.

"אני מקווה שמחר לא נגיד שלום אלא להתראות." גרייסי קלטה את הבדיחה בניצוץ שבעיניו.

"ודאי," היא אמרה. "אני מקווה לשמור על קשר עם כל החברים החדשים שהכרתי פה."

"אני רוצה שתראי את החווה שלי," הוא הנמיך את קולו כדי לא לכלול אף אחד אחר בהזמנתו. "בתור אישה שאוהבת טבע, אני חושב שתאהבי את הקסם שלה."

"אני בטוחה," היא הסכימה.

הוא ראה בהסכמתה אות להתלהבות וחייך. הקמטים סביב עיניו העמיקו עד רקותיו. "יופי," הוא אמר. "אז סיכמנו."

אנסטסיה התיישבה ליד אלכס. "מה קורה בינך לבין מדלן?" הוא שאל רגע לפני שהשיעור התחיל.

"מה זאת אומרת?"

"אתן כל הזמן מחליפות מבטים וחיוכים, כמו שתי תיכוניסטיות סוררות."

אנסטסיה צחקה. "בוא נגיד רק שטיפלנו בנחש," היא ענתה. "הוא לא יטריד אף אחד יותר, נראה לי."

קרינה שאלה את לורן, "אנחנו נשמור על קשר, נכון?"

"ברור," אמרה לורן. היא צחקה והחוותה בראשה לעבר ילדיהן. "לא נראה לי שתהיה לנו ברירה."

קרינה חייכה. היא שמחה שג'ובאני יצא מהתמונה ופינה את השטח לאלכס. "מערכות היחסים הכי טובות מתחילות בחברות," היא אמרה. "מה שלא יקרה, יש לי הרגשה שהם תמיד יהיו חברים." אנסטסיה חשה שמישהו מדבר עליה. היא לכסנה מבט אל אמה, שהביטה בה, וחייכה בתמיהה קלה.

השיעור התחיל. כל השיחות נפסקו. התלמידים, שעכשיו כבר היו קשובים ומנומסים, לקחו עפרונות והתחילו לכתוב על הדף האחרון.

"היום אנחנו נלמד איך לבשל ניוקי אלה סוֹרֶנְטִינָה, ניוקי בעגבניות ומוצרלה. אחר כך נבשל משהו מיוחד: קוֹנִילְיוֹ קון פומודורי אֶה אוליבֶה. ארנבת בעגבניות וזיתים." אילריה העיפה מבט מהיר אל אנסטסיה וחייכה. "את לא צריכה להיות עצובה, אנסטסיה. אנחנו לא נבשל את פיטר הארנב. הוא יישאר בריא ושלם בספרים של ביאטריקס פוטר." אנסטסיה לכדה את מבטו של אלכס ושניהם פרצו בצחוק. "לארנבת יש בשר נורא טעים, ומפני שאנחנו מטפלים יפה בארנבות שלנו כאן בקסטלו, הבשר עסיסי ומלא טעם." היא קירבה את אצבעותיה לשפתיה ונישקה אותן. "טעים מאוד! ולקינוח נכין קְרוֹסְטָטָה דִי מֵלֶה, טארט תפוחים. כל התפוחים גדלו אצלנו. הם מתוקים, אבל אל תגלו להם כי הם יסמיקו! ובסוף, כי אתם התלמידים הכי טובים שלי, אני אלמד אתכם איך להכין לימונצ'לו, ליקר לימון. ואחר הצהריים תוכלו לישון טוב." היא הסתכלה אל אמה וחייכה.

"את מוכנה, מאמא ברנדטה?" האישה המבוגרת הנהנה וסובבה את גבה לקבוצה כדי לרחוץ ידיים בכיור. קרינה עקבה אחריה במבטה. היה משהו נוגע ללב בעמידה שלה שם, בכתפיים המעוגלות ובראש הנטוי, שולי שמלתה חושפים קרסוליים עבים וגרבונים מקומטים. קרינה ידעה שהיא עתידה להתגעגע אליה. אל שתיהן. "בואו נתחיל," אמרה אילריה. היא לקחה סיר גדול ושפכה לתוכו כוס רוטב עגבניות.

אחר ארוחת הצהריים הגיעה המונית שקרינה הזמינה, בדיוק כשרקס עמד להזמין את גרייסי לטייל איתו. גרייסי התיישבה ליד הנהג ושילבה את ידיה בחיקה. היא כרסמה את העור סביב ציפורניה ולעסה את שפתה התחתונה במתח. היא שאלה את עצמה אם זה באמת רעיון טוב. אולי עדיף פשוט להשאיר את העבר בעבר ולא להסתבך. היא הצליחה לחיות כך ארבעים וארבע שנים, לא? בשביל מה להעלות הכול שוב עכשיו? אבל בטרם הצליחה לשכנע את עצמה לבטל את התוכנית התיישבו קרינה ואנסטסיה במושב האחורי והנהג התחיל לנסוע בכביש הישן, עוקף בורות פה ושם וקופץ על אבנים. השלוש ישבו בשתיקה, כל אחת שקועה בהרהוריה שלה, והנהג הניח שאף אחת מהן אינה דוברת איטלקית ושתק גם הוא. לבסוף הן ראו מרחוק את הווילה המתפוררת מציצה עזובה ונשכחת בין עצי ברוש ושיחי הרדוף, וגרייסי הפסיקה לנשום כי היא לא שיערה בנפשה את מידת ההזנחה. בדיוק ברגע שבו עמדה לוותר על הכול היא הרגישה יד לוחצת ברוך על כתפה. היא סובבה את ראשה לאחור וראתה את בתה מחייכת אליה בעידוד. "זה בסדר, אמא," היא אמרה. "אנחנו כאן איתך."

המונית המשיכה לטפס בטרטור מנוע. האדמה הלא ישרה העמידה במבחן את מתלי המכונית, שלא היו מעולים גם בכביש הסלול. הנהג היה זהיר, אפילו מהוסס, ולא הבין מדוע הן רוצות להגיע לשם, למקום החרב והנטוש הזה. הבית נראה כשלד ריק לפחות מזמן שהוא נולד.

ככל שהתקרבו החל לבה של גרייסי להכות בצלעותיה במחאה. "תעצור, בבקשה," היא אמרה באיטלקית. הנהג לכסן אליה מבט מופתע, אבל לחץ על הבלמים והמונית נעצרה. "אני רוצה ללכת ברגל מפה. אולי אתה יכול לחכות כאן. נתעכב משהו כמו שעה, אני חושבת."

"סי, סיניורה," אמר הצעיר, מופתע מהקשישה שנראתה כל כך בריטית אבל דיברה איטלקית כמו המקומיים.

גרייסי פתחה את הדלת ויצאה, כשקרינה ואנסטסיה בעקבותיה. גרייסי עמדה לרגע. היא הביטה באימה במבנה וראתה עד כמה הוא מוזנח. היא הניחה את ידה על לבה. זה היה כמו לראות חברה טובה מפעם, שחייה נהרסו. הגנים שהיו פעם מטופחים הפכו לים של עשבים שוטים. שיחי הסמבוק השתלטו על הפרחים וחנקו אותם למוות. היא נזכרה כמה הנס היה גאה בגניו. הוא היה מתהפך בקברו אילו ראה זאת.

היא החלה ללכת בצעדים אטיים. זיכרונות זחלו מכל פינה כמו רסיסי אור שבריריים המחזירים מעט חיים למקום, גם אם בדמיונה בלבד. היא ראתה את גאיה עומדת בפתח הבית ואת רוטגר יושב לארוחת הבוקר שלו מתחת לעץ התאנה. היא הריחה את הלבנדר ואת היסמין ושמעה את הציפורים שרות. היא נזכרה מה זה להיות צעירה, להיות מאוהבת, לראות את העולם הזה, המדהים ביופיו, בעיניים של ילדה. היא הרגישה עצב, כי האובדן לא היה דבר שקרה לה אלא משהו שהיא הביאה על עצמה. מי יודע איך הסיפור היה מתפתח אילו לא היתה מזייפת את הציור הארור ההוא.

הן הלכו בשתיקה. קרינה ידעה שאמה שקועה עמוק במחשבות ולא רצתה להפריע לה. אנסטסיה סרקה את הבית ואת סביבתו, והכול התעורר לחיים בעקבות הסיפור שסבתה סיפרה לה. גם היא דמיינה את הנס מעשן ושותה יין על המרפסת מתחת לפרגולה. היא ראתה את סבתה רוכבת על אופניה בשביל בשובה מעוד יום עם גייטנו. בעיני רוחה ראתה בדיוק איך נראתה הווילה במלוא הדרה. היא העיפה מבט מהיר אל סבתה והיתה בטוחה שהיא רואה את המקום כך. שהיא רואה מעבר לריקבון שפשט בכול.

הן הגיעו לדלת. פניה של גרייסי היו ורודות והיה לה חם מאוד. היא לא היתה בטוחה אם זה בגלל השמש, כי אלו היו השעות החמות ביותר של היום, או שהיא פשוט כורעת תחת העומס הרגשי. זה היה ביתה במשך עשר שנים והיא היתה מאושרת כאן. היא הרגישה שהיא מהלכת בין רוחות רפאים ומנסה לאחוז במשהו שאבד מזמן, כמו לתפוס פיסת עץ המתפוררת לאפר ביד. הכול נעלם. הכול. לא נשאר דבר פרט לזיכרון, והזיכרון שהפחיד אותה יותר מכול היה קבור במבנה הזה וחרות לנצח בדמיונה. אולי גם הוא יתפורר לאפר אם היא תאזור אומץ להיכנס.

גרייסי דחפה קלות את הדלת. היא נפתחה בקלות. לא היה הרבה מה לראות בפנים. הכול נרקב. מזג האוויר והצמחייה פלשו פנימה במשך ארבעה עשורים, עונה אחר עונה. ציפורים בנו קנים בפינות החדרים, בעלי חיים אחרים הפכו את ריפודי הרהיטים לביתם, ובהיעדר יד אדם הפך המקום לפרא. גרייסי הסתובבה לאט בחלל, נזכרת איך הכול נראה פעם, כאשר המקום היה בית אוהב. קרינה ואנסטסיה הלכו מאחוריה, מנסות לדמיין הכול.

הן לא יכלו לעלות לחדרה של גרייסי, כי המדרגות נראו רעועות מדי. כמה מהן נשברו והמעקה נפל והיה מוטל בין עשבים על הרצפה, אז הן לא עלו אלא התקדמו לבדוק את הסלון והמטבח. בכמה מקומות לא היתה תקרה כלל אלא חורים שדרכם חדרו קנוקנות של קיסוס מבחוץ. גרייסי עברה מחדר לחדר וידעה שהיא רק דוחה את הקץ עד שתצטרך ללכת לסטודיו; להיכנס לסטודיו של דוד הנס, לזירת מותו. היא ידעה שהיא חייבת, היא הגיעה עד כאן וזו תהיה פחדנות לא לעשות זאת. אבל הפחד לפת אותה במלתעותיו. כפות ידיה היו לחות מזיעה, אך למרבה הפלא היה לה קר. הסטודיו משך אותה אליו כפי שעשה תמיד, כי החדר שבו היא ורוטגר עבדו היה לבו הפועם של הבית. עברו ארבעים וארבע שנים, אבל היא עדיין הרגישה את גופה מנסה ללכת לשם כברירת מחדל. היה כמעט בלתי אפשרי לעצור אותו. היא יכלה לעצום עיניים ולתת לרגליה למצוא את הדרך בלי שתכוון אותן. היא הניחה את ידה על הקיר ועצרה לנשום.

"את בסדר, אמא?" שאלה קרינה. חיוורונה של אמה הדאיג אותה. היא התכווצה פתאום ונראתה כמו אישה זקנה ומקומטת, שכורעת תחת משקל הזיכרונות הרובץ על כתפיה ומאיים למחוץ אותה.

"זה בסדר, סבתא," אמרה אנסטסיה ואחזה בידה. היא ידעה מה מפחיד את סבתה. "כבר הייתי בחדר הזה. אין שם כלום חוץ מכיסא." היא לחצה בעדינות את ידה. "בואי, אני אקח אותך. איתי את לא צריכה לפחד." גרייסי לא ענתה, אבל הניחה לנכדתה להוביל אותה לאט אל הסטודיו.

לא היה ממה לפחד בחדר שבו עבדה פעם. אור השמש חדר מבעד לחלונות השבורים והניס את כל רוחות הרפאים שאולי התחבאו בצללים, ושירת הציפורים נשמעה מהעצים שבחוץ. כן הציור שלה עדיין היה שם, ליד השרפרף הגבוה שעליו נהגה לשבת, כאילו רק לפני רגע קמה והלכה. בקבוקים מלאים עובש עמדו בשורות על המדפים. חלקם נפלו והתנפצו על הרצפה, שפעם היתה עשויה אבן אבל עכשיו נראתה יותר כמו הגן בחוץ, כי צמחייה גדלה בסדקים ובשברי האריחים ודבורים עמלו במרץ בין הפרחים הכחולים ששגשגו שם. גרייסי ראתה בעיני רוחה את רוטגר מול כן הציור שלו, שערו האפור מסתלסל מאחורי אוזניו, משקפיו על קצה חוטמו, והניחה שמן הסתם הוא כבר מזמן הלך לעולמו, כי אפילו אז היה זקן.

היא פנתה אל דלת הסטודיו של הנס. פתאום היא שוב היתה בחורה צעירה. היה חג המולד. הדלת היתה מעט פתוחה. היא מעולם לא היתה פתוחה. דוד הנס תמיד נעל אותה. אבל עכשיו היא היתה פתוחה. היא הרגישה גל של בחילה עולה מבטנה אל החזה. ידה הידקה את אחיזתה. "זה בסדר, סבתא," אמרה אנסטסיה שוב. "הוא כבר לא כאן. אני מבטיחה לך."

גרייסי לא ראתה דבר מבעד לדמעותיה. אנסטסיה הלכה לאט לעבר הדלת. היא לא רצתה לכפות עליה, אבל רצתה מאוד שסבתה תראה את החדר הריק ותפנים את העובדה שדודה כבר מזמן לא שם, רק הזיכרון נשאר שם, ומן הראוי שגם הוא כבר יעזוב את המקום.

קרינה חיכתה מאחור בזרועות שלובות, לועסת את לחייה מבפנים. היא הרגישה את אימתה של אמה וזה החליש אותה. היא ראתה את בתה מובילה את גרייסי בגבורה, וגל של גאווה גאה בה. האישה הצעירה הזאת, שהיתה בקושי בת שבע עשרה, טיפלה בסבתה בבגרות מפתיעה. קרינה לא היתה מעלה בדעתה שאנסטסיה יכולה להיות כה רגישה ואמיצה.

גרייסי נכנסה לחדר ועיניה נשלחו אל הכיסא. הוא היה בדיוק באותו מקום שבו מצאה את דודה תלוי מעליו. אבל הנס כבר לא היה שם. וגם החבל כבר לא היה שם. לא נותר דבר מלבד הפחד. היא עזבה את ידה של אנסטסיה והתהלכה בתוך החדר שטוף האור והחום. היא נגעה בידה במשענת הכיסא.

באותו רגע שמעה קול גברי מאחוריה. היא הסתובבה בתדהמה וראתה רוח רפאים מהעבר עומדת מולה. הגבר שאל באיטלקית נרגזת מדוע הן מסתובבות ללא רשות בבית הזה.

כשראה אותה הוא החוויר, ומבטו שיקף את אותה תדהמה שהיתה על פניה שלה. "גרייסי?" הוא שאל.

לרגע חשבו קרינה ואנסטסיה שבאורח פלא גייטנו מצא אותה, אבל זה לא היה שמו.

"רוטגר?" גרייסי השתנקה. הוא התקדם לעברה בצליעה. היא פרצה בבכי. "רוטגר?" היא אמרה שוב, הפעם בלחישה. היא צעדה לקראתו בזרועות פשוטות. הם התחבקו בחיבה כה עמוקה, עד שגם עיניהן של קרינה ושל אנסטסיה מלאו דמעות. גרייסי ורוטגר לא דיברו. היה יותר מדי מה להגיד, ואיש מהם לא ידע איך להתחיל. הם עמדו חבוקים זה בזרועותיו של זה, מודים כל אחד בלבו על הזכות להתאחד אחרי שנים רבות כל כך ועל פיסת העבר שיכלו להיאחז בה סוף סוף.

כעבור רגע ארוך הם התנתקו. רוטגר בחן את פניה במבטו. "גרייסי," הוא אמר ובעיניו הזקנות הבליח הניצוץ המוכר. "גרייסי, זאת באמת את. באמת את."

"אני לא מאמינה שזיהית אותי." היא חשבה על טנקרדי.

"ברור שזיהיתי אותך. את עדיין גרייסי, רק קצת יותר מבוגרת."

"ואתה עדיין רוטגר," היא צחקה. "אתה נראה אותו דבר."

"אני נולדתי זקן," הוא אמר. "אני בן תשעים ושש. כל בוקר הוא הפתעה נעימה."

"אתה עדיין גר בבית שמאחורי הגן?"

"ברור."

"אבל חשבתי שברחת להולנד."

"אף פעם לא ברחתי לשום מקום. ממה היה לי לברוח?"

"כי רדפו אחריך."

"מי רדף אחרי?"

הוא נראה מבולבל. אולי איבד את הזיכרון, חשבה גרייסי. "אתה יודע, אחרי שהם גילו את הזיוף של ברטולוני, הם מצאו זיופים אחרים והבינו שהם של דוד הנס."

רוטגר הביט בה בתמיהה. "לא היה שום דבר כזה."

גרייסי הרגישה ייאוש. היא הניחה את ידיה על כתפיו, "כן. זאת הסיבה שהנס... זאת הסיבה שהוא..." היא התייפחה שוב. "שהוא תלה את עצמו. בגללי. כי אני זייפתי את הפיירו ברטולוני, ובגללי גילו גם אותו."

"את זייפת את הברטולוני?" רוטגר התקשה להאמין. "זה אפילו לא היה זיוף טוב. למען האמת, זה היה זיוף גרוע."

"אבל עשיתי אותו בשביל טנקרדי, כי הוא רצה את המקור. עשיתי אותו מהר. שום מומחה לא היה אמור לראות אותו. הבדיחה היתה אמורה להיות רק על חשבונו של ברונו מונטפוסקו." קרינה ואנסטסיה החליפו מבטים לשמע השם טנקרדי. אנסטסיה הנהנה לאט.

"אני מאוכזב מהאיכות הירודה של העבודה שלך," אמר רוטגר במשיכת כתף קלה. "אני חייב להודות שאני מאוכזב. זה לא מה שלימדתי אותך. אבל הנס לא שם קץ לחייו בגלל ציור."

ידיה של גרייסי נשמטו לצדדים. "מה?"

"אף אחד לא רדף אחריו."

"אבל הייתי בטוחה שהטעות שעשיתי הובילה אותם לגלות את כל מה שהנס זייף לגייטנו מונטפוסקו."

הזעזוע ניכר היטב בפניו של רוטגר. "הנס היה טוב מכדי להתגלות. אף אחד מעולם לא גילה את הזיופים שלו, וזה גם לעולם לא יקרה. הם עדיין תלויים על קירות בכל העולם, חלקם במוזיאונים הכי יוקרתיים. לא היה זייפן ברמה שלו לפניו, ולא אחריו."

גרייסי לא האמינה למשמע אוזניה. "אז למה הוא התאבד?" היא שאלה.

"בגלל ג'ונאס בליית."

"הם היו חברים," אמרה גרייסי.

"הם היו זוג," תיקן אותה רוטגר. "אבל בטח ידעת את זה."

היא נענעה בראשה לשלילה. "לא הייתי בטוחה."

"הנס אהב את ג'ונאס. היו לו הרבה מאהבים במשך השנים, אבל ג'ונאס היה מיוחד. היתה להם איזו אי הבנה. ג'ונאס קינא. הוא איים להוציא את הנס מהארון ולהרוס לו את המוניטין. כמו שאת יודעת, השם של הנס היה הכול בשבילו. כל העסק היה תלוי בשם שלו. אז הנס נתן לו את הבית בצרפת ויותר כסף ממה שהגיע לו כדי להשתיק אותו, אבל ג'ונאס רצה יותר. הוא רצה לנקום."

"הוא התאבד בגלל ג'ונאס?"

"בוודאי."

"אבל חשבתי שזה היה בגללי. חשבתי שהוא כעס עלי על מה שעשיתי."

"כן, הוא כעס עלייך, אבל לא הרבה זמן. הוא התנהג מוזר בחורף ההוא בגלל ג'ונאס, לא בגללך. אם לא היית בורחת הייתי מספר לך בעצמי, אבל הנחתי שאת יודעת את האמת."

"הלוואי שידעתי," היא אמרה, וארבעת העשורים האחרונים חלפו לנגד עיניה. אבל במקום לנטור טינה על הבזבוז, היא הרגישה קלילות מופלאה שרוממה את נפשה, תחושה משחררת של הקלה.

רוטגר הניד את ראשו. "איזו אי הבנה מצערת," הוא אמר. "החבר שלך, הרוזן טנקרדי, בא לחפש אותך. הוא השתלט על העניינים. אני מניח שגם ממנו לא נפרדת, נכון?"

"לא נפרדתי ממנו. התביישתי."

"כי חשבת שהרגת את הנס." הוא אמר את זה בלגלוג, כאילו הוא חושב שהיא טיפשונת.

"טנקרדי לא היה מתחתן איתי לעולם, רוטגר."

רוטגר משך בכתפיו ועיווה את פרצופו. "במבט לאחור, אולי את צודקת."

"מה הייתי אמורה לעשות?"

"לדבר איתו. הוא חיפש אותך כמו כלב נטוש, עד שבסוף הוא הפסיק לבוא."

"כתבתי לו מכתב והסברתי."

"זה המוצא של הפחדנים, גרייסי. ממתי את פחדנית?" גרייסי התקשתה לספוג את הביקורת, ובזמן שניסתה לעשות זאת נדדו עיניו של רוטגר אל קרינה ואנסטסיה, שעמדו ליד הדלת בשקט והאזינו לשיחה. "הבת שלך והנכדה שלך," הוא אמר אחרי שבמבט בוחן מהיר קלט מיד את הדמיון.

קרינה הציגה את עצמה ואת אנסטסיה, והם לחצו ידיים. "אני רואה שלמרות הכול עשית משהו בחיים," הוא אמר וחייך אל קרינה. "את ידעת משהו או שגרייסי שמרה הכול בסוד?" היה ברור שהוא נוטה להאמין באפשרות השנייה.

קרינה חייכה. היא לא רצתה לאכזב את אמה. "באנו הנה יחד כדי להניח את העבר מאחור," היא אמרה.

"אז אני שמח שנתקלתן דווקא בי," הוא אמר. "אחרת שום דבר לא היה נשאר מאחור חוץ מרעיונות שגויים." הוא פנה לגרייסי. "אני מציע שנשתה יחד תה ונדבר. אנחנו צריכים להשלים פערים של שנים, ובחורבה הזאת אין תה."

"נשמח לבוא," אמרה קרינה בשם שלושתן.

"גרייסי?"

היא הביטה ברוטגר, שהיה עכשיו זקן מאוד וישיר כתמיד, והרגישה את החיבה המוכרת אליו מקהה את עוקצה של הביקורת שהטיח בה. "אני אשמח, תודה," היא אמרה.

בדרכם החוצה אל השמש לחשה אנסטסיה לקרינה, "אמרתי לך."

קרינה חייכה בהכנעה. "ושוב, את צודקת," לחשה לה בחזרה. "אבל עכשיו אנחנו צריכות לחשוב על תוכנית."

"כי סבתא לא תעשה את זה בעצמה, נכון?" אמרה אנסטסיה.

קרינה הנידה את ראשה. "כמו שאני מכירה אותה, מתוקה, לא, היא לא תעשה את זה בעצמה."

-פרק 26-

ביתו של רוטגר היה בית פשוט של אדם שאינו צריך הרבה מותרות. היה לו סטודיו משלו, שבו עדיין עסק בשחזור ציורים, והיתה מרפסת תחת גפן שענביה רק החלו להנץ. הארבעה התיישבו בצל על ריהוט נצרים ישן, ורוטגר סיפר לגרייסי לא רק על מותו של הנס אלא גם על חייו שלו, על סודותיהם. קרינה ואנסטסיה הקשיבו מרותקות לסיפור חייהם של גרייסי והנס, שנפרס בפניהן כמו פרי מסתורי. לאור התגליות החדשות נוכחה קרינה לדעת שהיא בעצם מעולם לא הכירה את אמה - ושלבושתה היא אף פעם לא ניסתה להכיר אותה. אילו היתה שואלת, אולי גרייסי היתה מספרת. אבל היא מעולם לא שאלה. היא נדהמה לגלות שגרייסי אינה האישה הרגילה שהיא חשבה שהיא, אלא פושעת, ועוד פושעת מוכשרת.

"מה שאני לא מבינה," אמרה גרייסי, "זה למה הנס אף פעם לא הזמין את אמא שלי ואת ג'וזף אחי לגור כאן איתו. היו יכולים להיות להם חיים הרבה יותר נעימים באיטליה לעומת אנגליה."

"אחותו לא ראתה בעין יפה את העסק שלו," אמר רוטגר. "היא ידעה על מעשיו של אחיה בהולנד בזמן המלחמה ועל כך שאחריה הוא ברח כי חשש מהאשמות בשיתוף פעולה עם האויב. הוא מכר ציורים לכל הקצונה הגבוהה. ככה הוא עשה את ההון הראשוני שלו. הם לא חיפשו יותר מדי, רק רצו לצבור יצירות חשובות. כן, גריט ידעה על הפעילות הפלילית שלו ולא אהבה את זה. ולכן הוא לא רצה שהיא תתקרב יותר מדי לעסק."

"אבל הוא תמך בה כלכלית."

"הוא היה עושה הרבה יותר אם היא היתה מאפשרת לו. אבל היא לא רצתה לקבל כסף מוכתם. היא לקחה רק את המעט שהיתה צריכה כדי לשרוד."

"היא בטח שמחה מאוד כשג'וזף התחיל להרוויח כסף והיה יכול להתחיל לדאוג לה בעצמו." גרייסי לגמה מהתה בהרהור והוסיפה, "אתה חושב שהיא ידעה שהוא הומוסקסואל?"

"אני חושב שהיא ידעה בדיוק מה הוא היה. גם זה היה פלילי אז, מן הסתם."

"אהבתי את ג'ונאס בליית." היא נזכרה בצעיר הססגוני שהיה לחברהּ הטוב בצרפת. "היה כיף איתו."

"הנס היה שולח אותו לקנות לך שמלות. הוא היה חוזר עם ערימות של חבילות בשבילך. זו היתה דרכו לפצות אותך."

"לפצות על מה?"

רוטגר הביט בה בעיניים מצומצמות. "אף פעם לא חשבת לשאול כמה כסף הוא הרוויח מהזיופים שלך?"

"לא, הכסף אף פעם לא העסיק אותי."

"הציורים המזויפים שלך נמכרו במאות אלפי דולרים, גרייסי. המאטיס?" הוא שאף אוויר בין שיניו. "שלוש מאות וחמישים."

"אלוהים ישמור, עבדתי על מישהו בענק."

"לא, הנס עבד עלייך בענק."

"טוב, הוא סידר את זה בצוואה שלו."

"הוא פחד שתעזבי אם תהיה לך עצמאות כלכלית."

"לא הייתי עוזבת," אמרה גרייסי. "אף פעם לא רציתי לעזוב."

"הוא אהב אותך כמו בת," אמר רוטגר. הוא חייך, חיוך רך שעידן את תווי פניו החדים. "וגם אני."

עיניה של גרייסי נצצו שוב והיא השפילה את מבטה אל התה. "אני מצטערת שברחתי בלי להיפרד."

הוא משך בכתפיו. "כל זה שייך לעבר. עכשיו את כאן, וזה מה שחשוב. בסך הכול עברו רק ארבעים וארבע שנים עד שחזרת!" הוא צחק, וגרייסי צחקה בעל כורחה מבעד לדמעות.

כשחזרו למונית הן מצאו את הנהג ישן, כשהמושב שלו במצב שכיבה והכובע על פניו. אנסטסיה נקשה על החלון, והוא התעורר בקפיצה. "סי, סיניורה," הוא פלט ומיהר ליישר את המושב ולהתניע את המונית.

רוטגר חיבק את גרייסי בחום ואמר, "אל תחכי עוד ארבעים שנה לביקור הבא."

"מבטיחה."

"את יודעת שהמגרש פה שווה הרבה. את תמיד יכולה להרוס את החורבה ולבנות בית חדש."

"בבקשה, סבתא!" התלהבה אנסטסיה. "את לא יכולה להגיד שאין לך כסף."

"אני זקנה מכדי להתחיל מחדש."

"את לא!" קראה אנסטסיה והביטה באמה, שהתבוננה עכשיו בחורבה בהבעה מהורהרת. "אמא תעשה בשבילך את כל העבודה, נכון, אמא?"

רוטגר חייך אל אנסטסיה. "אני רואה כאן מנהלת לעתיד," הוא אמר.

"אני לא יודעת, יש פה כל כך הרבה רוחות רפאים מהעבר," אמרה גרייסי.

"הרוחות היחידות פה, גרייסי, הן אלה שבראש שלך," אמר רוטגר. "והזקן שגר בבית הסמוך. אני כבר עם רגל אחת בקבר."

קרינה פתחה את הדלת ואמרה לאנסטסיה להיכנס. "תגידי לה, אמא!" לחשה לה אנסטסיה כשהתיישבה לידה במושב האחורי.

גרייסי התיישבה ליד הנהג, ורוטגר סגר את הדלת שלה וקירב את פניו לחלון. "תודה על השמחה הגדולה שהבאת לאיש זקן אחד היום," אמר.

"לא הייתי צריכה להתנתק לכל כך הרבה זמן," אמרה גרייסי.

"לא, לא היית צריכה לעזוב בכלל. היית ציירת טובה, גרייסי. לימדתי אותך היטב."

המונית התחילה לנסוע, והיא נופפה לו לשלום. בידיעה שנהג המונית מאזין לשיחתן (הן לא יכלו להניח שהוא לא מבין אנגלית), הן חיכו עד שובן לטירה לפני שדיברו על טנקרדי.

"מה את מתכוונת לעשות בקשר אליו?" שאלה קרינה את גרייסי כשעלו במדרגות לחדריהן.

"אני לא מתכוונת לעשות שום דבר," אמרה גרייסי.

"אבל את חייבת להגיד לו שאת פה!" קראה אנסטסיה.

גרייסי עצרה בראש המדרגות והביטה בהן בעצב. "כבר ראיתי אותו והוא לא זיהה אותי."

קרינה לא השתכנעה. "איך זה יכול להיות? רוטגר זיהה אותך מיד. לא השתנית עד כדי כך."

"ראיתי אותו פעמיים ובשתי ההזדמנויות הוא לא הכיר אותי. או שהוא לא זיהה אותי או שהתחמק ממני בכוונה. כך או כך, אני לא מתכוונת להביך את עצמי וללכת לדבר איתו."

"לא אמרת שלום והצגת את עצמך?" שאלה אנסטסיה.

גרייסי שילבה את זרועותיה. היא לא רצתה שיחשבו עליה שהיא פחדנית. "ברור שלא. עברו יותר מארבעים שנה. החלטתי להיות זהירה."

"אבל אין לך מה להפסיד. את חוזרת הביתה מחר," אמרה אנסטסיה.

קרינה חשה במצוקתה של אמה והניחה את ידה על זרועה של אנסטסיה. "אם אמא לא רוצה היא לא חייבת. באת לכאן כדי להשלים עם העבר, אמא, ועשית את זה. את לא חייבת לעשות יותר."

גרייסי החלה ללכת במסדרון. "הנחתי שרוטגר מת. הוא היה זקן כשהייתי ילדה," היא שינתה את הנושא.

"הוא בטח מהאנשים האלה שתמיד נראים בני תשעים," אמרה קרינה ששמחה להיענות להזמנה לדבר על רוטגר. אנסטסיה השתרכה אחריהן. בטח יש משהו שאפשר לעשות, היא חשבה.

הן השאירו את גרייסי בחדרה. היא אמרה שהיא עייפה וצריכה לנוח קצת לפני ארוחת הערב. אנסטסיה נכנסה עם אמה לחדרן וסגרה את הדלת. "אמא, אנחנו לא יכולות לנסוע בלי לדבר עם הרוזן," היא אמרה.

"מה את רוצה שנגיד לו?" קרינה זרקה את התיק שלה על המיטה, התיישבה ונאנחה.

"שגרייסי פה ושהיא רוצה לראות אותו."

"את לא יכולה להגיד ככה. זה משהו שצריך לבוא מגרייסי, אם בכלל."

"איך הוא לא הכיר אותה? היא לא הזדקנה הרבה."

"כן, אבל כשלא מצפים לראות מישהו "

"שטויות!" קטעה אותה אנסטסיה. "אני לא קונה את זה."

"ואולי בגלל זה הוא מתחמק מאיתנו. עכשיו כשאני חושבת על זה, כששאלתי את אילריה אם נוכל לפגוש אותו, היא פתאום התנהגה מוזר ואמרה שהוא אף פעם לא פוגש את האורחים. נראה לך, וזאת סתם מחשבה שלי, שאולי הוא ראה אותה ביום הראשון והחליט להתחבא?"

"מה פתאום! אם זה מה שהוא היה רוצה הוא היה נוסע לרומא, או למקום אחר. הוא לא היה נשאר כאן ומתחבא בדירה שלו. זה הזוי."

"טוב, בינתיים עוד לא צדקתי בשום דבר."

"אני מקווה שזאת לא הפעם הראשונה שאת כן צודקת. זה נורא אם הוא מתחבא מאיתנו רק כדי לא לראות את סבתא!"

"זה לא נראה לך קצת מוזר שהמארח לא טורח לפגוש את האורחים שלו? אף פעם לא נתקלתי בדבר כזה. זה לא רק חוסר נימוס, אלא ניהול לא טוב של עסק."

"אולי הוא רק מעמיד פנים שהוא לא זיהה אותה?" אנסטסיה התיישבה על מיטתה מול אמה.

"בואי נעבור על העובדות. יש להם סיפור אהבה, כן? אמא מזייפת את הציור והוא שמח. הוא אומר שהוא מתכוון להתגרש מאשתו, אבל אמא מרגישה שזה לעולם לא יקרה, ואז כשהזיוף נחשף היא פוחדת שהוא יוביל לחשיפת הזיופים האחרים של הנס ויסגיר אותו. אבל הרומן נמשך. למעשה, ממה שידוע לנו, לרוזן אין שום כוונה לסיים אותו. כשהנס מתאבד, סבתא מאמינה שהמשטרה בדרך לביתו ובורחת, כי היא חושבת שגם היא בסכנה."

"היא חושבת שרוטגר ברח להולנד."

"נכון, כשבעצם הוא רק נסע לשם לחג המולד. היא עוזבת בחיפזון בלי להיפרד מאף אחד, ורק מאוחר יותר מסבירה את הסיבות במכתב."

"מה היא יכלה לכתוב שיכעיס אותו?" אנסטסיה שפשפה את שפתה התחתונה בהרהור.

"ובהנחה שהיא כתבה משהו שהכעיס אותו, יכול להיות שהוא עדיין כועס אחרי כל כך הרבה זמן?"

"הוא אלמן, זה אומר שאשתו מתה. אין לו שום סיבה להסתתר ממנה, היא לא תחשוף אותו או משהו. היא אקסית שלו מפעם. מה הסיפור?"

"אני לא יודעת, אבל יש לנו רק לילה אחד לגלות."

"אני הולכת לדבר עם אילריה."

קרינה הנידה את ראשה בהשתאות מנחישותה של בתה וחייכה. "בהצלחה."

גרייסי התלבשה לארוחת הערב. היא לבשה מכנסיים וחולצה וענדה את המחרוזת שאנסטסיה נתנה לה. היא ליטפה את החרוזים והרגישה גודש חמים של רוך מחלחל לכל נקבובית בעורה. גם אם היא לא תדבר עם טנקרדי היא לא תתחרט על בואה לכאן. מעבר לכך שגילתה את האמת על מותו של דודה ומצאה את רוטגר, היא הרוויחה משהו חשוב בהרבה, את אהבתן וקרבתן של בתה ושל נכדתה. היא לא בחנה את הפלא יותר מדי, אבל ידעה שקרה משהו מיוחד שקירב את שלושתן זו לזו. קרינה ואנסטסיה שוות אלף טנקרדים, היא החליטה. ועדיין, מול השתקפותה במראה עכשיו ידעה שבשבילה, לפחות, האהבה לא גוועה מעולם. היא תעזוב את הטירה מחר בלי לדבר איתו, בזה היתה בטוחה עכשיו. היא תרגיש אכזבה, כמובן, אבל תאמר לעצמה שיש לה מזל שזכתה לאהוב אהבה עמוקה כל כך. כמה אנשים עוברים חיים שלמים בלי לחוות רגשות כה עזים?

היא ירדה למקום המפגש הרגיל של כולם לקרוסטיני ויין וראתה כמה כולם שזופים, קורנים ומשוחררים. איטליה עשתה להם טוב. השמש צרבה את כל דאגותיהם, והאוכל של מאמא ברנדטה קשר ביניהם, כמו שרק המתכונים שלה יכולים לעשות. גם הטירה נראתה קורנת. האורות זהרו בחלונות והטילו פסי זהב דקיקים על אבני המרצפת, והקירות כמו הושיטו אליה את זרועותיהם בהזמנה לחיבוק של חברים. היא התמוגגה גם מהריחות, כשהטל שירד אט אט על הדשא ועל השיחים הבליט את ניחוח הרוזמרין והאורנים המתקתק. צרצרים צרצרו, כוכבים ראשונים נצצו בכחול העז של השמים, ואורות בתים רחוקים נצצו איתם בחשיכה המתעבה.

יהיה קשה לעזוב מחר, חשבה גרייסי לעצמה בדרכה אל כולם. המחשבה על החזרה לחייה הקודמים היתה כמו אבן חדה באמצע המזרן הרך והמושלם, אבן קרה ובודדה שכמעט הצליחה לכלות את אושרה.

רקס הזדרז לנסות להניס את הצל שעל פניה. הוא הגיש לה כוס יין וחייך אליה בהתלהבות כזאת, עד שלא יכלה שלא להישלף משרעפיה. "איך עברו עלייך השעות האחרונות?" הוא שאל, אבל היא אפילו לא יכלה להתחיל להסביר מה קרה בלה קולומבה, אז אמרה לו רק שהיה נחמד מאוד ושאלה אותו על יומו שלו. "פגשתי סוף סוף את הרוזן החמקמק," הוא אמר. הוא לא ראה את חיוכה של גרייסי קופא והמשיך בסיפור, מאושר לשתף אותה בחוויה. "הוא ישב על הספסל ההוא למעלה, מול השקיעה. אני חושב שהוא יושב שם הרבה עם הכלב הענקי הזה שלו. החיה הזאת הולכת אחריו לכל מקום. בכל אופן, טיילתי לי בשביל ועשיתי לו שלום שמח כזה, כמו שאני תמיד עושה, והוא נופף לי. היתה לנו שיחה נעימה מאוד. הוא אדם מקסים. שאלתי אותו אם הוא מתכוון להצטרף אלינו לארוחת ערב, והוא צחק ואמר שהוא מעדיף שהאורחים שלו ייהנו מהסעודה בלעדיו. הוא אמר שהוא מקווה שאני מרגיש בטירה כמו בבית. צחקנו קצת. אמרתי לו שאני משמין מהאוכל של מאמא ברנדטה, והוא טפח על הבטן שלו ואמר שגם הוא במאבק יומיומי. אבל הוא רזה, אז אני מניח שהוא עושה הרבה פעילות גופנית. אני מניח שהכלב הזה צריך הרבה טיולים." גרייסי האזינה בתדהמה. חבל שהיא לא היתה שם כדי לתת לטנקרדי הזדמנות נוספת לזהות אותה. היא ידעה שהיא צריכה לגשת אליו ולהתעמת איתו, אבל היתה מפוחדת מדי עכשיו. מפוחדת מדי מדחייה. לא לראות אותו עדיף מלראות אותו ולהידחות. היא לא רצתה לחזור לאנגליה כשזה הזיכרון האחרון שיישאר לה. היא העדיפה להישאר עם הזיכרונות שהיו לה.

אנסטסיה דאגה לשבת ליד אילריה. היא פשוט התיישבה שם לפני שאילריה הספיקה להושיב שם מישהו אחר. אלכס וידא שהוא יושב ליד אנסטסיה ובמחצית הראשונה של הארוחה ניכס אותה לעצמו בזמן שאילריה דיברה עם ונדי על כלבים, כי לוונדי היה בולדוג צרפתי אקסצנטרי שלא אהב לצאת החוצה בגשם ונחר חזק יותר מבעלה. "וזה אומר הרבה!" היא צחקה. "לך יש כלב, אנסטסיה?" שאלה אותה ונדי.

אנסטסיה קטעה את שיחתה עם אלכס. "לצערי לא," ענתה. "אמא עובדת קשה מדי ואבא לא רוצה לקחת אחריות. הייתי רוצה חזיר," היא הוסיפה בהתלהבות.

"את מוזמנת לקחת אחד משלנו," אמרה אילריה.

"או לקחת כלב כמו שלי ולקרוא לו חזרזיר!" הציעה ונדי ושתתה עוד לגימה גדולה של יין.

"הכלב של הרוזן ענקי," אמרה אנסטסיה. היא היתה מרוצה מעצמה על ניתוב השיחה לרוזן. "בן כמה הוא?"

"שמונה," ענתה אילריה. "זה המון לכלב בגודל הזה."

"הרוזן מוציא אותו לטיולים?"

פניה של אילריה הפכו למסכה. החיוך שלה ועיניה איבדו את החיות שהיתה בהם. אנסטסיה הרגישה שהאישה פשוט לא רוצה לדבר על הרוזן בכלל. "הוא מעדיף להיות עם הרוזן והולך לחפש אותו כל בוקר אחרי שאני מוציאה אותו להליכה," היא אמרה. "אני קמה עם אור ראשון. שלוש או ארבע השעות שבהן אני ערה לפני שכולם מתעוררים הן השעות הכי פוריות שלי."

"את מטפלת בכל החיות בעצמך?" שאלה ונדי בשינוי נושא שתסכל את אנסטסיה. אילריה שמחה על כך. החיוך שלה היה שוב נלהב ועיניה שוב ברקו. היא שמחה מאוד לדבר על בעלי החיים. אנסטסיה תהתה על פשר ההימנעות מדיבור על הרוזן. האם אילריה מגינה עליהם מפני מזגו הלא נעים? האם יש משהו שמונע ממנו להיראות בציבור או שאולי היא יודעת שהוא מסתתר מגרייסי? האם זה ייתכן?

בסוף הארוחה קראה אילריה למאמא ברנדטה למרפסת וכולם מחאו לה כפיים. "אמא שלי רוצה שתדעו שהייתם האורחים הכי טובים שהיו לה," היא אמרה, וכולם צחקו כי היה ברור שזו הבדיחה הקבועה שלה בסופו של כל שבוע. "חשוב לנו מאוד לדעת שאתם תחזרו כל אחד לפינה שלו בעולם ותמשיכו לבשל את המתכונים של מאמא ברנדטה באהבה, כי זה חומר הגלם הסודי שהיא שמה בכל הבישולים שלה. והכי חשוב, אנחנו מקוות שהטירה העניקה לכם מרגוע מהלחצים ומהמתחים בחיים שלכם. בכל פעם שתרגישו עייפים או עצובים תחשבו על הגנים שלנו, על הלבנדר ועל הוורדים היפים, ותדמיינו שאתם מוקפים בשלווה של קסטלו מונטפוסקו. קחו אותה איתכם ותנו לה לחמם אתכם מבפנים כמו תפוח אדמה חם בתוך הסוודר, כן?" עוד מחיאות כפיים ורקס קם לברך גם הוא, במסגרת תפקידו כזקן השבט. הוא הרים את כוסו במחווה למאמא ברנדטה, ששפתיה התעקלו לחיוך ביישני, וכל האורחים קמו גם הם והרימו כוסית לכבודה.

"כל אחד מאיתנו היה שמח לקבל מאמא ברנדטה משלו," הוא אמר. "אבל ניאלץ להסתפק בזיכרונות. אני לעולם לא אשכח את השבוע הזה. תודה לכן על מתנת האוכל הנפלא, אבל חשובה יותר מתנת החברות, כי פגשתי אנשים טובים מאוד השבוע. זה היה מיוחד מאוד." הוא שלח מבט אל גרייסי. "לחיי החברות," אמר, וכולם חזרו אחריו והרימו שוב את הכוסות.

כשהם עברו מהשולחן למרפסת לקפה ותה הצליחה אנסטסיה לדבר עם אמה לרגע בפרטיות. "לא הצלחתי עם אילריה," היא אמרה בשקט. "מה נעשה?"

"מתוקה, אין לנו מה לעשות, עשית מה שאת יכולה."

"זה לא מספיק," אמרה אנסטסיה בתסכול. "סבתא לא חוזרת לאנגליה מחר בלי לדבר איתו."

"חמודה, זו לא האחריות שלך. היא בטח מפחדת לדבר איתו. חשבת על זה? היא היתה יכולה למצוא אותו בעצמה אם היתה רוצה."

"אני יודעת שהיא רוצה," התעקשה אנסטסיה. "היא ברחה בלי להיפרד מרוטגר ומטנקרדי ומגאיה - היא לא טובה בעימותים. רוטגר אמר שהיא פחדנית, ואולי זה נכון. מותר לפחד. היא רק צריכה שנעזור לה, זה הכול."

קרינה חייכה וטפחה קלות על גבה. "את מתוקה. איזה כיף לסבתא שיש לה מישהי שדואגת לה כמוך."

"לא אם אני לא אצליח!" רטנה אנסטסיה בייאוש פתאומי. "אבל אני אצליח. אני אמצא אותו מחר, בכל מחיר."

"רק תיזהרי," התרתה קרינה. "את מתעסקת פה עם לבבות של אנשים. זה לא משחק."

"אני אזהר, מבטיחה."

אף אחת מהן לא ישנה טוב בלילה האחרון. קרינה דאגה לגרייסי, את גרייסי הדאיגה החזרה לחיי הבדידות בבאדלי קומפטון, ואנסטסיה דאגה איך למצוא את הרוזן לפני שתגיע המונית לנמל התעופה. הן היו אמורות לצאת בעשר בבוקר. זה לא הותיר לה זמן רב.

גרייסי התעוררה מוקדם. היא ראתה את המזוודה הארוזה מחכה ליד הדלת ובטנה התהפכה בחרדה. היא לא רצתה לנסוע. היא לא רצתה לחזור לפלאפי סקוט בות ולחוג הקריאה של נשות באדלי קומפטון. פעם היא מצאה סיפוק בחייה למרות הבדידות, כי הם היו החיים הנוחים והמוכרים לה. אבל עכשיו היא רצתה יותר. מבחינתה המפרץ הקטן סימל בריחה, הסתרה ופחדנות. היא כבר לא רצתה להיות שייכת לשם. היחידים ששמחה לקראתם היו הכלבים שלה, והיא ידעה שהם ישמחו לראות אותה. מלבדם לא היה אף אחד אחר. היא קמה מהמיטה, עמדה בחלון והביטה בשחר העולה כשהאור התפשט בהדרגה בשמים וסילק את הלילה, אבל היום עורר בה המראה הזה מלנכוליה. הוא מילא את לבה צער כבד מנשוא. היום היא תשאיר את עברה מאחור, את כולו. את דוד הנס, את רוטגר, את טנקרדי, את לה קולומבה, את קולדורו... היום היא תעזוב הכול, ככל הנראה לתמיד.

אנסטסיה התעוררה גם היא מוקדם, אבל לא משירת הציפורים אלא מחרדותיה, שהדירו שינה מעיניה ואפשרו לה שינה טרופה בלבד. קרינה התעוררה אף היא וצפתה בגרגירי האבק שהתרגלה לאהוב. היא הרגישה התכווצות בבטנה כשחשבה על החזרה לעבודה. היא לא רצתה שחייה יחזרו להיות כמו פעם. היא רצתה להביא הנה את רופוס כדי שגם הוא ייהנה מהקסם, כדי שיוכל לראות את השינוי שהקסם הזה חולל בה. האם בשובה הביתה היא תשאיר את כל הסיפוק כאן בקסטלו מונטפוסקו ותהפוך שוב לאישה האנוכית, הלחוצה וקצרת הרוח ההיא? היא הסתובבה וראתה שגם אנסטסיה שוכבת ערה במיטתה ומביטה באבק והחליטה שהיא לא תוותר לעצמה ושכמו שאמרה אילריה, היא תיקח איתה את הקסטלו כמו תפוח אדמה חם בתוך הסוודר.

הן ירדו לארוחת הבוקר והתיישבו במרפסת בפעם האחרונה, מול נוף הגבעות, העמקים והים, וחרתו הכול בזיכרון. אנסטסיה הרגישה את העצב של סבתה. היא חשה אותו חזק כל כך, עד שנדמה לה שגם לבה שלה נשבר.

הן התעודדו לזמן קצר כאשר כולם הגיעו והתחילו להחליף פרטים במטרה לשמור על קשר. רקס החזיק את ידה של גרייסי. "את מבטיחה לבוא לבקר?" הוא נעץ בה את עיניו הכחולות. "אני לא אתן לך לשכוח." גרייסי לא התחייבה, אבל נתנה לו את מספר הטלפון שלה כי לא היתה לה כתובת דוא"ל. "אני מציע שתפתחי חשבון דוא"ל," הוסיף רקס. "יהיה לנו קל יותר לשמור על קשר."

אלכס ואנסטסיה, שהתגוררו שניהם בלונדון, קבעו להיפגש לפני החזרה ללימודים במאי, ולורן וקרינה קבעו פגישה לארוחת צהריים במסעדה איטלקית בפולהם, כדי להאריך את החוויה ככל האפשר. מדלן מבריסל אמרה שהיא תבוא ללונדון במיוחד רק כדי לאכול איתן ארוחת צהריים. ונדי, טיף ובריג'יט חיבקו את כולם בדמעות והכריזו שכולם צריכים לחזור באביב הבא לפגישת מחזור. "אם אחיה עד אז, אני בא," אמר רקס וחייך אל גרייסי.

"מי יודע איפה כל אחד יהיה באביב הבא," אמרה לורן. "אבל אני אשמח לחזור הנה רק כדי לגלות."

מצב הרוח הועב פתאום כשאילריה הגיעה למרפסת להודיע שהמוניות הגיעו לקחת את כולם לנמל התעופה. קרינה לכדה את מבטה של אנסטסיה, שהביטה בה בייאוש ופתאום זינקה מהכיסא ואמרה שיש לה עוד דבר אחד אחרון לעשות. לפני שקרינה הספיקה לעצור אותה היא יצאה בריצה.

גרייסי נפרדה מאילריה וממאמא ברנדטה. הקשישה חשה בצערה, ובמקום להושיט את ידה חיבקה אותה כמו חברה טובה. גם קרינה נפרדה מכולם ובו בזמן פיקחה על העמסת המזוודות למוניות הנכונות.

אנסטסיה עמדה על הדשא אובדת עצות. היא ידעה שהיא מוכרחה למצוא את הרוזן, אבל לא ידעה איפה לחפש אותו. הוא יכול להיות בכל מקום. השטח היה גדול. אולי בכלל יצא. היא היתה על סף דמעות. היא סירבה לעזוב את המקום בלי למצוא אותו. היא לא תיתן לזה לקרות. סבתא שלה חייבת לצאת מכאן עם תשובות.

לגמרי במקרה, על סף ייאוש, היא ראתה פתאום את כלבו הגדול של הרוזן מרחרח בשיחים. היא לא ידעה היכן לחפש את הרוזן, אבל חשבה שיש סיכוי לא רע שהכלב יֵדע איפה למצוא אותו. אילריה אמרה שהוא תמיד מחפש את אדונו. היא ליטפה את הכלב. הוא כשכש בזנבו והמשיך לרחרח בשיחים. עכשיו חרדתה התעצמה כל כך, עד שהרגישה כאילו משהו נכרך סביב חזהּ ומועך אותו חזק. לבה הלם בצלעותיה כמו מקלות תיפוף על תוף. היא לא יכלה להניח לסבתה לחזור הביתה בלי לומר לפחות שלום לאהבתה הישנה.

הכלב החל להתרחק בשביל לכיוון ספסל המשקיף אל העמק. אנסטסיה התקדמה בעקבותיו בצעדים קלים, בתקווה שהרוזן יהיה שם והיא תוכל לדבר איתו ולהסביר. היא כבשה את חששותיה ומיהרה בעקבות הכלב.

היא ראתה את הספסל ועליו, כשפניו מופנות חציין אליה וחציין אל העמק, ישב טנקרדי. אנסטסיה התקשתה להאמין. היא נשמה עמוק והתקרבה בשקט, כשהכלב מוביל. טנקרדי שמע את צעדיו של הכלב והסב את עיניו מהנוף. "ברנרדו?" הוא אמר והושיט את ידו. אנסטסיה עמדה שם, לנגד עיניו, כשהכלב התמקם תחת ידו המושטת של בעליו וטנקרדי ליטף אותו. היא עצרה. האוויר סביבה עמד פתאום, רק ידו המלטפת של טנקרדי נעה על פרוותו של הכלב. לבה של אנסטסיה דפק חזק כל כך, עד שהיתה בטוחה שהוא שומע אותו. אבל הוא לא שמע. הוא התחיל לדבר עם הכלב כאילו היא לא שם.

ואז הכול התבהר בבת אחת. המסך הורם מעל האמת המפתיעה. אחוזת התלהבות היא הסתובבה ורצה בשביל בחזרה לטירה. העולם שוב היה יפה פתאום, יפה יותר מקודם. לבה היה מלא כל כך, עד שחשבה שיתפוצץ לפני שתגיע. אבל היא הגיעה למונית וראתה שגרייסי כבר יושבת ליד הנהג, תיקה על הברכיים, צדודיתה זעופה ועצובה.

"סבתא!" צעקה אנסטסיה. היא פתחה את הדלת וירדה לישיבה שפופה לדבר עם סבתה בגובה העיניים.

"מה קרה, חמודה?" נבהלה גרייסי.

"טנקרדי. את צריכה ללכת לראות אותו. הוא יושב על הספסל."

"אבל..."

"סבתא!" עיניה של אנסטסיה נמלאו דמעות, והיא אחזה בידה של סבתה לעזור לה לצאת מהמכונית. "הוא לא זיהה אותך לא כי הוא כבר לא הכיר אותך, או לא רצה להכיר אותך, אלא כי הוא עיוור."

גרייסי פתחה את פיה ושיוועה לאוויר. "הוא עיוור?"

"כן. זה מסביר הכול. אילריה בסך הכול הגנה עליו. בבקשה בואי, סבתא. את חייבת. הוא מחכה לך, אני בטוחה."

קרינה יצאה מהמונית ועמדה ליד בתה כשגרייסי עשתה את דרכה בצעדים רועדים. "בינתיים צדקת בכל מה שאמרת," היא אמרה לאנסטסיה. "אני מקווה מאוד שגם הפעם."

גרייסי הלכה בשביל המוביל לספסל. היא פחדה כל כך, עד שגופה רעד כולו ורגליה כמו היו שייכות למישהי אחרת, אבל היא הצליחה לעבור את המרחק הקצר בלי למעוד. היא ראתה אותו בדיוק כמו שאנסטסיה תיארה, יושב על הספסל בחולצה כחולה ובמכנסיים בהירים, כלבו הנאמן לידו. הוא לא הבחין בה ולא שמע אותה, עד שהיתה קרובה מאוד. הוא סובב את פניו לכיוונה וקימט את מצחו. "שלום?" הוא אמר. גרייסי עצרה. היא היתה נרגשת מכדי לדבר. האם ייתכן שהעיניים היפות האלה באמת כבר אינן רואות? "מי זה?" הוא שאל וחיפש בעיניו, כאילו מנסה לזהות אותה. "אילריה?" ואז היא ידעה שאנסטסיה צודקת. זה לא שהוא לא זיהה אותה, הוא פשוט לא ראה אותה.

"טנקרדי," היא אמרה לבסוף.

הוא הטה את ראשו הצדה בתמיהה. "מי את?" אבל היה משהו בקולו שרמז שאולי הוא כבר יודע, אבל פוחד לקוות.

"טנקרדי, זו אני. גרייסי."

לחייו האדימו ברגע ששמע את שמה. הוא מצמץ, כאילו הוא רואה אותה באמת ואינו מאמין למראה עיניו. היא היתה בטוחה שהן נדלקו באושר כמו גחלים שזוהרות פתאום במשב רוח לא צפוי. "גרייסי? זו באמת את?" ואז הוא נמלא ספק. עיניו התעמעמו שוב והוא נענע בראשו. "לא, זה לא יכול להיות."

פניה של גרייסי היו לחות מדמעות עכשיו. היא התקרבה בעדינות והתיישבה לידו. "זו אני," היא אמרה שוב.

"גרייסי." הוא הסב את פניו במבוכה. "אני איש זקן ועיוור."

חזה של גרייסי התרחב בחמלה. "לא אכפת לי," היא אמרה בלחישה. היא אזרה את האומץ שרוטגר חשב שאין לה. היא לקחה את ידו בידה והצמידה אותה אל לחייה. "לא אכפת לי, טנקרדי, כי אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי ותמיד אוהב." הוא עצם את עיניו, כאילו הוא מתבייש ואינו רוצה שהיא תראה את עיניו במצבן חסר התועלת. הוא ניסה לדבר אבל נחנק מעוצמת הרגש. אז במקום לדבר הוא ערסל את פניה בידו. היא נישקה את ידו ברוך. "חזרתי הביתה," היא אמרה.

"מוזר לנסוע לנמל התעופה בלי סבתא," אמרה אנסטסיה כשהמונית דילגה על המהמורות.

"אנחנו נחזור," אמרה קרינה. היא שילבה את ידיה בחיקה והסתכלה החוצה מהחלון בנוף הכפרי שלמדה לאהוב כל כך. "יש לי תוכנית."

"את הולכת לבנות את לה קולומבה מחדש, נכון?" ניחשה אנסטסיה ולא הצליחה להסוות את ההתלהבות בקולה.

"יותר אני לא אגור רחוק מסבתא," הסבירה לה קרינה. "היא צריכה אותי."

"היא צריכה אותנו," הדגישה אנסטסיה. ואז חייכה. "עד עכשיו את טעית בכל דבר."