"ויכוחים על פוליטיקה יכולים לפרק חברות של עשרות שנים": הפרלמנטים של בני הדור השלישי

אנחנו אנשים זקנים", אומר לי שוקי בן עמי (79) ברצינות גמורה, "קשה לעבוד עלינו, ובכל זאת, אנחנו עדיין משתדלים לקוות שיהיה טוב". הפרלמנט הוותיק של בן עמי הוא רק אחד מתוך אלפים במדינה - אנשים בגיל השלישי שמקפידים זה שנים להיפגש זה עם זה על בסיס שבועי, על פי רוב במקום קבוע, במסורת שידועה בשם "פרלמנט".

בן עמי הוא ממייסדי "הפרלמנט הירושלמי", מפגש חברים שבועי שנולד ברשת א' של קול ישראל, בימי שישי בבוקר. "יש הרבה פרלמנטים בירושלים ובישראל בכלל, החוכמה היא לשמור על הפרלמנט לאורך שנים", הוא אומר. "אני לא מכיר עוד הרבה פרלמנטים כמו שלנו, שמתקיימים באופן קבוע כבר 40 שנה וימשיכו גם להתקיים".

עבור בני הגיל השלישי הפרלמנט הוא דרך להכניס טעם לחיים, להפיג את הבדידות, לשמור על קשר עם חברים ותיקים ולהרגיש רלוונטי.

המונח "פרלמנט", שנגזר מהמילה הצרפתית Parler (דיבורים, לדבר), מתייחסת בדרך כלל לבית נבחרים, אבל היא משמשת גם לציין מפגשים שבועיים קבועים בין חברים, שבהם מכרים ותיקים יושבים ומדברים במשך שעות, בדרך כלל בבית קפה קבוע.

אחת הקונוטציות הראשונות שעולות על הדעת בהקשר זה היא קפה דה פלור בפריז, שהפך במחצית הראשונה של המאה ה-20 לאחד ממוקדי חיי הרוח והתרבות של העיר. אנשי רוח של התקופה כמו ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר הפכו אותו כמעט למשרד קבוע, ועם יושביו לאורך השנים נמנו אלבר קאמי, ארנסט המינגוויי, פבלו פיקאסו, ובהמשך גם איב סן לורן ובריז'יט בארדו.

הפרלמנטים הראשונים בישראל החלו בתל אביב ובירושלים עוד לפני קום המדינה, ורוב המשתתפים בהם היו משוררים ואמנים. כך היה בקפה כסית ובקפה בתיה בתל אביב, שבהם נהגו לשבת דרך קבע נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, לאה גולדברג ואחרים, ובין כוס אלכוהול אחת לשנייה דנו בעניינים שברומו של עולם או עסקו ברכילות. עם השנים נוספו מקומות מפגש נחשבים, ובהם קפה תמר המיתולוגי ברחוב שינקין בתל אביב, ובו ישבו אנשי תקשורת ותרבות וניהלו את העולם תחת ניצוחה של הבעלים שרה שטרן. בשנים האחרונות נוספו לרשימה הברנז'אית המכובדת הזו גם מקומות כמו התחתית, קפה הבימה, נחמה וחצי, הקנטינה ורביבה וסיליה.

בישראל, הפרלמנטים מורכבים בעיקר מבני 60+, שעשו לעצמם מסורת קבועה להיפגש פעם-פעמיים בשבוע בבתי קפה שכונתיים או בבתים פרטיים. ברוב המקרים הם מתכנסים כדי לדבר על עניינים אישיים, חברתיים וציבוריים-פוליטיים. רוב הפרלמנטים, יש לציין, הם על טהרת המין הגברי.

מבחינת הלוקיישנים, אחד המקומות הפופולריים לפרלמנטים שונים הוא הבר-ביסטרו דובנוב 8 בתל אביב. במקום נפגשות באופן קבוע, בעיקר בימי שישי, חבורות של עורכי דין ורואי חשבון, אנשי עסקים ופוליטיקאים. במקום נוצרו שותפויות ונחתמו עסקאות, וגם נרקמו היכרויות וחברויות אמיצות. אחת הסיבות להפיכת המקום ללהיט היא הבעלים, טדי שאולי, אחד המסעדנים ואנשי העסקים הידועים בעיר. אחת מיושבות הקבע במקום הייתה זוכת פרס נובל עדה יונת, שנפטרה לאחרונה. גם קפה נואר, מוסד קולינרי מוכר בתל אביב זה 40 שנה, משמש מוקד מפגש קבוע לפרלמנטים, ונראות בו דרך קבע חבורות של אנשי עסקים, תקשורת ואמנים.

"כמעט בכל יום, כבר שלוש שנים, בשעה 11:00 בבוקר אני מגיע לשדרות בן ציון, לבית קפה סמוך לתיאטרון הבימה, מקום מושבו של הפרלמנט הקבוע שלנו, 'הפרלמנט של מויש', ונשאר עד 14:00", מספר שחקן התיאטרון והטלוויזיה פולי רשף, 76. "הגרעין הקבוע הוא בערך שמונה אנשים, בעיקר אנשי תרבות ועיתונאים, אבל בכל יום מצטרפים אלינו עוד חברים. בסופי שבוע זה יכול גם להגיע ל-20. רובנו אמנם בגיל השלישי, אבל לא רק. גם הבן שלי, נמרוד רשף, מצטרף אלינו פעמיים-שלוש בשבוע".

רשף מספר על חברי הפרלמנט הקבועים, בהם עו"ד מיכאל לוין, שהוא גם אחד מיושבי הקבע של הפרלמנט בדובנוב בימי שישי, השחקן מוני מושונוב, היוצר והמוזיקאי זיו רובינשטיין, צלם העיתונות מוטי קמחי, השחקנים מיכאל אלוני ותומר שרון, המכונה "תומש", ויהונתן גת, מרצה לקולנוע.

"בהתחלה", מוסיף רשף, "מקום הכינוס היה קפה תמר. לאחר שהוא נסגר עברנו לשדרות רוטשילד, אבל כשהמקום הפך מפלגתי וימני מדי והחלו צעקות, זיו ואני נדדנו למקום הנוכחי. גם פה יש שיחות פוליטיות, ולמרות שרובנו בצד השמאלי של המפה, גם כשמגיעים משתתפים מהצד הימני השיח ענייני ולא מתלהם. אנחנו מדברים על ענייני היומיום והרבה על אמנות וקולנוע. אין לי ספק שהשיח המרכזי השבוע יהיה הסרט NAZA, שהוקרן בפסטיבל הסרטים בוונציה וגרר תגובות זועמות".

על איזה צורך עונה לך ההשתתפות הקבועה בפרלמנט? "בעיקר על צורך אינטלקטואלי. התרגלנו לשיחות, לקשר החברי ולהפריה האינטלקטואלית שיש בינינו. בראש השנה התקשר אלינו השף ליאון אלקלעי, שהיה משתתף קבוע בפרלמנט. הוא מתגורר היום בברלין והתקשר להגיד כמה הפרלמנט חסר לו. הפרלמנט הפך למשפחה עבורנו. יש שבועות שאני פוגש את מויש, זיו ומיכאל יותר משאני פוגש את המשפחה שלי. לפעמים גם הנשים מצטרפות, גם זוגתי רונית הרשקוביץ, אבל אלה מקרים בודדים. אני זקוק למפגשים האלה. הם אי של שפיות בתוך דיבורים על דברים לא שפויים שמתרחשים פה, לצערנו. אנחנו מנסים ביחד להבין מה קורה ומקווים לטוב".

השיחה עם בן עמי מהפרלמנט הירושלמי מתקיימת במרכז ציפורי ביער ירושלים, שם נפגשים החברים לחודש זה כשנתיים. "התחלנו לבוא לכאן אחרי שזרקו אותנו מרדיו ירושלים בחוזק יד, למרות שהתוכנית שלנו הייתה פופולרית מאוד", קובע בן עמי בקול ספק כועס ספק מבודח.

זרקו? "תביני, כשהתחלתי לשדר עם הפרלמנט ברדיו הייתי צעיר המשתתפים, ה'בנימין' שבחבורה. היום אני בין זקני השבט ויודע דבר או שניים על החיים. לפני שנתיים הבנתי על מה אסור לדבר בתקשורת הישראלית. דיברנו על שני דברים שמתברר שבדמוקרטיה הישראלית אסור לדבר עליהם: על ראש הממשלה ועל המשיח, אז ביוני 2024 העיפו אותנו משם".

שוקי בן עמי: ויכוחים פוליטיים מפרקים משפחות ועלולים לפרק פרלמנטים. רוב החבר'ה בפרלמנט שלנו לא מצדדים במדיניות הממשלה, אז במקרה שלנו אין ויכוחים פוליטיים. יש דיבורים והצגת עובדות

לאחר העזיבה חיפשו החברים מקומות מפגש חלופיים. "אחרי כמה גלגולים התחלנו להיפגש בכל יום שישי בפרוטיאה ביער, ביישוב שורש הפסטורלי. בהתחלה עברנו לקפה אביחיל במלחה, שבו נפגשנו גם באמצע השבוע. אחרי שדני אביחיל, הבעלים המיתולוגי של הקפה, עבר לפרוטיאה ביער התחלנו להיפגש שם בכל יום שישי. שם אנחנו ממשיכים לשמוע ולדבר על הסיפורים של השבוע שהיה, בוכים על מה שאין ועל מה שיש".

שמות משתתפי הפרלמנט שבן עמי מונה מספרים במידה רבה את סיפורה של המדינה. הוא עצמו מכונה "הצ'יף", על שום תפקידו ועל שם התקופה שבה בילה בשמורות אינדיאניות לאחר שעזב את העולם החרדי. בין המשתתפים גיבור ישראל אורי אהרנפלד, מפדויי השבי של מלחמת יום כיפור, שקיפל את דגל ישראל במוצב המזח לאחר כיבושו בידי המצרים במלחמה; הפעיל החברתי ואיש הפרסום סמי אלקלעי; איציק שכטר, שייסד את עמותת נצח יש"י על שם בנו ישי ז"ל, שנפל בלבנון; דוד מונשיין, סופר, מתווך ומספר סיפורים; יועץ ראש העירייה עופר איובי; דני אביחיל, שהיה גם מבעלי מאפיית אביחיל, מהמקומות הראשונים בארץ שהעסיקו אנשים עם מוגבלויות; ומאיר מיכה, הבעלים של מסעדת פינתי, גלגולו של קפה פינתי שפעל בירושלים מאז 1948.

בן עמי מזכיר גם את חברי הפרלמנט שאינם עוד בחיים, ובהם חיים בנאי ז"ל. "אני זוכר את אחד האירועים שהיו קשורים לחיים", הוא מספר. "פעם נסענו לדרום. הגענו לדימונה, ואחרי שסיפרו לנו שיש מסעדה מעולה של ממולאים בעיר, עצרנו אישה וחיים שאל אותה על המסעדה. היא ביקשה את הטלפון שלנו, התקשרה והתחילה לדבר במרוקאית, שלא הבנו. אחר כך ביקשה שנסיע אותה והיא תכוון אותנו למסעדה. אחרי כמה דקות הגענו לשכונה ישנה. 'איפה המסעדה?', שאלנו. כשיצאנו מהרכב פגשנו את בעלה של אותה אישה, שעמד וחיכה לנו עם מגבת על הכתף. נכנסנו אליהם הביתה, וזו הייתה אחת הארוחות הכי טעימות שאכלנו. נשארנו שם עד הערב".

מדברים פוליטיקה? "תראי, ויכוחים פוליטיים מפרקים משפחות ועלולים לפרק פרלמנטים. רוב החבר'ה בפרלמנט שלנו לא מצדדים במדיניות הממשלה, אז במקרה שלנו אין ויכוחים פוליטיים. יש דיבורים והצגת עובדות. בנוסף למפגשים בפרוטיאה אנחנו נפגשים אחת לחודש במשכן החדש שלנו, במרכז ציפורי. שם מתקיים מפגש עם קהל, שבו אנחנו עוסקים בנושאים אקטואליים חשובים. למשל, בפעם האחרונה היה מפגש בנושא משפט עם אורחים מהתחום, שופטים ועורכי דין בהווה או בדימוס. היה מרתק".

עד כמה בנות הזוג והמשפחות מעורבות בפרלמנט? "אספר לך סיפור", הוא משיב. "פעם היה חבר פרלמנט שסיפר שקנה מסגרייה שהייתה של חבר פרלמנט אחר שנפטר, וביקש מאשת הנפטר לרכוש גם את כל הספרים והקבלות שהיו במשרד. כשהיא שאלה אותו מדוע, הוא השיב שככה יוכל להמשיך את הקשרים של הנפטר עם הלקוחות. כשהוא פתח את אחד הספרים הוא גילה הסכם שותפות שנעשה בין הנפטר לאחד משותפיו. באחד הסעיפים נכתב שכל עוד השותפות תתקיים, לא יהיו ביקורים של הנשים במסגרייה. כשהוא שאל את אשת הנפטר אם היא ידעה מזה, היא השיבה בחיוב והסבירה שכשנשים נכנסות לעסקים של גברים, טוב לא יוצא מזה.

"מוסר ההשכל הוא שפרלמנט זה פרלמנט, ונשים לא קשורות להתנהלות בו. כשבאים אליי בטענות למה אין נשים, אני אומר 'תפאדל'. תמיד הזמנתי. רק שמי שכבר באה פרשה אחרי כמה מפגשים. נשים פחות אוהבות נוסטלגיה, הן אוהבות עתיד ורוצות תמיד להרגיש צעירות".

מה נותנים לך כל המפגשים האלה? "יש סיפור על אדם שנהג לשבת באופן קבוע ליד הכותל מאז 1967. פעם, אחרי שעברו כ-40 שנה מאז שהכותל בידינו, ניגשה אליו אישה ושאלה אותו מה זה נותן לו לשבת ככה במקום הזה. הוא הביט בה ושאל: 'ניסית לדבר פעם לקיר?'. אנחנו אותו דבר. מדברים לקיר, אבל ככה פורקים מתחים ותורמים אחד לשני. זה יוצר מסגרת. תראי גם את המדינות מסביב, כמו יוון וקפריסין, וגם חלקים באירופה. גברים יושבים ומדברים, עם סיגריה ומסבחה ביד. לפעמים משחקים בכדור, לפעמים מגלגלים חרוזים".

מחמיד ניזאד: אנחנו נפגשים כבר כמה שנים. בעבר היינו עושים גם הרבה צחוקים, אבל לצערי המצב במגזר הערבי קשה ועצוב מאוד בזמן הזה. כל יום הורגים ורוצחים, ואין משטרה שפועלת ומפסיקה את המצב הנורא הזה. מה זה? איפה אנחנו חיים? מה, אני בעזה?

בירושלים מתקיימים יותר מ-20 פרלמנטים בשכונות שונות בעיר, חלקם במסגרת המיזם "פרלמנטים בבתי קפה". העירייה, באמצעות המחלקה לתושבים ותיקים באגף הרווחה, יצרה כך רשת תמיכה חברתית במטרה להפיג את בדידותם של תושבים ותיקים, שמגיעים באופן קבוע למקום המפגש.

כשמצפינים, הפרלמנט הראשון שיש להתעכב עליו הוא פרלמנט העמק, אחד המוסדות התרבותיים המיתולוגיים בצפון, שמכנס את ותיקי עמק יזרעאל. הם מתכנסים למפגשים קבועים במבנה עתיק בסמוך לחוות סוסים בקיבוץ יפעת מאז 1981. תחת ניהולו של המנכ"ל משה תרשיש מתקיימים מפגשי שירה של זמר עברי, מפגשי שיח בנושאים אקטואליים וחברתיים ומתארחים אמנים ישראלים.

במקביל מתקיימים בצפון לא מעט פרלמנטים פרטיים. "בפרלמנט שלי יש יותר מ-70 איש, בני 50 ומעלה וגם צעירים יותר. כולם מגיעים בקביעות, אחת לשבוע, לבית הקפה שלי. יושבים ומדברים על הכל, גם נשים וגם גברים", אומר מחמיד ניזאר, בעל בית קפה באום אל-פחם. "יש פעמים שנפגשים אצלי בבית. עושים על האש ומדברים על המצב".

על מה מדברים? "אנחנו נפגשים כבר כמה שנים. בעבר היינו עושים גם הרבה צחוקים, אבל לצערי המצב במגזר הערבי קשה ועצוב מאוד בזמן הזה. כל יום הורגים ורוצחים, ואין משטרה שפועלת ומפסיקה את המצב הנורא הזה. מה זה? איפה אנחנו חיים? מה, אני בעזה? איך יכול להיות שילדים חוששים ללכת לבית הספר, שהם מתעוררים בלילות לקול יריות, ועוד ועוד נרצחים ולא נעשה דבר? כולנו מודאגים ומחכים לבחירות. ילכו נתניהו ובן גביר הביתה ויגיע מישהו טוב שישנה את הכל".

מי זה מישהו טוב? "יש מספיק טובים. כולם בקבוצה רוצים שלום. לכולנו הייתה בעיה עם 7 באוקטובר. כאבנו והצטערנו. אין מי שיעז פה לקרוא 'מוות ליהודים'. בקוראן אסור להרוג יהודי, אסור לשרוף ילדים. זה נורא. אנחנו מדברים על המצב, מסכימים בינינו שנהיה שמחים כשלא נפחד יותר ממה שקורה עכשיו במגזר שלנו, ושנלך כולנו, יד ביד, ונעשה שלום ושקט במדינה".

"אנחנו עשר בנות שנפגשות לפחות אחת לחודש כבר 30 שנה", מספרת ריקי עדין, 67, מעפולה. "בכל פעם אנחנו נפגשות בבית אחר, בעפולה או בסביבתה. בנוסף, אנחנו גם יוצאות לבילויים משותפים ונוסעות לטיולים. כולנו מעל גיל 60, וחלקנו, גם אני, עדיין עובדות".

פרלמנט שמחזיק אפילו יותר מחיי נישואים בעת הנוכחית. "נכון (צוחקת), הנוסחה שלנו מחזיקה מעמד. בכל מפגש יש גם תוכן, גם אוכל טוב שמכינה המארחת וגם שמחה לפגוש אחת את השנייה. 30 שנה אנחנו יחד. עברנו אירועים טובים יותר ופחות, אנחנו שותפות לדרך".

מה זה נותן לך? "יש פה תחושה של ביחד, של שייכות. הקבוצה סגורה, לא נכנסות חברות חדשות וגם לא בני זוג. עם השנים נוצרה פה חברות אמת. אנחנו מכירות אחת את השנייה, מקשיבות, מסייעות, עוברות יחד את החיים. ככל שמתבגרים, החשיבות של קבוצה כזו עולה".

אריק כץ, שחצה את גיל 88, מנהל גם הוא פרלמנט בעפולה זה ארבע שנים, פרלמנט גברי שמרכזו עולם הספורט. כץ, שהיה מורה לספורט במערכת החינוך בעפולה, מרכז סביבו חבורה של גברים שנפגשים בקפה גרג בעיר בכל יום שני בין 9:30 ל-11:00. כולם ספורטאי עבר מצליחים או מורים לספורט לשעבר.

את הפרלמנט הקימו יוסי הררי (בוילר), בעבר אחד משחקני הכדורסל הבולטים של העיר ומאמן אליצור נתניה בסוף שנות ה-80, שמשמש יו"ר הפרלמנט, ונמרוד ברין, גם הוא מהספורטאים הידועים של העיר. "אנחנו כ-25 פרלמנטרים קבועים", מסביר כץ. "צעיר המשתתפים הוא עופר בוסתן, לשעבר ראש מינהל הספורט במשרד התרבות והספורט, כמובן עפולאי במקור".

אז כל העולם ספורט? "לא, השיחות הן על ספורט, אבל לא רק. מדברים גם על אקטואליה ועל נושאים אחרים. עם זאת, הנוהג הוא לארח בכל מפגש מישהו שקשור בדרך כלשהי לספורט. לדוגמה, לאחרונה אירחנו להרצאה את האלוף במיל' טל רוסו, והוא הביא איתו את ברק פלג, מאמן הפועל גליל עליון, שחצי שנה אחרי 7 באוקטובר הקים בעוטף קבוצת כדורסל חדשה. יש רשימה גדולה של מרצים, רק שלאחרונה חברי הפרלמנט ביקשו פחות מרצים ויותר דיבורים שלנו במפגשים. נמשיך גם וגם".

מה זה נותן לך ולהם? "לאחרונה קראתי את הספר 'להישאר חד', שכתב ד"ר סנג'אי גופטה, שמציג תובנות ממחקרים על איך לשמור על בריאות קוגניטיבית בכל גיל. אחת התובנות היא חשיבות הקשרים החברתיים, שתהיה לך משמעות לקום בבוקר אחרי שסיימת לעבוד ולהתנדב. יש לפרלמנט תרומה חברתית ואינטלקטואלית לכל אחד מאיתנו. ערכו של כל מפגש שבועי כזה עבורי לא יסולא בפז".