איום פנימי-חיצוני

בימים אלה מוכח יותר מאי פעם הטיעון הוותיק של קיסינג'ר ולפיו לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. ליתר דיוק, מתברר כי לישראל יש רק פוליטיקה מקומית, לא פעם קטנה ונטולת מורכבויות, שמכתיבה את ההתנהלות האסטרטגית. התופעה מתעצמת בהתמדה מאז 7 באוקטובר, והביאה באחרונה לשפל חסר תקדים במעמד ובלגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית, ולביסוס דימויה כמדינה שיצאה מאיזון, מונעת לאור רעיונות קיצוניים ומפנה עורף לרוב העולם.

בחודשים האחרונים מסתמנות ארבע זירות שבהן הפוליטיקה המקומית מסבה נזק אסטרטגי. הבולטת שבהן היא איראן. פנטזיות ובוז לעשייה מדינית, לצד שאיפה לשיקום כוח פוליטי, הובילו למבצע שאגת הארי, מערכה שגרמה לטראמפ מפלה בבחירות האמצע ומזכה את ישראל בדימוי שלילי חוצה מחנות בארצות-הברית. ברקע, דיווחים על מאמצי נתניהו לקדם מתקפה ערב הבחירות וגם כעת, מהלך שאם יתממש עלול לשבש מהלכים פוליטיים, ובראשם המאמצים להרכבת ממשלה.

נזק שני מגולם ב"מהפכת ההתיישבות" המואצת באיו"ש, המלווה בנסיקת הטרור היהודי. גם כאן לפוליטיקה המקומית, ובפרט הצורך לשמר את לכידות הקואליציה, יש משקל מכריע בעיצוב האסטרטגיה. ואולם, מה שנתפס בישראל כדבר מקובל ואף חיובי, נראה בעיני העולם כהידרדרות בלתי נסבלת שמשקפת הפיכה של ישראל לישות קיצונית ואלימה. התוצאה היא בידוד, חרם ופגיעה בקשר עם מדינות רבות, בפרט אירופה.

נזק שלישי מתהווה על רקע הבחירות ומגולם בדה-לגיטימציה החריפה נגד הציבור הערבי בישראלי. ושוב מה שהפך נורמלי וסביר בעיני הישראלים מטלטל את העולם ומקבע בהדרגה את דימוי ישראל כ"ישות בהפרעה".

נזק רביעי שמקורו בפוליטיקה מבית משתקף בקשר עם העולם הערבי. על רקע נרמול המושגים "החלת ריבונות" (מונח מכובס לסיפוח), עידוד "הגירה מרצון", הכרעת הרשות, ויצירת מדינה אחת ובה שני סוגי אזרחויות, מסתמנת הסכמה לספוג מחיר בדמות עצירת הנורמליציה והרעת הקשר עם מדינות ערב עד כדי סכנת חיכוך, כפי שמגולם ב"התרעות" לגבי מלחמה עם מצרים ובוז כלפי סכנת ערעור היחסים עם ירדן.

כל עוד הייתה ישראל שקועה בעת הרגישה של ערב בחירות, העניק לה העולם קרדיט מסוים, ולא דחק בה להציג תוכניות ואסטרטגיה סדורה לגבי הזירות הפתוחות באזור, ובראשן עזה ולבנון. ואולם, עם תום הבחירות, וגם ללא הכרעה ובהירות לגבי הממשלה הבאה, נראה שהעולם, לרבות הממשל האמריקאי, הופך סובלני פחות, כפי שניכר מהדיווח לגבי מורת הרוח שהפגין טוני בלייר נוכח היעדר ההתקדמות במימוש הסדרה בעזה, שייתכן ומסמן לחצים כבדים יותר שיגיעו בקרוב.

אויבי ישראל שואבים סיפוק הן מהמשבר הפנימי המחריף בה והן מהדרדור במעמדה הבינלאומי. על רקע זה עולה הטענה כי למרות המהלומות שספגו אויביה במלחמה, נבואת סינוואר בדבר ערעור הדרגתי של ישראל בעקבות 7 באוקטובר עד שתקרוס - תתממש לבסוף

אויבי ישראל שואבים סיפוק הן מהמשבר הפנימי המחריף בה והן מהדרדור במעמדה הבינלאומי. על רקע זה עולה הטענה כי למרות המהלומות שספגו אויביה במלחמה, נבואת סינוואר בדבר ערעור הדרגתי של ישראל בעקבות 7 באוקטובר עד שתקרוס - תתממש לבסוף. אותם אויבים הוכו קשות מאז 7 באוקטבור, וספק אם מסוגלים לקדם מתקפות כמו לפני שלוש שנים, אך במקום זאת מתבססת בקרבם ההבנה שהזירה הפנימית בישראל עושה עבורם את העבודה בהקשר להתפוררות.

על רקע זה ניכרת דריכות מיוחדת לקראת השבעת הכנסת מחרתיים. נראה שבקרב האויבים מקננת תקווה שהאירוע ילווה במפגנים תקדימיים של דה-לגיטימציה - בעיקר ביחס לתוצאות הבחירות, ובמוקדן סוגיית הקול הערבי - ושיתפתחו מחזות מטלטלים כמו אלה שאירעו בגבעת הקפיטול ב-6 בינואר 2021. התקווה ניזונה בין היתר ממה שנראה כערעור תקדימי מואץ בסדרי השלטון בישראל, בפרט מעורבות השירותים החשאיים בעניינים פוליטיים, דבר שמוכתר בלגלוג כ"קבלה של ישראל לג'ונגל האזורי", תוך ערעור דימויה הוותיק כ"דמוקרטיה היחידה באזור".

הקריאה הנואשת לפוליטיקאים להבין את חומרת המצב ואת ההשלכות האסוניות של התנהלותם, להתעשת ולהאט מהלכים הרי אסון, בעיקר ביחסם כלפי הרשויות המשפטית והמחוקקת, לא תניב כנראה את ההתעוררות הנדרשת, גם לאחר שיוסבר כי האויב שואב עידוד והנאה מהשבר הנוכחי.

אם נעבור את יום שלישי ללא אירועים מיוחדים, ותקודם ממשלה חדשה, היא תהיה חייבת לפעול במהירות להתרת הקשר המזיק בין המגמות השליליות מבית ומחוץ. במסגרת זאת, יידרש לטפל בשלוש סוגיות בהולות: הגנה על מעמד הערבים בישראל, דבר שגם יתרום לערעור האשמות בדבר אפרטהייד המופנות כלפיה; לבלום את "המהפכה" בגדה שמאיימת לחולל נזק בלתי הפיך; ולשקוד על פיתוח אסטרטגיה סדורה שחייבת לכלול רגל מדינית ושיתוף פעולה בינלאומי ואזורי בכל אחת מהזירות, והדחופה מכל איראן, בפרט בנושא הגרעין.