רונאלדו בן 50: הפנומן שהפך למספר 9 הגדול בהיסטוריה
בשיאו הוא היה תופעת טבע - מהיר, חזק, טכני וקטלני מול השער. הוא גם חזר מפציעות בלתי נתפסות, זכה במונדיאל והפך לאגדה. אבל עם שתי אליפויות בלבד, הקריירה שלו תמיד הותירה טעם חמצמץ בפה. טעם של עוד, שמעולם לא התמלא
זאב אברהמי , ברלין|
רונאלדו, המקורי, חגג ביום שישי יום הולדת חמישים. החלוץ המרכזי הכי טוב בהיסטוריה של העולם - וזה בכלל לא קרוב. קצב שערים מטורף, בעיקר לפני הפציעות. מי שראה את רונאלדו בשיא הקריירה הבין שזה פשוט לא פייר. שאין שום הגנה שיכולה לעצור את קומבינציית הכוח, המהירות, הטכניקה, הכוח המתפרץ, ובעיקר הילת הכוכב שתמיד שוטטה מעליו ומצדדיו.
מי שלא זוכר, שיילך ליו טיוב, לגול מה-12 באוקטובר 1996 של רונאלדו, אז בן עשרים, בעונה היחידה שלו בברצלונה, נגד קומפוסטלה. עזבו את הביצוע המושלם לגול נגד כל ההגנה אחרי שגנב כדור ליד קו מחצית המגרש, ביצוע שמשלב בתוכו את כל תכונות הכדורגל המופלאות של "הפנומן". תסתכלו רק על התגובה של סר בובי רובסון, אז מאמן ברצלונה. רובסון הוא ברנש אנגלי מאופק. הוא ראה הרבה בכדורגל. תסתכלו על התגובה של רובסון. הוא חווה שם מעמד מיוחד.
זו תהיה חוצפה לטעון ששחקן כדורגל עם שתי אליפויות עולם, שלל תארים אישיים, ועם קונצנזוס גלובלי על כך שהיה החלוץ המרכזי הכי טוב בהיסטוריה של הכדורגל, השאיר טעם של אכזבה בפה. אז לא נכתוב על אכזבה. אבל אפשר בקלות לדבר על פספוס.
רונאלדו שיחק את רוב קריירת הבוגרים שלו בארבעה מועדונים: ברצלונה, ריאל מדריד, אינטר ומילאן. אתה מצפה מרשימה כזו, ממבט ברשימות הכוכבים ששיחקו לידו ומי שאימן אותו, שיהיו לו על החגורה יותר משתי אליפויות בליגה המקומית. היית מצפה שיהיו שם יותר מאפס זכיות בליגת האלופות. רונאלדו זכה בשתי אליפויות עולם. בראשונה, ב-1994 בארה"ב כשהיה עדיין צעיר ולא שותף. באליפות השנייה, ביפן/דרום קוריאה הוא כבר היה כוכב מוכח, חלק משלישיה קדמית שכללה גם את רונאלדיניו וריבאלדו.
רונאלדו הבקיע את שני השערים בגמר מול גרמניה. ועדיין, אם יש זיכרון אחד, הכי בוהק, של רונאלדו בטורנירים של הגביע העולמי, אז זה דווקא הגמר בצרפת נגד הנבחרת המארחת. רונאלדו הגיע לגמר כשהוא השחקן הכי טוב בטורניר. הוא חטף התקף פרכוסים לפני המשחק, התמוטט, והובל לבית החולים. רונאלדו עלה בהרכב בסופו של דבר וכנראה גם בעקבות לחצים שלא היו רק מקצועיים אלא גם מסחריים, נראה כמו צל מאוד חיוור של עצמו, והיה שותף בתבוסה לטריקולור.
אחד הדברים היותר מדהימים בקריירה של רונאלדו, למי שזוכר את ההתחלה האירופאית באיינדהובן, הייתה העובדה שרונאלדו הגיע, כשהוא רק בן 18, מוכן. כל היכולות היו שם, הפיזיות בחלק הגוף העליון, המהירות, הטכניקה, החוש והרעב לשערים. היום, זה נחשב לדבר מובן מאליו, כשרואים שחקנים כמו מסי או לאמין יאמל מהתלים בקבוצה של שחקני הגנה. אבל לרונאלדו יש את זכות הקניין ללהטוטים הללו. הוא היה המודל. על מסי או יאמל היה אפשר לכתוב שנראה שמה שהם עושים לקוח מתוך משחק וידיאו. לא אמיתי. משחקי וידיאו העתיקו את רונאלדו.
הוא שבר שיא אחרי שיא. הכדורגלן הצעיר ביותר לכבוש כך וכך שערים, הצעיר ביותר לזכות בתואר שחקן העונה, היחיד, אחרי מאראדונה, ששבר שתי שיאי העברות. אוהדים של ברצלונה נופפו במטפחות לבנות לאות הערכה, הוא הפך לפנים של נייקי כדורגל, עם פרסומת ששורת המפתח שלה הייתה "תארו לכם שהייתם מבקשים מאלוהים להיות השחקן הכי טוב בעולם, והוא היה מקשיב". רונאלדו קיבל חוזה פרסום אחרי חוזה פרסום, הוא היה עשיר, אהוב, התהילה חיבקה אותו, הפרצוף שלו התנוסס על שערים של מגזינים מובילים, מאמנים, כולל רובסון וזו'זה מוריניו, התחרו בסופרלטיבים עליו.
השנים הראשונות שלו באינטר היו אפילו יותר מדהימות. למרות גילו הצעיר, הוא התאים את עצמו במהירות שיא לכדורגל האיטלקי, השונה וההרבה יותר קשוח מבחינת ההגנות. השחקנים של אינטר נהגו לחגוג את השערים של רונאלדו במדי הקבוצה כשהם מדמים את צחצוח נעליו.
הזיכרונות של רונאלדו הצעיר, בשנים הראשונות שלו באירופה, פיוז'ן עתידני של כוח, מהירות וטכניקה, היו הסיפור הכי גדול של אמצע וסוף שנות התשעים. אבל הזיכרונות הללו גם הפכו לנראטיב טרגי. הפציעות לקחו ממנו, אחת אחרי השנייה, עוד חלק ממכלול הכדורגל שלו. רונאלדו היה שחקן נהדר גם בחלק השני של הקריירה שלו: הוא המשיך לכבוש גולים בסדרות, הוא כבש שמונה שערים בגביע העולמי 2002, קהל במגרשי חוץ עוינים היה עדיין עומד כדי למחוא לו כפיים. אבל בחצי השני של הקריירה שלו הוא היה שחקן נהדר, אבל בן תמותה. בחצי הראשון הוא היה בן האלוהים.
בנובמבר 1999 הוא קרע את הגיד בברך שלו ונאלץ לעבור ניתוח. חמישה חודשים לאחר מכן, שש דקות לתוך המשחק הראשון שלו בחזרה מהפציעה, רונאלדו חווה קרע מלא בגיד פיקת הברך. "פיקת הברך שלו פשוט התפוצצה", אמר נילטון פטרונה, הפיזיותראפיסט של רונאלדו. "מעולם לא ראיתי פציעת כדורגל חמורה כל כך". הדבר הראשון שהלך מרונאלדו היה אולי הדבר הכי חשוב שלו, הכוח המתפרץ. הוא לא שיחק עונה שלמה ומיעט לשחק בשתי העונות לאחריה. החזרה שלו למונדיאל 2002 והזכייה בתואר כדורגלן השנה הם מסיפורי הקאמבק היותר מופלאים של עולם הכדורגל.
אבל הקאמבק הזה וההצלחה בקמפיין הגאלאקטיקוס של ריאל מדריד, כבר נבנו על תאי הזיכרון של היכולת והכישרון העצום של רונאלדו. פציעה רדפה פציעה. פספוס רדף פספוס. הוא העלה במשקל, רב עם קאפלו, יצא לבלות. אם פעם שחקנים היו קופאים באימון רק כדי להסתכל עליו, בשלהי הקריירה, חברים לקבוצה היו קופאים מפחד בכל פעם שהוא היה נפצע.
בשיא כוחו, די מוקדם בקריירה שלו, רונאלדו היה פלא. מתאגרף, אצן, טכנאי של כדורגל, ועם נגיעה בכדור של אמן או קוסם. הוא ניכס את המושג "מספר תשע" לעצמו, והוא היה מקים יציעים שלמים על הרגליים כשהוא היה מקבל את הכדור, אפילו אם זה היה בחצי המגרש שלו. אפילו זלאטן איברהימוביץ' הודה כי "לא יהיה עוד שחקן כמוהו".
הוא ביקש מאלוהים להיות השחקן הכי טוב בעולם, וקיבל את מבוקשו. חבל שהוא שכח לבקש מאלוהים להישאר בריא. מה שקיבלנו היה מספק ומרגש ונתן הצצה לתוך גאונות. ועדיין, התמונה הכללית משאירה טעם חמצמץ בפה. טעם של עוד, שמעולם לא התמלא.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.