הבוץ העזתי: החורף עושה שמות ברצועה, אבל חמאס רק מתחזק

קצת יותר משנה חלפה מאז נכנסה לתוקפה הפסקת האש בעזה, ושום דבר לא ממש השתנה. לכאורה התרחשו אירועים שאמורים היו לסמן את תחילת מימוש חזון טראמפ, ובראשם הקמת מועצת שלום שאמורה הייתה לקבל אחריות על ניהול הרצועה, ייסוד ממשלת טכנוקרטים פלסטינית, פתיחת מעבר רפיח, חניכת המפקדה הבינלאומית בקריית-גת (CMCC), והגעה מתמשכת של חיילים זרים, בעיקר ממרוקו ואוגנדה, שהיו מיועדים להיפרס ברצועה. בפועל, דבר מכל ההבטחות לא התממש, והן נותרו סדרה של הכרזות, מסמכים וטקסים.

ישראל נהנתה משנה שבה הלחץ החיצוני עליה, בעיקר מצד הממשל האמריקאי, היה מוגבל יחסית. צה"ל החולש על למעלה מ-60 אחוז משטח הרצועה מתבצר ב"קו הצהוב" תוך כרסום מתמשך בטריטוריה הפלסטינית (מה שהוצג כ"הישג דרמטי"), נשמר חופש פעולה רחב ובמסגרתו מותקפים מדי יום יעדי חמאס (לרבות ראשי הזרוע הצבאית של הארגון שחוסלו, ובראשם עז אלדין חדאד ומחליפו מוחמד עודה), אך מוצב בפני ישראל קו אדום לגבי חזרה למלחמה עצימה, קל וחומר כיבוש של כל הרצועה.

גם מצידו השני של הקו הצהוב אין כל שינוי, בניגוד לתקווה בישראל. למרות הפגיעות הקשות שספג והעובדה שדירדר את עזה לחורבן חסר תקדים, חמאס ממשיך לשמש הגורם ההגמוני בשטח הפלסטיני של הרצועה, מבלי שמתפתחים חלופה או אתגר כלשהם, לרבות המיליציות שהוקמו בעידוד ישראל ופועלות בחסות צה"ל, שבעיני רוב הציבור הפלסטיני נתפסות כאוסף משתפי פעולה.

חמאס אמנם רחוק מאוד מהיכולות שהיו לו לפני שלוש שנים, אך מצוי בשיקום מתמשך הכולל גיוס פעילים (כ-30 אלף, לא רחוק מהמספר שהיה ב-7 באוקטובר), מינוי מפקדים במקום הרבים שחוסלו, צבירת נשק וארגון מחדש של יחידות. הארגון חולש על המרחב הציבורי באמצעות שוטרים בלבוש אזרחי של וסטים (ולא מדים, מתוך הבנה כי בכך יהוו יעד ודאי לתקיפה של צה"ל). השוטרים מפקחים על מחירים בשווקים, לוכדים גנבים, ובשבוע שעבר גם ערכו חתונה לזוגות רבים בעזה, טקס שהמחיש איך הארגון מצליח לשמר זיקה הדוקה לציבור למרות המלחמה הקשה.

ממשלת הטכנוקרטים מפגינה סימני חיים ומקבלת מסרים מהשטח שבשלה העת לעזוב את קהיר ולהגיע לטפל במצוקות הקשות. חמאס מצידו עוקץ עם קמפיין ציני של "איפה הוועדה"

שנת הקיפאון נבעה משילוב של עניין מוגבל שמביע טראמפ ברצועה - בין היתר בשל התמקדותו במשברים אחרים ובראשם איראן ואוקראינה - ושל המבוי הסתום סביב הדרישה לפירוק חמאס מנשקו. ישראל דרשה שהדבר ייעשה באופן מלא ומיידי, הארגון מנגד מביע לכאורה "גישה חיובית" תוך הצגת "פשרות" כמו נכונות לוותר על נשק כבד (אך לא על הקל), או הפקדה זמנית של אמצעי הלחימה במחסנים, עמדה שמשמעותה המעשית היא שאין בכוונתו להתפרק מיכולת צבאית. הארגון למעשה חותר למעמד של מעין "חיזבאללה עזתי", כלומר להתיר לממשלה סמלית לקום, אך מאחורי הקלעים לשמור על דומיננטיות, בפרט בתחום הצבאי.

השבוע האחרון רווי סימנים לכך שהשנה הנוחה יחסית מגיעה לקיצה. טראמפ שוחח לפני כשבוע עם נתניהו והעלה דרישה לקידום ההסדרה ברצועה, וכך גם טוני בלייר, חבר בכיר במועצת השלום, שביקר בישראל ונועד עם נתניהו ואיזנקוט (בתקשורת נטען כי במפגשים הביע תסכול מהתנהלות ישראל). נראה שלסיום מערכת הבחירות בישראל קשר לסובלנות הפוחתת של העולם בנוגע לעזה. במשך זמן רב, ובפרט ערב העיתוי הרגיש של הבחירות, טראמפ נזהר מללחוץ על נתניהו בנושא עזה, וקיבל את עמדתו שכל מהלך באזור מותנה קודם כל בהתפרקות חמאס מנשקו. אבל העולם, כך נראה, מושפע יותר ויותר מתמונות התקיפות היום-יומיות בעזה (שפחות מוכרות לישראלים), לא מקבל עוד את הטענה שטבח 7 באוקטובר מעניק לישראל הצדקה להפעלת כוח מתמשכת, ומפגין סלידה וחשדנות כלפי פנטזיות רבות שנורמלו בישראל, ובראשן קידום טרנספר "מרצון". כך שמסתמנת שאיפה להתקדמות בנוגע לעזה, אפילו אם ישראל מסובכת עדיין בפלונטר פוליטי.

הלחץ המתפתח מואץ בשבועיים האחרונים על רקע פגעי החורף בעזה. באזור שבו כמעט 100 אחוז עוני ואבטלה, שיעור העקורים עומד על כ-70 אחוז, והתשתיות הרוסות לגמרי (מבלי ששום מהלך שיקום משמעותי קודם בשנה החולפת), החורף שתמיד מחולל שמות מכה הפעם בצורה חריפה במיוחד. מאהלי הענק של העקורים הפכו בחלקם לאגמים, מפולות בוץ גבו חיים של חמישה אזרחים, ויש עלייה בתחלואה ובפגיעות קור. "לצד ההצפות, יש בעיה חמורה של ביוב שעוטף את האנשים מכל עבר", מסביר בשיחה השבוע ראא'ד, מנהל באחד מארגוני הסיוע ההומניטריים ברצועה. "כ-70 אלף אוהלים נפגעו במהלך סוף השבוע האחרון בגלל סופת הגשם והרוחות. הצורך הנוכחי בעזה עומד על 120 אלף אוהלים, למעלה מחצי מיליון ברזנטים, וכן 1.7 מיליון מזרנים. כל זאת בשעה שמחסני הסיוע ברצועה כמעט ריקים, ובצד המצרי תקועים 117 אלף אוהלים בשל בעיות תיאום. במצב הקיים אין לאנשים כוח או פנאי לעסוק בשאלה מי אשם במה שקרה לעזה או לתכנן את העתיד, וכולם עסוקים בלשרוד". עימאד אל-אפרנג'י, חוקר עזתי, ממחיש את התחושה הרווחת ברצועה: "האזור מוחזק כבן ערובה של טקטיקת הסחבת הישראלית וגווע נוכח אוזלת היד של מועצת השלום. העזתים שבעי אכזבות מהקהילה הבינלאומית, אבל מקווים שאולי הפעם, כשהמצוקה שוברת שיאים, העזרה מבחוץ תגיע".

נוכח תמונות החורף הקשות בעזה גוברת ביקורת בינלאומית כלפי ישראל בטענה שהיא מונעת הגעת סיוע הומניטרי שיוכל להקל את המצוקה. מועצת השלום פירסמה הודעה ברוח זו, ודווח על היערכות בריטניה לפרסם הכרזה בחתימת 50 מדינות ובה דרישה מישראל לנקוט הקלות משמעותיות בכל הנוגע להכנסת סיוע הומניטרי לעזה ולפעילות גורמים בינלאומיים באזור. בעקבות הלחץ הגובר הכריזה ישראל על נכונות להכניס לעזה ציוד דו-שימושי לצורך שיקום מערכות סניטציה, בפרט לטיהור שפכים. במקביל, הכריז השבוע שייח' מוחמד בן ראשד אל-מכתום, שליט דובאי וסגן נשיא איחוד האמירויות, על נכונות לספק לעזה אוהלים עבור 50 אלף איש.

ברקע מתרחבת מחאה גלובלית נגד ישראל סביב נושא עזה. בעצרת שנערכה ביום ראשון השבוע באמסטרדם בהשתתפות כרבע מיליון איש, נשמעו קריאות להחרפת הסנקציות על ישראל, ואף קריאות תמיכה בחמאס שתואר כ"ארגון התנגדות". "עיר חרבה, נצורה ומוכת מלחמה הצליחה להינטע עמוק בלבבות של המונים בעולם", מסבירה העיתונאית העזתית רשא פרחאת. "בתחילת השבוע יצאו המוני בני אדם בהולנד להפגנת הזדהות עם עזה. רובם לא שמעו עליה עד המלחמה או יודעים עליה רבות, אבל התמונות מהרצועה מעוררות אנשים לפעולה". הפגנת תמיכה בעזה נערכה ביום שלישי השבוע גם בניו-יורק, ובאירוע בברלין, סמוך לבניין הפרלמנט, הונף על תורן דגל פלסטין (והורד הגרמני) במחאה על המצב ברצועה.

"חמאס מזהה היטב את ההזדמנות התעמולתית שיש בנושא החורף ופועל מהר ובמרץ", מסבירה בשיחה ד"ר דינה ליסננקי ממרכז דיין באוניברסיטת ת"א. "הארגון מקדם קמפיין מתוזמר תוך תיאום הדוק והזנה הדדית עם ערוצי תקשורת אוהדים בעולם הערבי, ובראשם אל-ג'זירה, דפוס שהסתמן גם בקמפיין שבו הוצגה, לכאורה, 'הרעבת עזה'. בכל אתרי חמאס וכן בעשרות חשבונות הטלגרם שמופעלים מטעם הארגון חוזרים מסרים במגוון שפות ואיורים זהים של אוהלי פליטים הטובעים במים". חמאס קרא שלשום לערוך "ימי זעם" - היום, מחר ומחרתיים - בכל רחבי העולם, תוך שהארגון דוחק בגופים פוליטיים, באיגודים מקצועיים ובארגונים לא-ממשלתיים להוביל הפגנות בדרישה להפסקת הפעילות הצבאית של ישראל ברצועה, להגברת החרם הכלכלי נגדה, ולהרחבת הסיוע ההומניטרי לאזור. את מצוקת החורף בעזה לא ניתן להכחיש, אך נראה שחמאס כדרכו עושה שימוש מניפולטיבי ומוגזם בתיאור המציאות ומדיניות ישראל.

ובינתיים, ממשלת הטכנוקרטים ("הוועדה הלאומית לניהול הרצועה"), שהוקמה בינואר שעבר אך נדחקה לקרן זווית, מפגינה סימני חיים נוכח מה שנראה כתזוזה מסוימת בנושא עזה. הוועדה מקבלת מסרים מגורמים מקומיים - בעיקר ועדי חמולות ושבטים ברצועה – ולפיהם בשלה העת לעזוב את קהיר שבה היא פועלת כיום ולהגיע לרצועה כדי לטפל במצוקות הקשות. חברי הוועדה החלו לקיים מגעים עם ניקולאי מלדנוב (האחראי מטעם מועצת השלום על הרצועה), וכן עם גורמי מקצוע אמריקאים ואירופים. ואולם עד כה אין תוכנית קונקרטית או תאריך לתחילת עבודת הוועדה בעזה. חמאס מצידו עוקץ בקמפיין ציני של "איפה הוועדה", שמעלה שאלות כמו מה בדיוק מעשי אותו גוף, והיכן הם 50 הפקידים שנטען כי מונו מטעמו ואמורים לפעול ברצועה. כל זאת, תוך חזרה על המסר שחמאס נכון לכאורה להעניק מיד את סמכויות השליטה ברצועה.

ראא'ד, מנהל באחד מארגוני הסיוע: "70 אלף אוהלים נפגעו בסופ"ש האחרון בגלל סופת הגשם והרוחות. יש צורך ב–120 אלף אוהלים, למעלה מחצי מיליון ברזנטים, ו–1.7 מיליון מזרנים. כולם עסוקים בלשרוד"

סימני הלחץ הגובר על ישראל בהקשר לעזה עלולים לסמן אתגר רחב יותר שמתקרב ולא רק לגבי הרצועה. ייתכן שיתפתח בקרוב לחץ חיצוני דומה גם בנוגע לסוריה וללבנון שבהן ישראל נאחזת בטריטוריות בלי להציג מפות דרכים או אסטרטגיה סדורה, וכן בהקשר לאיו"ש, שם הכאוס והאלימות הקשה שמבצעים מתנחלים, לצד הכרזות בכירים בממשלה לגבי הצורך במאבק ברשות ואף במחיקתה ("התרעת היפוך הקנים") מעוררים ביקורת חריפה ומאיצים את הבידוד הבינ"ל - שבישראל מעדיפים להציג כגל אנטישמי או בעיה זמנית שניתן לפתור באמצעות שיפור משמעותי בהסברה. כל זאת, כשברקע שפל תקדימי במעמד ישראל בארה"ב בעקבות המלחמה באיראן שנתפסת כתסבוכת שאליה דחף נתניהו והייתה גורם מרכזי למפלת טראמפ בבחירות האמצע, מה שמעלה אפשרות שיקודם הסכם בנושא הגרעין גם בניגוד לאינטרסים של ישראל.

בנוגע לעזה, האתגר המרכזי הוא שישראל תחויב להתקדם לעבר הסדרה גם בלי התפרקות מוחלטת של חמאס מנשקו. הלחץ הבינלאומי עלול להוליד כבר בקרוב דרישה להתיר תחילת פעילות של ממשלת הטכנוקרטים ברצועה, להגביל משמעותית את התקיפות (שישראל מקפידה בפומבי להצדיק כ"הסרת איום מוחשי ומיידי"), לקדם מהלכי שיקום בהיקף נרחב, להתיר הצבה של כוחות בינלאומיים, ואולי אף לממש נסיגה בחלק מהאזורים. כל זאת, כאמור, כאשר חמאס נותר גורם דומיננטי בעזה, גם אם פורמלית מכריז שוויתר על מעמדו כריבון.

בנאומו החריף ורווי ההסתה השבוע, בתום השבעת הכנסת החדשה, הכריז נתניהו כי בקרוב צפויים לחצים בינלאומיים על ישראל לסגת מהישגיה, איום שמשמש אותו כצידוק לצורך להקים "ממשלת אחדות". מדובר בנבואה קודרת, המתכתבת עם תחזיתו לגבי חלון הזדמנויות בן שנתיים שנותר מול וושינגטון, שלאחריו תשתנה לרעה גישתה כלפי ישראל (במשתמע עם עזיבת טראמפ את הבית הלבן), הצורך לבחון שימוש בקריפטו נוכח הטלה אפשרית של סנקציות על ישראל (בעיקר בשל המתרחש באיו"ש), וההכרח לפתח יכולת הסתמכות עצמית ברוח "סופר-ספרטה".

ואולם, מה שנראה כאתגר עשוי להיות גם הזדמנות. הלחצים החיצוניים שתיאר נתניהו מאפשרים לישראל לברר מהם בעצם האינטרסים שלה בכל הזירות הפתוחות, ובראשן עזה. לאחר שיאופסנו פנטזיות ברוח הקמת ריביירה ים-תיכונית מרוקנת מפלסטינים, הקמת "איחוד אמירויות" של חמולות ידידותיות לישראל, ומימוש תנופת התיישבות ברצועה שתהיה מקובלת על העולם (ותתממש במקביל לפיתוח היחסים עם מדינות ערב), נדרש לסמן את היעדים החיוניים ובני-המימוש, ובראשם: שימור חופש פעולה רחב נגד כל איום (פעולה או התעצמות), מניעת נוכחות כוחות עוינים ברצועה, קיום פרימטר רחב בקו הגבול בין עזה לישראל, ובעיקר מניעת שליטה של חמאס בציר פילדלפי, העורק שבאמצעותו הארגון הפך לצבא שמימש את מתקפת 7 באוקטובר. אם ישראל לא תתחיל ביוזמתה לנהל דיון ברוח זו בתוכה ובינה לגורמים בעולם ובאזור, היא עלולה לספוג פגיעה כפולה: לקבל כפייה חיצונית עליה, וזאת מבלי שמובטחים האינטרסים שלה. מה שיתרחש בעזה עלול להיות קדימון ליתר הזירות ולחולל נזק אסטרטגי כבד לישראל.