עברו כל גבול: החוצפה המדהימה של ארגון אוהדי מכבי חיפה | טור

קבלת הפנים המכוערת של ארגון אוהדי מכבי חיפה לאלי דסה היא ביטוי לכמה מהמחלות הקשות של הכדורגל הישראלי. ממתי הבוס יעקב שחר צריך לשאול אותם אם להחתים את קפטן נבחרת ישראל ואיך הפך הביטוי "נאצים" לחלק מהז'רגון של הודעות האוהדים המתפייטות . אין טעם להזדעזע - האולטראס הקיצוניים קיבלו יותר מדי כוח ופריבילגיות והגיע הזמן לפרק אותם

גיא לייבה|

ההודעה החצופה של "הקופים הירוקים", ארגון אוהדי מכבי חיפה, היא תקציר כמעט מושלם של כמה מהמחלות הקשות בכדורגל הישראלי. גם האופן שבו הודעות כאלה מקבלות במה בתקשורת הספורט, כאילו מדובר בהודעת הריבית של בנק ישראל, הוא חלק מהבעיה. כולם יודעים מי מנהל את העניינים, כולם מעדיפים לא להסתבך. אחר כך, כשמשהו מתפוצץ, כולם נורא מופתעים. באמת, מי יכול היה לנחש.

"אין לנו שום דבר נגד אלי דסה", כתבו הקופים, ומיד ניגשו להסביר מה יש להם נגד אלי דסה: "אבל בסוף מדובר בשחקן שעבר בקריית שלום, שרצה גם עכשיו לחתום אצל הנאצים". כן, הנאצים. לא היריבה, לא הצהובים, לא מכבי ת"א. הנאצים. כנראה נגמרו המילים במילון, ונשאר רק הפרק על מלחמת העולם השנייה.

מחוץ לכדורגל, שימוש כזה במילה "נאצים" עוד עלול לעורר זעזוע. אצלנו זאת כמעט שפה מקצועית. כמו לחץ גבוה, מגן תוקף ומעבר מהיר מהגנה להתקפה. ככה מקבלים שחקן רכש, קפטן נבחרת ישראל, שאמור לעזור לקבוצה שלהם לנצח. ההנהלה יכולה לנהל משא ומתן, לשלם ולהחתים, אבל מתברר שהבדיקות הרפואיות אינן מספיקות. צריך גם אישור מהוועדה.

בהמשך הגיע המצע החברתי: "בכדורגל המודרני אין גבולות ואין חוקים", כתבו המשוררים, והזהירו מכדורגל של "מאות שקלים לכרטיס", המיועד ל"רק מעמד סוציו אקונומי גבוה", בלי מחאות, תופים ודגלים שמסתירים את המשחק. הנה, נמצאו ממשיכי דרכו של קרל מרקס. פועלי כל העולם, התאחדו מאחורי הדגל. ואם אתם לא רואים את הדשא, זאת כבר בעיה בורגנית שלכם.

יש בהחלט על מה לדבר כשמדברים על מחירי כרטיסים ועל מקומם של אוהדים בכדורגל. אלא שקשה להתפעל מהרגישות החברתית הזאת כשהיא ארוזה לצד הכינוי "נאצים". מי שרוצה לנהל דיון על נגישות ושוויון מוזמן להתחיל מלכבד אנשים שאוהדים קבוצה אחרת.

וגם העיתוי מרגש. כשהקבוצה לא מצליחה, דורשים חיזוק, השקעה ושחקנים. כשמגיע שחקן בכיר עם עבר לא מתאים, פתאום נזכרים שהכדורגל המודרני איבד את הנשמה. רוצים שיעקב שחר יוציא מיליונים, אבל שישאל קודם את החבר'ה עם המגפון על מי מותר להוציא אותם. הכסף שלו, האחריות שלו, זכות הווטו שלהם. סוציאליזם בתנאים מפנקים במיוחד.

הנהלת מכבי חיפה מעניקה לארגון כבוד רב. לאורך השנים התקיימו גם פגישות עם שחר. עצם ההקשבה לאוהדים היא דבר ראוי; הבעיה מתחילה כשהקשבה הופכת לצורך לקבל אישור. כשכל הודעה זועמת מחייבת סבב הרגעה, וכל איום בחרם מקבל מעמד של משבר לאומי. נשיא מועדון כדורגל לא אמור לעבור שימוע אצל מי שהחליטו שהם בעלי הבית. צריך להזכיר להם: אמנם בניהול של מכבי חיפה יש בעיות, אבל ביחס לאיזה 90 אחוז מהקבוצות בישראל - יעקב שחר הוא בעלים חלומי.

וזה כמובן לא רק עניין של הקופים הירוקים. ארגוני האולטראס בישראל אוהבים להציג את עצמם כמיעוט נרדף, בזמן שהם דורשים זכויות שאף אוהד רגיל לא היה מעז לבקש. פגישות עם ההנהלה, השפעה ביציע, גישה לכרטיסים מבוקשים. אחר כך הם עוד מסבירים שהמועדון שכח את האוהדים. אולי הוא פשוט שכח שיש אוהדים גם מחוץ לארגון. כשהם אומרים במהלך המחאות שלהם ש"הכדורגל שייך לאוהדים" - הם מתכוונים רק לאוהדים מהסוג שלהם. ממש לא ל"כולם". חיפשתי, למשל, איזו מחאה על הנגשת האצטדיונים לאוהדים נכים - נראה לכם שיש כזאת? הצחקתם.

האוהד שקונה כרטיס, מגיע בזמן ורוצה לראות כדורגל אינו פחות מסור ממי שמחזיק תוף. גם מי שלא רוצה עשן בפרצוף, דגל מול העיניים או הפסקה ארוכה במשחק שילם על הזכות להיות שם. הוא לא תפאורה במופע של מישהו אחר. אבל נסו להגיד את זה בקול. מיד יסבירו לכם שאתם רוצים קהל של תיאטרון. כאילו האפשרויות היחידות הן אבוקה או מינוי להבימה.

גם תקשורת הספורט צריכה להפסיק להתנהג כמו לוח המודעות של הארגונים. הודעה שמכנה מועדון "נאצים" אינה רק עוד "סערה בקרב האוהדים". יש בה אמירה שצריך להתעכב עליה, לשאול מי עומד מאחוריה ולדרוש תגובה עניינית מהקבוצה. העתקה והדבקה אינן סיקור מספק, גם כשמצרפים תמונה יפה של תפאורה ביציע.

באתר הקופים הירוקים נכתב: "לעולם לא נתערב מקצועית, אלא במצבי קיצון". סעיף נהדר. אנחנו לא מתערבים, חוץ ממתי שמתחשק לנו. מתברר שהחתמת שחקן ששיחק במכבי ת"א יכולה להיכנס להגדרה. מחר אולי יהיה זה עוזר מאמן עם צעיף חשוד בתמונה מהתיכון. מי בדיוק הסמיך אתכם לקבוע מהו מצב קיצון? ומי בכלל שואל אתכם את מי להחתים?

את מנגנוני הכוח האלה צריך לפרק, ואת היחסים עם היציעים לבנות מחדש. לאפשר עידוד, מחאה וביקורת, ובאותה נשימה להפסיק לחלק פריבילגיות למי שחושב שהמועדון עובד אצלו. לדרוש מהארגונים נציגים מזוהים, כללים ברורים ושקיפות: מי מקבל החלטות, בשם מי הוא מדבר, ומה קורה כשמישהו מתוך היציע לא מסכים איתו.

מותר לא לאהוב החתמה. מותר גם לא לעודד שחקן. אסור שהפחד מהתגובה שלכם ינהל מועדון שלם. ומי שמפרסם את הכינוי "נאצים" צריך לעמוד מאחוריו בשמו, ולא להתחבא. אתם דורשים דין וחשבון מכולם. הגיע הזמן שתיתנו אחד בעצמכם. כי "אהבה ללא תנאים" עם רשימת דרישות, איומים ופסילות היא בעיקר אהבה לכך שכולם עושים מה שאתם אומרים.