אי אפשר לחזור למה שהיה

שבעה באוקטובר לא פגע רק במי שאיבדו אדם קרוב. הוא פגע במשהו עמוק יותר. בתחושת הביטחון. באמון. בתחושה הבסיסית שהמדינה שלנו יודעת להגן על האנשים שחיים בה

פרידה מרציאנו|

אחרי שבעה באוקטובר אי אפשר לחזור למה שהיה. קיווינו ששבעה באוקטובר ישנה אותנו, לא רק את מערכות הביטחון. לא רק את המודיעין, את הצבא, את הממשלה ואת כל מה שצריך היה לעבוד ולא עבד.

קיווינו שהוא ישנה גם אותנו, כחברה.

אני כותבת את המילים האלה כאמא. אמא של איתי אליהו מרציאנו, שנפל בשבעה באוקטובר.

שלוש שנים עברו מאז אותו בוקר, ואני עדיין מתקשה להבין איך יום אחד יכול לחלק חיים שלמים ללפני ואחרי. יש את החיים שהיו, ויש את החיים שאחריו. יש את איתי שהיה, ויש את הגעגוע אליו שהפך לחלק מהחיים שלי.

אבל אני יודעת דבר אחד, איתי לא היה היחיד. מאחורי כל שם שאנחנו מכירים יש בית. יש אמא. יש אבא. יש ילדים, אחים, חברים. יש חיים שלמים שנקטעו או השתנו באותו יום. ויש גם את כולנו.

כי שבעה באוקטובר לא פגע רק במי שאיבדו אדם קרוב. הוא פגע במשהו עמוק יותר. בתחושת הביטחון. באמון. בתחושה הבסיסית שהמדינה שלנו יודעת להגן על האנשים שחיים בה.

ובכל זאת, אני זוכרת היטב גם את מה שקרה מיד אחר כך. זוכרת את ישראל של הימים הראשונים.

אנשים שלא שאלו למי אתה מצביע לפני שהגיעו לעזור. אנשים שפתחו את הבית שלהם, את הלב שלהם, את העסק שלהם. אנשים שבישלו, הסיעו, תרמו, ארזו, טיפלו. חיילים ואזרחים שהתייצבו במקום שבו היה צורך בהם.

לרגע אחד נדמה היה שמשהו אחר אפשרי כאן. שאפשר להיות מדינה שבה המשותף גדול מהמפריד. שאפשר להתווכח, אפילו בלהט, בלי להפוך את מי שחושב אחרת לאויב.

אני לא יודעת אם הרוח הזאת הייתה רק תוצאה של ההלם. אבל אני יודעת שאני מתגעגעת אליה. ואולי דווקא מהמקום שלי, מהמקום של מי שאיבדה בן, אני מרשה לעצמי לבקש משהו שאולי נשמע היום כמעט נאיבי

שאפשר לזכור שאנחנו חיים באותה מדינה, חולקים את אותו גורל, ובסופו של דבר רוצים את אותו דבר, לחיות כאן בביטחון, בכבוד, ושילדינו יחזרו הביתה.

אני לא יודעת אם הרוח הזאת הייתה רק תוצאה של ההלם. אבל אני יודעת שאני מתגעגעת אליה. ואולי דווקא מהמקום שלי, מהמקום של מי שאיבדה בן, אני מרשה לעצמי לבקש משהו שאולי נשמע היום כמעט נאיבי.

שלא נחזור להיות בדיוק מי שהיינו לפני השבעה באוקטובר. כי אם אחרי כל מה שעברנו נחזור לאותה שפה, לאותו קיטוב, לאותם מאבקים פנימיים, לאותה פוליטיקה שמעדיפה לעיתים את המחלוקת על פני הפתרון.

אני לא מבקשת שלא יהיו מחלוקות. מדינה דמוקרטית צריכה מחלוקות. צריך להתווכח, צריך לבקר, צריך לשאול שאלות קשות, וצריך גם לדעת להגיד כשמשהו לא עובד. אבל אולי הגיע הזמן ללמוד להפריד בין מחלוקת לבין פירוק.

בין ביקורת לבין שנאה. בין מאבק פוליטי לבין מלחמה בתוך הבית. אני מסתכלת על הכנסת הבאה ומבקשת ממנה דבר פשוט, ואולי דווקא משום שהוא פשוט הוא כל כך קשה, שתעבוד!

שתזכור שמאחורי כל ויכוח על תקציב, על מערכת הבריאות, על החינוך, על הביטחון, על הרווחה, על הנגב ועל המשילות נמצאים בני אדם. שמאחורי המילים הגדולות "מדינה", "עם", "ביטחון" ו"תקומה" יש משפחות אמיתיות. ושלפעמים תפקידה של הנהגה הוא לא רק לנצח את הצד השני, אלא להצליח לבנות משהו יחד איתו.

אני לא מבקשת בשם איתי מדינה מושלמת. אני גם לא חושבת שהמוות שלו, או של כל אחד מאלפי האנשים שנפלו ונרצחו, צריך להפוך לסיסמה פוליטית. להפך,

דווקא בגלל שהם אינם כאן, אנחנו חייבים להיזהר לא לדבר בשמם יותר מדי. אבל אנחנו כן יכולים לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים עם מה שנשאר.

איתי השאיר אחריו משפחה, חברים, אנשים שאהבו אותו וזיכרונות של חיים שהיו. הוא השאיר גם חלל. ואני חושבת שלכל אחד מאיתנו נשאר עכשיו תפקיד קטן בתוך החלל הזה. לא להמשיך את השנאה.

לא לתת לפילוג להפוך לברירת המחדל.

לא להסכים שהחיים כאן יתנהלו כאילו השבעה באוקטובר היה רק אירוע שצריך לחקור, לתקן ולהמשיך הלאה. כי אי אפשר באמת להמשיך הלאה.

ואני רוצה להאמין שהמבחן האמיתי של התקומה שלנו לא יהיה רק כמה מהר נבנה מחדש את מה שנהרס. אלא איזו חברה נבחר להיות אחרי שראינו, במחיר כל כך כבד, מה קורה כשאנחנו מאבדים את תחושת האחריות ההדדית.

שלוש שנים אחרי שאיתי יצא בבוקר ההוא ולא חזר, אני לא יודעת מה המדינה חייבת לי. אבל אני יודעת מה אני מבקשת ממנה.

שתהיה ראויה לאנשים שאיבדנו. לא בסיסמאות. לא בטקסים. במעשים!

אם יש משהו שהייתי רוצה שיישאר מהשבעה באוקטובר, לצד הכאב שאי אפשר לתקן, זו הידיעה שהייתה כאן פעם רוח אחרת.

ואולי היא עדיין כאן.

מחכה שנבחר להחזיר אותה.

פרידה מרציאנו, אימו של סמ"ר איתי אליהו מרציאנו ז"ל וחברת "מועצת החכמות"