מנצחים את הבית, מפסידים בחוץ

ההתנהלות של ראש הממשלה בנימין נתניהו לקראת הפריימריז, והחלטותיו בנוגע לשריונים, נראו תמוהות ובלתי ניתנות להסבר. ואז התפרסם משהו שגרם לכל התמונה להתבהר - לפחות מבחינה התנהגותית

פרופ' גיא הוכמן|

אני חייב להודות שבהתחלה, המהלכים האחרונים של בנימין נתניהו בליכוד לא היו לגמרי מובנים לי. למשל, השריון הראשון. אורן דוברונסקי הוא ללא ספק איש עסקים מצליח. הוא הקים חברות, עשה כסף, השקיע בחברות אחרות, חי שנים בעמק הסיליקון ואפילו הפך ל"כריש" בטלוויזיה. אני חלילה לא מזלזל בזה. ובכל זאת, בתור השריון הראשון של נתניהו, שאמור להוביל את תחום הבינה המלאכותית במשק, בחינוך וברפואה, ציפינו ליותר. ההצלחה הטכנולוגית המזוהה ביותר עם דוברונסקי נולדה לפני יותר משני עשורים, הרבה לפני מהפכת ה-AI הנוכחית. ולמרות שאני לא עוקב אחרי ה"כרישים", יש אפילו כרישים יותר מוכרים ממנו. לא בדיוק ה"וואו פקטור" שציפינו לו מהאיש הראשון שנשלף מתוך שמונת השריונים שאושרו לראש הממשלה.

וזה מוזר. כי לרושם ראשוני יש כוח. מידע שמופיע בתחילת הרצף יכול להשפיע באופן לא פרופורציונלי על האופן שבו אנחנו מפרשים את המידע שמגיע אחריו. כשמכריזים על "נבחרת חדשה", השם הראשון לא חייב להיות האדם המרשים ביותר ברשימה, אבל הוא בהחלט עוזר להגדיר את הטון של הנבחרת.

ההמשך רק הגדיל את התמיהה. שריונים של פוליטיקאים נאמנים או כאלה שחזרו הביתה, קיצורי פז"ם של אנשים לא "כוכבים", ופוליטיקאי שעובר ממפלגה שכנה. העניין הוא לא כל שם ושם ברשימה. פשוט לא הצלחתי להבין את האסטרטגיה להציג רשימת מועמדים לא מרשימה באופן מיוחד. ולראייה, תוצאות הפריימריז השבוע רק חיזקו את התחושה שבמקום רשימה מחודשת, הליכוד קיבל בעיקר רשימה נוחה יותר לנתניהו, שבה נאמנים מסוג אחד הוחלפו בנאמנים מסוג אחר. ואז התפרסם משהו שגרם לכל התמונה להתבהר. לפחות מבחינה התנהגותית.

לפי דיווח חדשות 12, אחרי 7 באוקטובר נעשו ניסיונות מצד ניר ברקת ויולי אדלשטיין להחליף את נתניהו באמצעות הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית. חיים כץ גילה לנתניהו על המהלך, וראש הממשלה הצליח לסכל אותו. וכיום, הוא משתמש בפריימריז כדי להגיש את הנקמה הקרה שלו, ולהחליש במיוחד את ברקת. באופן לא מפתיע, בליכוד מכחישים שזה המניע למהלכים הנוכחיים. והסיפור הזה הופך את האסטרטגיה להרבה יותר ברורה.

במשחקים כלכליים כמו משחק האולטימטום המפורסם, אנשים מוכנים להפסיד כסף כדי להעניש אחרים שלא היו הוגנים או לא שיתפו פעולה

אנחנו נוטים לדבר על נקמה כרגש פרימיטיבי ולא רציונלי. אבל מחקרים שערכנו מראים שאנשים מוכנים לשלם מחיר אישי כדי להעניש מי שפגע בהם או הפר את כללי המשחק. במשחקים כלכליים כמו משחק האולטימטום המפורסם, אנשים מוכנים להפסיד כסף כדי להעניש אחרים שלא היו הוגנים או לא שיתפו פעולה. אסטרטגיית 'מידה כנגד מידה' של אנטול רפפורט אפילו הראתה שנקמה מיידית ומידתית יכולה להיות שימושית: היא תומכת בשיתוף פעולה ומרתיעה מפני ניצול בעתיד.

גם בפוליטיקה זה לא בהכרח חסר היגיון. אבל השאלה היא לא האם לנקום אלא כמה הארגון צריך לשלם בשביל הנקמה של המנהיג. נניח לרגע שהמטרה היא להחליש את ברקת בפריימריז. עומדות בפני נתניהו שתי אפשרויות: להכניס לרשימה אדם שיתחרה עם ברקת על אותה משבצת ציבורית וידחק אותו למטה; להכניס אדם שיעשה בדיוק את אותו הדבר, אבל בנוסף יהיה בעל ערך ציבורי יוצא דופן, ימשוך מצביעים מחוץ למחנה, או יביא מומחיות שחסרה בו. וכל עוד שתי האפשרויות משיגות את הנקמה, השנייה עדיפה.

אלא שכאשר אנחנו נמצאים תחת איום, משהו באופן שבו אנחנו מקבלים החלטות עלול להשתנות. בספרות הארגונית יש תופעה המכונה "קשיחות תחת איום": כאשר חשים מאוימים, הקשב נוטה להצטמצם, השליטה נעשית ריכוזית יותר והנטייה היא להעדיף פתרונות שמחזירים תחושה של שליטה. לעיתים זה מועיל. אבל אותה תגובה יכולה גם לגרום לארגון להתעלם מאפשרויות טובות יותר ולפגוע דווקא ביכולת שלו להסתגל.

והדבר המעניין הוא שפונקציית המטרה יכולה להשתנות בלי שאפילו נשים לב. לפני האיום, השאלה של מנהיג הליכוד אמורה להיות: מי יעזור לליכוד לנצח בבחירות? אחרי איום פנימי, השאלה עלולה להפוך ל: מי יעזור לי לשלוט בליכוד? ואלו לא אותן שאלות. אדם שמוסיף לליכוד הרבה מאוד קולות יכול גם להחזיק בכוח פוליטי עצמאי, ולכן עלול בעתיד לאיים על הראש. לעומת זאת, אדם שמוסיף מעט מאוד קולות עשוי להיות תלוי לחלוטין במי שהכניס אותו לרשימה. מנקודת המבט של המפלגה, הראשון עשוי להיות נכס גדול יותר. מנקודת מבט של מנהיג שחושש מהדחה, דווקא השני נראה בטוח יותר.

מנכ"ל שמרגיש מאוים על ידי אדם אחר בארגון עלול להחליף אותו באדם נאמן יותר אבל מוכשר פחות. מפקד יכול להקיף את עצמו בקצינים שאומרים לו את מה שהוא רוצה לשמוע

כמובן שזו אינה בעיה ייחודית לנתניהו, לליכוד או אפילו לפוליטיקה. מנכ"ל שמרגיש מאוים על ידי אדם אחר בארגון עלול להחליף אותו באדם נאמן יותר אבל מוכשר פחות. מפקד יכול להקיף את עצמו בקצינים שאומרים לו את מה שהוא רוצה לשמוע. לעיתים דווקא עובדים שנחשבים "נוחים" נוטים להתקדם מהר יותר מעובדים טובים שמאתגרים את המערכת. וקשה למנהיג לראות את זה, כי קל לו לשכנע את עצמו שהוא פועל לטובת הארגון. הרי נאמנות היא תכונה חשובה. גם שליטה, לכידות ושלום בית. וכאמור אפילו הנקמה עשויה להועיל.

הבעיה מתחילה כשהמטרה המשנית משתלטת על המטרה הראשית. ואולי זה מה שמסביר מדוע המהלכים בליכוד נראו כל כך מוזרים בהתחלה. ניסינו להבין איך זה אמור לשפר את רשימת הליכוד ולהביא לה קולות חדשים. אבל כמו שזה נראה, לפחות חלקם נבחרו במטרה אחרת. אם כך, הוויכוח על משוריין זה או אחר כמעט מפספס את הנקודה. כי מנהיג לא חייב לבחור בין נקמה לבין הצלחה. אם הוא רוצה להחליש יריב פנימי, הוא בהחלט יכול להציב מולו אדם חזק יותר, מוכשר יותר ומושך קולות יותר. כך גם היריב משלם מחיר וגם הארגון מרוויח.

הסכנה מתחילה כשהמנהיג כל כך עסוק בשאלה מי עלול להפיל אותו, שהוא מפסיק לשאול מי יכול לשפר את המפלגה ואת המדינה שהוא רוצה להמשיך להנהיג. אפשר לנצח את כל היריבים בתוך הארגון, ועדיין לגרום לארגון להפסיד. ואם כבר נוקמים, לפחות כדאי לוודא שהבוחרים לא משלמים את המחיר.

פרופ' גיא הוכמן הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן