עם הגב לבוחרים

"אני מטורף מכעס, אני לא יכול לסבול את זה יותר", זעק מול המצלמה מגיש הטלוויזיה הווארד ביל (פיטר פינץ') בסרט האיקוני של סידני לומט "רשת שידור". הזעקה הייתה משכנעת כל כך, סוחפת כל כך, שאנשים ברחבי אמריקה התחילו לחזור עליה בקול רם, מכל מרפסת, מכל חלון. נמאס להם.
בסוף השבוע פורסמה בשבועון האמריקאי "ניו יורקר" כתבה שמצביעה על תופעה משותפת - עוד תופעה משותפת - לאמריקאים ולנו: עייפות מחדשות. הכותב גילה שלא רק תומכי ימין בורחים מהחדשות, גם תומכי מרכז-שמאל, שבעבר גילו ידענות מפליגה בכל ציוץ, מאסו בפוליטיקה. הם עברו למה שהוא קורא דיאט-ניוז, דיאטת חדשות: מדלגים על שידורי החדשות בטלוויזיה, קוצבים זמנים לקריאת חדשות באתרים, פוסחים על מה שנכתב בעיתונים. אין לי נתונים מבוססים על מה שקורה בישראל, אבל מה שאני שומע מחברים מאשש את מה שקראתי על אמריקה: אצל רבים החדשות הפכו לשכן הטרחן, הבלתי נסבל, מהדלת ממול. לא רוצים לצרוך - רוצים לצרוח.
המרואיינים ב"ניו יורקר" מזכירים כמה סיבות: עייפות מהגודש, מהמצבור של חדשות רעות, תחושת חוסר אונים, מתח, אי-ודאות והמיאוס כלפי טראמפ - הדמות השלטת בכל דיווח. החליפו את טראמפ בביבי, וקיבלתם תמונה דומה במרכז-שמאל בישראל: עייפות מהגודש, מהחדשות הרעות, מהמתח, מאי-הוודאות, מחוסר האונים, המיאוס כלפי הממשלה הקיימת, המצב הקיים, כלפי נתניהו. "שום חדשה טובה לא מאיימת עלינו", נוהג אביגדור ליברמן לפתוח כל פגישה שלו עם עיתונאי. כידוע, מילה של ליברמן היא מילה: הוא לא רק אומר שהחדשות רעות, הוא גם דואג שיהיו כאלה.
מיליוני מילים נאמרו ונכתבו כאן מאז ליל הבחירות. אלפים מתוכן נכתבו על ידי. אפשר לסכם את כולן במשפט או שניים: הבחירות הציבו קואליציה כושלת ברמה היסטורית מול אופוזיציה מפולגת, שהציפיות המופרזות שלה מעצמה וההתחייבויות הבלתי-אחראיות שנתנה לבוחרים היכו בה כבומרנג למחרת היום. גם נתניהו, גם ראשי גוש השינוי, סירבו להכיר בתוצאות.
נתניהו מסרב להכיר בהן, ולכן ניסה להטות ולשבש אותן ביום הבחירות ולפסול אותן אחר כך. הערעור שהחליט להגיש על התוצאות איננו מסמך משפטי: זהו חלק מקמפיין הדה-לגיטימציה. הסירוב של ראשי גוש השינוי נושא אופי אחר: במקום לממש ביושר את מה שהבוחרים ציוו להם הם מדחיקים, מתחמקים, מתחכמים. "הם עדיין בקמפיין", אמר לי אחד המעורבים. "הם מסרבים לפגוש את המציאות". הוא התכוון בעיקר לליברמן ובנט.
הבחירות העמידו למשפט הציבור את הממשלה היוצאת: או שאתה בעד המשך כהונתה או שאתה בעד הדחתה. היו, כמובן, טיעונים נוספים, ענייניים ורגשיים, כולם לגיטימיים, אבל 67 המנדטים שקיבלו מפלגות האופוזיציה נבעו מההכרעה הברורה הזאת. כל השאר היה משני.
הבחירות רק החריפו את תחושת הבהילות: הפעלת המשטרה והשב"כ בשירות מפלגה פוליטית, מסע הדה-לגיטימציה נגד האוכלוסייה הערבית, הניסיון לכפות את המשך כהונתה של ממשלת הימין באמצעות מלחמה עם איראן
הבחירות רק החריפו את תחושת הבהילות: הפעלת המשטרה והשב"כ בשירות מפלגה פוליטית, מסע הדה-לגיטימציה נגד האוכלוסייה הערבית, הניסיון לכפות את המשך כהונתה של ממשלת הימין באמצעות מלחמה עם איראן.
כך חש גם איזנקוט: יש לו כמובן אינטרס, אבל נדמה שהפעם הוא קולע לרגשות ציבור רחב יותר מאלה שהצביעו בעדו בקלפי. ליברמן ובנט חשים אחרת. הם משוכנעים שיש זמן וצריך לתת לתהליכים להבשיל. ליברמן טוען שיהדות התורה וש"ס עשויות להצטרף עכשיו, ולא יצטרפו אחר כך. בנט טוען שהליכוד עשוי להצטרף עכשיו וגם אם לא, כדאי לנסות. לאיש מהם אין כרגע ראיות, לבד מהמשא ומתן עצמו. על פי עמדות הפתיחה הפערים עצומים: לא בליכוד ולא במפלגות החרדיות נראים סימנים לשבירה. בינתיים התהליך מקפל את הדגלים שהניפו מפלגות השינוי בלי לתת להן ממשלה. אין פלא שהבוחרים שלהן מבואסים.
ממשלה שנתמכת על ידי 48 חברי כנסת ועל ידי 19 נוספים שאינם רצויים בה, תחת לחץ אלים של ימין שאיבד כל רסן, מזמינה צרות. מי שמתאר אותה כגן עדן עלי אדמות חי בסרט. אבל התוכניות של בנט ושל ליברמן לא מתכנסות. "אפשר להפיל ממשלה רק מימין", אמר ליברמן. זה נשמע נהדר, הגיוני ומוצק, עד שאתה שואל את עצמך בעצם למה: ממשלות אפשר להפיל כשיש רוב להפיל אותן, זה הכל. שמעון פרס אמר לי פעם: "עובדות הן עניין סובייקטיבי". האמירה הייתה מופרכת לחלוטין, אבל מפיו היא נשמעה נהדר.
הבחירות היו הזדמנות בלתי חוזרת, אחרונה, לתיקון. זאת גם הזדמנות אחרונה בשביל ראשי הגוש. אם ייכשלו, ייפלו. איזנקוט, גולן ולפיד מאמינים שבסוף השכל יגבר: תקום ממשלת 48 והערבים יתמכו בה מבחוץ. גם אם זה יקרה, אני לא חושב שהבוחרים יקפצו בהמוניהם לבריכה בכיכר רבין. לכל היותר ישחררו אנחת רווחה.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.