משאל רחובות: מה קורה בעיר שכבר שנים משקפת את ההצבעה בבחירות הארציות

מערכת הבחירות הגורליות ביותר בתולדות המדינה? קשה להתרשם ככה כשמסתובבים ברחובות של רחובות. רגע לפני 27 באוקטובר אנחנו חורשים את העיר מדרום לצפון וממזרח למערב, מדלגים משכונה לשכונה, אבל מתקשים למצוא ולו שלט אחד של מפלגה מתנוסס בגאון. פה ושם מתקמט לו פוסטר ביישן בפינת רחוב לא ראשי, פה ושם דוהה לה שמשונית בשמש הסתווית. זה לא אומר שהרוחות לא סוערות, הרוחות תמיד סוערות. אבל לפחות כלפי חוץ, העיר מנומנמת. האמת, יש בזה משהו מרגיע. הרחוב הראשי, רחוב הרצל, חפור ופקוק וחסום, אבל איכשהו מצליח להמשיך ולהיות חמוד לאללה. על אף שאני עומד בו 45 דקות בפקק שמשתרך לאיטו, כמעט איש לא צופר.

כבר שנים שתוצאות הבחירות בקלפיות של רחובות מציגות את הדמיון הגדול ביותר לתוצאות במדינת ישראל כולה, בזכות היותה סוג של מיני-ישראל. זאת, בהסתייגות אחת חשובה: מיני-ישראל היהודית. על אף שגרים בה גם עופר כסיף וגם עידית סילמן, רחובות היא לא העתק מדויק של הדמוגרפיה היהודית בישראל, אבל בהחלט קרובה מספיק כדי להיקרא מיקרוקוסמוס. יש בה חילונים, מסורתיים, דתיים, חרדים, עולים ותיקים ועולים חדשים, כמו גם ממוצע גילי והתפלגות סוציו-אקונומית דומה לכלל האוכלוסייה היהודית. אפילו בעובדה שהיא מצליחה לנבא את תוצאות הבחירות על אף שאין בה ערבים, אפשר למצוא מקבילה עגומה ומקוממת למערכת הפוליטית כולה.

בבחירות הקודמות, ההפרש הממוצע בין אחוז ההצבעה ברחובות לבין כלל ישראל ב-13 המפלגות המובילות היה כ-2.05 נקודות אחוז - הקרוב ביותר לתוצאה הארצית מבין הערים. אחריה ברשימה: פתח-תקווה, חיפה, חדרה, נתניה, חולון וראש-העין. כלומר, לא תהיה זו מחשבה מופרכת לגמרי להסיק שגם בבחירות האלה יש סיכוי שהקסם הרחובותי יכה שוב, ואולי גם יראה מראש לאן נושבות הרוחות. אז יצאנו לבדוק.

× × ×

בפינת הרצל וארלוזורוב אני פוגש את יניב עבדי, 48 + 4, פטריוט רחובותי על אף שהוא בכלל נולד באשקלון ועבר הנה בעקבות האהבה לפני כ-25 שנה. נער אוצר בעברו, שהכניס ילד לגן עירייה שהיה מלוכלך כל כך, עד שילדים הגיעו לחדר מיון. עבדי החליט לטפל בעניינים, ומפה לשם נסחף לפעילות ציבורית ולא הביט לאחור.

ביום שהסתובבתי איתו הוא עבר בין בעלי עסקים שסובלים מהשיפוץ, סייע לקבוצה שמפעילה פאב שיתופי, סידר מועדונית לניצולי שואה, תיאם חלוקת מחשבים לילדים נזקקים, הזניק משאית זבל לפינה מטונפת - והחיוך לא ירד לו מהפנים לרגע. בין לבין הוא גם מנהל את קבוצת הפייסבוק הגדולה בעיר, "איך אתה יודע שאתה רחובותי", המונה כ-60 אלף חברות וחברים. מספר הטלפון האישי שלו מתנוסס בעמוד הבית, ואנשים לא מפסיקים להתקשר או לעצור אותו ברחוב. כל זה בהתנדבות. עשרה יניב עבדי בכל עיר בישראל, והמדינה הזאת הייתה נראית אחרת לגמרי, אבל יש רק אחד - והוא האיש העסוק הכי פנוי שתפגשו.

אנחנו מסתובבים באוטו שלו, משתרכים בפקקים של מרכז העיר, דוגמים את שכונות שעריים ומרמורק והולכים לשתות קפה אצל אורן פלאח ב"דפנה'ס", ב"חדשה", כלומר שכונת רחובות החדשה. עבדי לא אוהב לדבר פוליטיקה. “אני צריך להסתדר עם כולם”, הוא אומר לי, “וגם ככה אלה בימין חושבים שאני שמאלני ואלה בשמאל שאני ימני”.

השעה שעת צהריים מוקדמת כשאנחנו מגיעים לקפה של פלאח. בבחירות הקודמות היה פה כמעט תיקו בין הליכוד ליש עתיד, עם יתרון קטן לליכוד. בקפה יושב פרלמנט קטן. שלומית יוסף, יואל בן חמו, יעקב ודליה שביקשו בלי שמות משפחה - כולם פנסיונרים של המשטרה. אני מכין את עצמי להתחלה רגועה. זה מתחיל אחלה עם "ביבי המלך!" אבל מידרדר במהירות. "מה עושים עם כל המסיתים כמו אהוד ברק וכל השמאלנים?" יורה יוסף. "אם הוא היה שחור כמוני, מזמן היו עוצרים אותו. 78 שנה שלטתם, השפלתם, אני חוויתי גזענות, אבל עכשיו אנחנו שולטים. זהו. נגמר. מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו. זה הכל בגלל החרא של הקפלניסטים. בכל העולם. אלפיים אנשים נרצחו בגללם".

אני מנסה להבין מה קרה. יעקב מספר שלפני כמה ימים לקח את הפרלמנט לבקר לראשונה במתחם הנובה, והחברים טעונים. מה זה טעונים, בוערים. הם רק רואים אותי, והכל מתפרץ. "אני מוצפת", אומרת יוסף, "מוצפת". מכאן והלאה העניינים מידרדרים במהירות. פה הכל ברור: הייתה בגידה. בגידה מתוכננת ורחבת היקף שמטרתה הייתה לתאם פשיטה מוגבלת לעוטף כדי להפיל את נתניהו, אבל העניינים יצאו משליטה. מי בוגדים? כולם. הצבא, השב"כ, המוסד. כולם שקרנים, סובבו את נתניהו בכחש. הייתי ליכוד, אומר יואל, עכשיו אני יותר כהנא מכהנא. תצביע בן גביר? הוא שמאלני מדי בשבילי, באה התשובה. אבל אני מתלבט.

ועדיין, תוך כדי כל זה, מדובר בחבורה של אנשים חמודים. הם צועקים עליי שאני אשכנזי, שהם שונאים את כל האשכנזים ששונאים אותם, ובאותה נשימה דואגים שיהיה לי מה לשתות, כי אני אחלה והם אוהבים אותי כי כולנו יהודים ואם לא תהיה בינינו אחדות אין לנו סיכוי, אבל אין סיכוי לאחדות. אני מאמין לשני הצדדים שלהם וחווה סחרחורת קוגניטיבית. שלומית יוסף קמה. “אני לא יכולה יותר”, היא אומרת, “אני חייבת ללכת. אל תשכח שכולנו עם אחד”.

לשולחן מצטרף פיני קריטי. איש חייכן. בן 80 אבל נראה צעיר ממני. “אני שונא את כל האשכנזים”, מכריז קריטי, “הם מקנאים בביבי, מלך העם היהודי, שתלך כל המדינה כפרה על האיש הזה”. משקית ניילון הוא שולף דגל גדול של ביבי. “הבעיה”, הוא מסביר, “שהאשכנזים גזענים”. אתה הגזען היחיד בשיחה הזאת, אני אומר לו. הכל סתם אחי, מחייך קריטי חיוך מקסים, אלה סתם דיבורים, אני אוהב את כולם, יש לי נכדים אשכנזים, הציעו לך לשתות? ופתאום מסתבר שבטח, לכולם יש גיס אשכנזי, כלה רוסייה, חבר רומני, אחות פולנייה. השנאה עזה, אבל לא אישית.

"אני אופטימית", אומרת עדנה שמש. "יש הרגשה של התגייסות כללית, המון אנשים מתכוונים לבוא להצביע, לעשות הכל מה שהם יכולים בשביל לצאת מהבוץ. הפעם אין לנו את הלוקסוס להיות מיואשים. דווקא אחרי הסטירה הנוראית שקיבלנו"

“תרשום”, אומר יואל: “בבחירות האלה, הימין הולך לקחת בענק”. “הסקרים זה חרטא”, מסכים קריטי. אנשים מצטרפים לדיון, צעקות בעד ונגד ונגד ובעד. איזנקוט אחלה, אומרים פה, אם הוא היה הולך עם הימין היה לו סיכוי - אבל ככה, לא. אתם לא חושבים שגם הצד השני רוצה בטובת המדינה? לא. יאיר גולן היה עשרות שנים בצבא, אני מנסה. אז מה. על האמירות שלו, אלה שאמר ואלה שאמר רק בערך, לא יסלחו לו בחיים.

כולם מסכימים שצריך ועדת חקירה, אבל לא ממלכתית עם השופטים השמאלנים שממנים את עצמם. יש חילוקי דעות לגבי החרדים - כולם צריכים להתגייס! הם צבא הרקיע שלנו! ההבדל בין ימין ושמאל, מסבירים לי, הוא שאין שמאל. ימין זה יהודי. השמאל לא יהודי. שום אזרח לא מרוצה ממצב המדינה, המצב חרא, אבל ישראל מעצמה.

“תאמין לי”, אומר פלאח, “יש לכם מזל עם ביבי. בלעדיו הייתה פה ממשלת ימין של 90 ח"כים. אתה לא מבין כמה ימינה אנשים הלכו מאז 7 באוקטובר”. נראה לי שאני מבין, אני עונה. תאכל מהפחזניות, אומר פלאח, הן טובות ממש.

לא צריך להיתמם: אנשים מהצד השני אומרים על נתניהו והימין דברים איומים באותה מידה. כל צד חושב שהצד השני שטוף שנאה וזעם, שלא אכפת לו מהמדינה אלא רק מעצמו. כל צד אומר שהמדינה גמורה, שהמדינה אדירה. כל צד רואה את המנהיג של האחר כשטן ואת הציבור שהולך אחריו ככת, כהמון מוסת, נבער, מטומטם, חסר לב, חורש רעה, אלים. כל צד עם הבגידה של הצד השני. אבל באותה נשימה של שנאה מכלילה יגידו לך שני הצדדים שבישראל יש אנשים נהדרים, שאין על הישראלים, אין, רק הישראלים, תאמין לי.

רגע לפני שהפרלמנט מתפזר אני שואל את החברים, תגידו, ומה יהיה אם הצד שלכם יפסיד? מה זאת אומרת, הם עונים, נקבל את זה. העיקר שהבחירות יעברו בשקט.

× × ×

אנחנו עוברים למרכז העיר. גם ברחובות הרג הקניון חסר הלב את השוק הישן, הקטן והנחמד. ממש ממול נפל טיל והוריד כמה בניינים. שני טילים איראניים נפלו ברחובות, אחד בשוק ואחד במכון ויצמן, גם זה בשם האיזון?

אנחנו עושים סיבוב בשוק הגווע. במסעדת המרקים הקטנה והחביבה "מרקימה" יושבים הרצל גאון ואבי קרני, בני כ-70, אבל נראים פחות. שבו איתנו, הם מציעים. אם ב"חדשה" המסלול היה מהשנאה לאחדות, פה המסלול הפוך. "חייבים אחדות", אומר גאון. "בלי אחדות אין סיכוי", מסכים קרני. מזמינים אותנו למרק שעועית טעים ולא נותנים לנו לשלם. "צריך להישאר חברים גם כשהדעות שונות", אומר הרצל, "בלי זה אין לנו זכות קיום". הוא מעיד על עצמו שכבר עשר שנים הוא לא קורא עיתון ולא שומע חדשות ואיכשהו מפגין שליטה מרשימה בפרטי הפרטים.

“פה כולם ליכוד”, אומר אבי, “ליכוד וימינה”. אתה בצד של ביבי? “ביבי?!” מזדעק קרני, “זה נוכל, שקרן, מושחת”, והנאום ממשיך. מאז שראה את כל הסרטונים ב-7 באוקטובר הוא לא ישן, שונא את הערבים שנאת מוות, אבל לא את כולם. רוצה אחדות, אבל בלי יאיר גולן ובלי החרדים ובלי הערבים. הוא בעד בן גביר. “אני לא”, אומר הרצל. מהדוכן ממול, של הלחמים, מצטרפת לשולחן אלונה. היא לא מאמינה לשום פוליטיקאי, כולם שקרנים. עלתה מרוסיה בשנות ה-90, אבל כועסת על האתיופים שקיבלו יותר. כולם מיעוטים, כולם נדפקים. למי היא תצביע? “לא יודעת”.

גם צחי מהמאפייה בקצה השוק מצטרף לשולחן. תגיד, אני שואל אותו. איפה כל השמאלנים של רחובות? “יושבים בנס-ציונה”, מחייך צחי וחוזה שהולך להיות תיקו. "רק הערבים ישברו אותו", כך צחי, "או החרדים. מישהו יצטרך לשקר לבוחרים שלו".

ברחבת השוק אני פוגש את הפעילה החברתית שירי קלר תולה שלטים לקראת "ערב קהילות" ברחובות יחד עם איתן דותן, סבא רחובותי שב-7 באוקטובר נסע לחלץ את נכדו מהנובה. השניים אמנם לא רוצים לדבר פוליטיקה, ובכל זאת מדללים מעט את מידת הימין הקיצוני שפגשתי עד עכשיו וטוענים שיש מחנה גדול ברחובות שרוצה שינוי, אבל ממהרים למפגש של ניצולי שואה בבית עמך, לא רחוק משם. יניב עבדי כמובן מעורב ביוזמה.

הסצנה מתרחשת מול "פלאפל השוק" של זאביק אפרים, שמזמין אותנו למנה ולשיחה. אפרים, 65, אבל גם הוא נראה הרבה פחות, כבר 45 שנים בשוק, ליכודניק ותיק ומקושר בעיר.

מה השתנה בארבע שנים? "האמת? כולם פה הלכו ימינה. בכל בחירות אומרים בסקרים שהשמאל עולה, אבל אני רואה רק את הימין הולך ומתחזק. איזנקוט אחלה בן אדם, רמטכ"ל טוב, אבל הוא ימני במעטפת שמאל. אם הוא היה מחובר לימין, הוא היה ראש ממשלה, אבל ככה אין לו סיכוי. נכון להיום, ביבי הכי מתאים בביטחון, תראה מה עשה בכל הגזרות. העולם יודע טוב יותר מאיתנו, מכבדים אותו - היו שמחים אם היה להם מנהיג כמו ביבי".

בגלל זה הם לא נפגשים איתו ויוצאים כשהוא נואם באו"ם? "זה פוליטיקה. מאחורי הקלעים כולם יושבים איתו".

אם כבר סקרים, הסוקרים מדברים על עזיבה של הליכוד, אתה מזהה? "האמת שכן. לא יודע אם עזיבה, אבל עייפות. אם הימין יוצא ביום הבחירות, יהיה ניצחון. רק צריך שאנשים ייצאו".

שריתה באה לקנות מנה. היא לא רוצה לדבר על פוליטיקה. רוצה שלום אבל יש לה פחד אדיר מלשמוע ערבית מאז 7 באוקטובר. “צריך שינוי”, היא אומרת - “יד חזקה יותר”.

ואם כבר לא רוצים לדבר פוליטיקה. לא רחוק מהשוק, בפינת הרחובות הרצל וביל"ו, איפה שנמצאת הבאר הראשונה של רחובות - אל תצפו לאתר תיירותי מרשים, מדובר בבודקה אטומה וחסרת כל חן - אני פוגש את נירית מאירי ואת רונית כץ שהפעילו את "פאבלה", הפאב החברתי-קהילתי של רחובות, שפעל במשך כמה חודשים בעיר שלא למטרות רווח, עד שבעלי עסקים פעלו לסגור אותו. עכשיו הן, יחד עם שושי, פנינה, קליר, שרה, זיו, עינת ואיתן שפגשתי קודם מארגנים מכירה של בגדים וחפצים יד שנייה כדי לתרום לניצולי שואה. האווירה עליזה וצבעונית, עד שאני מתחיל לדבר על פוליטיקה.

“אנחנו א-פוליטיות”, אומרת נירית. כשאומרים לי א-פוליטי, בדרך כלל הכוונה היא לכיוון שמאל, אני אומר. החברות מסכימות בצער. והאמת שהצער מוצדק. לא רק לימין שמורה הזכות לפרוס את משנתו - שכוללת, כמובן, טענות על השתקה ורדיפה. בפועל, ההשתקה היא דווקא הפוכה. המחיר גבוה מדי. ודאי ליוזמה קהילתית כמו הפאבלה, אומרת נירית. “בגדול”, היא אומרת, “אנשים נשארו באותן דעות. מה שהיה הוא שיהיה”.

× × ×

מוקדם יותר, כשהסתובבתי בקריית משה, השכונה בה מתגוררים רוב יוצאי אתיופיה בעיר, הפנו אותי לדני מרשה, חבר מועצה וסגן ראש העיר (מטעם הליכוד). פתאום הוא מתקשר. איפה אתה, הוא שואל. אני בהרצל-ביל"ו. “מה אתה רואה מולך?” שואל מרשה. שווארמה שמש, אני אומר. “לך ימינה לכיוון שווארמה שרעבי. אנחנו יושבים במאפיית התרבוש, ליד השווארמה”.

"הפעם קשה לנבא מה יהיה", אומר מרשה, 52, "העיר נפגעה במלחמה. נפלו טילים. התושבים בבלבלה, אולי יהיו פחות אחוזי הצבעה. מבחינת הדעות של בני העדה - תמיד היו רק ימין, אבל היו שהצביעו לפי נציגים מהעדה. לגנץ הייתה פנינה תמנו שטה. חוץ ממנה, אין אף אתיופי באף מפלגה. יש אחת אצל איזנקוט, אבל לא מכירים אותה בכלל. הנוער שלנו מתוסכל, פגוע, רוצה להשתלב בחברה, אבל לא מאמין בממסד. מאז המלחמה הלכו הרבה יותר ימינה. חוץ מזה, יש שינויים בעיר, כמו בכל המדינה. יותר דתיים, גם חרדים וגם סרוגים".

מרשה מגדיר את עצמו כליכודניק-לא ביביסט. "לדעתי, ביבי צריך ללכת, יהיה הכי טוב גם בשבילו אני חושב. לך, ירגישו בחסרונך, ואז תחזור כמו מלך".

אנחנו חוברים ליניב עבדי ויוצאים לעוד סיבוב. עוברים בשכונות החרדיות. בית היולדות הראשון והמיתולוגי של רחובות שנוסד ב-1935 הפך לישיבה. “החרדים”, אומר לי אחד, “בבעיה. מצד אחד אנחנו ימין, מצד שני - מה קיבלנו מהימין? כלום. הצעירים”, הוא אומר, “עם בן גביר”.

ממשיכים לשכונת המדע, מעוז מרכז-ליברלי שליו ונעים. אף אחד לא רוצה לדבר איתי על פוליטיקה, מלבד איטל בציר אלשיך, חברת מועצה מטעם "רחובות חופשית ומאוחדת" שהייתה סגנית ראש העיר עד שפרשה בעקבות הקמת בית כנסת בתוך בית ספר וטענות על חלוקת התקציבים בעירייה.

"העיר הולכת למקום לא טוב", אומרת בציר אלשיך. "אנחנו בבעיה". מצד אחד היא בונה על עייפות מנתניהו, מצד שני מספרת על קרובי משפחה צעירים שהלכו הכי ימינה ואין דרך לשכנע אותם. “זה עכשיו או לעולם לא”, היא אומרת. שני גברים מהשולחן ליד מודיעים לנו שזה ימין או פלסטין.

יומיים אחר כך אני חוזר לרחובות במטרה למצוא גם את הצד השני. בשכונה הגובלת בשכונת המדע, שכונת היקב, מתכנסת חבורה מגוש השינוי בבית של נאוה לוטן. פה דואגים, דואגים מאוד. הרוחות נעות בין אופטימיות זהירה, תקווה עמומה ופסימיות עגומה, בין אנרגיות גבוהות לייאוש עמוק.

"העיר זזה ימינה כמו כל המדינה והמדגם שפגשת לא מפתיע אותי בכלל", אומרת לוטן. "אני רואה את זה בתוך המשפחה, בעיקר אצל הצעירים, אבל לא רק: יש לנו חברים פרופסורים שמצביעים לסמוטריץ'. הערכים הליברליים כמעט נעלמו. אני פסימית. לא רואה איך אנחנו מנצחים".

הרן יקיר, בחולצה של הדמוקרטים, ועדנה שמש, סופרת ומתרגמת, דווקא אופטימיים. "נראה שיש סיכוי מאוד טוב להחליף את הממשלה", אומר יקיר, "להיפטר מנתניהו המושחת, להחליף אנשים מסוכנים כמו בן גביר. זה לא שפתאום יהיה טוב, זה לא שפתאום נפסיק להיות גזענים או שישראל תהפוך להיות ליברלית במקום דתית, אבל נעצור, לפחות במידה מסוימת, את ההידרדרות המהירה לעבר תיאוקרטיה משיחית. זה ייתן לנו קצת זמן לנסות להפוך את הכיוון, כי אנשים הופכים להיות ימנים קיצוניים, מתוך כעס ופחד וטראומה".

לוטן לא משתכנעת. "שינוי הוא קריטי", אומרת מיכל דולינגר, "אבל אתה יכול לכתוב מיכל ד', שלא ימצאו אותי אחר כך", היא צוחקת. או רק חצי צוחקת. "הכל זה חינוך וצריך לחשוב איזה ערכים ואיזה מסרים יועברו בשנים הקרובות לדורות הצעירים אם נפסיד".

"תאמין לי", אומר פלאח, "יש לכם מזל עם ביבי. בלעדיו הייתה פה ממשלת ימין של 90 ח"כים. אתה לא מבין כמה ימינה אנשים הלכו מאז 7 באוקטובר". נראה לי שאני מבין, אני עונה. תאכל מהפחזניות, הוא אומר, הן טובות ממש

ואם תפסידו? "נמשיך להיאבק, מה נעשה? נצטרך להמשיך לגייס את הכוח שאין לנו. אני פוגשת אנשים מהצד השני, ומעבר לטראומה ולתחושת ההישרדות, הם פשוט רבים יותר, ומתרבים יותר. הם לוקחים את הבחירות האלה. אנחנו לא מצליחים לעצור אותם".

אני שמח שפה לא אומרים לי דברים כמו, "יש לנו דרכונים". גם פה, כמו בצד השני, אחרי ששופכים את כל המררה נזכרים שבעצם כולנו עם אחד נפלא.

"אני אופטימית", אומרת עדנה שמש. "יש הרגשה של התגייסות כללית, המון אנשים מתכוונים לבוא להצביע, לעשות כל מה שהם יכולים בשביל לצאת מהבוץ. הפעם אין לנו את הלוקסוס להיות מיואשים. דווקא אחרי הסטירה הנוראית שקיבלנו. אם נפסיק להאמין, זו התחלת הסוף".

"אנחנו בטראומה", אומר מרטי הרשקוביץ. "ומתוך זה מאוד קשה לראות שינוי אמיתי. גם אחרי מלחמת יום הכיפורים המערך נשאר בשלטון, לקח עוד שלוש שנים עד שהגיע השינוי. גם היום אני רואה זרמים תת-קרקעיים של שינוי ושל הליכה שמאלה, בדור השני לעלייה מרוסיה, בתנועת השמאל האמוני, אפילו אני שתמיד אמרתי שאני שמאל-מרכז, לא מתבייש לקרוא לעצמי שמאל".

ייאוש הוא לא תוכנית עבודה, אומר שרמן רוזנפלד. "אני לא בטוח שזה עכשיו או לעולם לא", אומר רמי ישק שמנתח את המצב בצורה שכלתנית, אולי שכלתנית מדי. "אם יש תקווה אחת שמעודדת אותי, זו העובדה ש-7 באוקטובר חשף עד כמה האוטונומיה החרדית הולכת להחריב את מדינת ישראל. יש היום הבנה של העניין, וגם אלה שיצביעו בעד נתניהו עושים את זה עם סתימת אף".

"לא יודעת", אומרת דולינגר, "הייתה לי שיחה עם מישהו שאמר לי שמבחינתו הביטחון מעל הכל, כולל אוכל במקרר".

"זה תור הזהב של אנשי הפילוג", אומר ישק, "אבל הוא ייגמר. נתניהו יודע שלא תהיה לו ממשלה. הוא הולך על תיקו. כל מה שהוא בונה עליו זה שהמחנה מולו לא מלוכד".

השיחה עוברת לנושא האהוב על שמאלנים: הבעיה של השמאל. "אנשים מהימין דיברו איתך על ביבי המלך?" שואלת רחל שכטר. ודאי, אני עונה. "ואתה שומע פה מישהו מדבר ככה על איזשהו ראש מפלגה מהשמאל? עם כל הכבוד לבנט, ללפיד, לאיזנקוט, לגולן - אף אחד מהם לא נותן תחושה של מנהיג. אני לא מדברת ברמה של 'מלך', רק לתת תחושה שמישהו עומד איתן ומוביל. עוד רגע הבחירות, והם לא הצליחו לתת לי הרגשה שיהיה בסדר בצד שלנו. זה מפחיד אותי. אני מסתכלת מסביבי ולא מרגישה שההצבעה שלי תוביל למשהו. זאת הטרגדיה שלנו. צד שבמשך 30 שנה, חוץ מפעם אחת, לא הצליח להעמיד מישהו שמנצח את ביבי".

"אנחנו כל הזמן בורחים ל'ביבי רע'", מסכים שרמן רוזנפלד, "אבל לנו אין מנהיג שמלכד אותנו". מה עם איזנקוט, אני שואל. הפרצופים נותרים חתומים. אין התלהבות מידבקת. אם לסכם את אחד מעיקרי השוני בין הימין והשמאל: צד אחד אומר 'איפה טעינו', צד שני אומר 'איפה טעיתם'.

אחת מהחברות בשיחה, אישה מבוגרת עם מבטא אמריקאי, יושבת בצד ושותקת. אחרי למעלה משעה של שיחה היא מבקשת את רשות הדיבור בנימוס. "גם אני פסימית, כמו נאוה. חלק ענק מהפסימיות שלי זה עייפות. השקעתי את כל האנרגיות בהפגנות נגד ההפיכה ואחר כך עם החטופים. פעמיים, שלוש פעמים בשבוע. כבר אין לי את הכוח להסתכל קדימה, פשוט אין לי. לימנים יש את אלוהים בצד שלהם, יש להם את המשיח, הם רואים את האור, את הארץ המובטחת. ואנחנו? רק רוצים לחיות בשקט".

היא משתתקת לרגע ארוך. "ויש עוד דבר", היא אומרת בשקט, "תמיד האמנתי, בכל ליבי, שצריך לדבר עם הצד השני, שיש סיכוי לשלום. ב-7 באוקטובר הבנתי שכנראה טעיתי. הם רק רוצים להרוג אותנו, אין עם מי לדבר. זה עשה אותי עוד יותר עייפה ומיואשת".

הפאנל משתתק. רוזנפלד מנסה שוב את "הייאוש הוא לא תוכנית עבודה", אבל זה לא משכנע אף אחד. אם רחובות היא המנבאת של תוצאות הבחירות, אפשר לחוש לאן נושבות הרוחות.