המגבלות המבניות של הדיפלומטיה מול איראן

משקיפים מערביים נוטים לפרש בטעות את פעולותיה הבינלאומיות של איראן כתגובות לסנקציות או ללחץ חיצוני - אבל היא מתכננת את ההונאה מראש: הסכמים נועדו רק כדי לקנות זמן. אפילו הציות מבוים, ההבטחות חד-פעמיות, והקביעות היא אשליה | מאמר מיוחד מאת הפרשן הבחרייני אחמד אל-קוזאי

אחמד אל-קוזאי|

בכל פעם שאיראן חותמת על הסכם בינלאומי או דו-צדדי, העולם נושם לרווחה. על הנייר זה נראה כמו התקדמות - מחויבות משפטית, ברית מדינית, הבטחה ליציבות, צעד קדימה לעבר יציבות אזורית. אך בפועל, מדובר בלא יותר מהפוגה. טהרן מתייחסת להסכמים כאל הפסקות טקטיות - דרך לקנות זמן, להקל את הלחץ הכלכלי ולקבל הזדמנות לארגן מחדש את הכוחות. ברגע שהצורך המיידי מתמלא, מתחיל תהליך ההתרה. פרצות מנוצלות, טקסטים מתפרשים מחדש, והפרות מתבצעות עד שההסכם קורס. זה לא אלתור, אלא אסטרטגיה המושרשת עמוק בתרבות הפוליטית האיראנית.

ההיסטוריה מספקת שפע של עדויות. הסכם אלג'יר משנת 1975 היה אמור ליישב את הסכסוך הגבולי עם עיראק. במקום זאת, הוא נזנח על ידי עיראק תוך שנים ספורות, אחרי המהפכה האיסלאמית באיראן. דוגמה נוספת היא הסכם הגרעין משנת 2015, המכונה JCPOA, שזכה לתשבחות כפריצת דרך, שחרר מיליארדי דולרים בנזילות והסיר סנקציות - ובכל זאת, כמעט מייד, איראן ניצלה את מרחב הנשימה הזה כדי להרחיב את תוכנית הטילים שלה ולחזק את שלוחיה באזור. ועד אמצע השנה כבר קרסו בזו אחר זו שורה של הבנות ביטחוניות וכלכליות, ננטשו ברגע שהלחץ הוקל - בדפוס חוזר ונשנה.

דפוס זה לא מוגבל לאמנות, אלא משפיע גם על יחסה של איראן לשכנותיה. בחריין היא דוגמה בולטת. במשך עשורים, טהרן מטילה ספק בעצמאות הממלכה, מפרסמת הצהרות פרובוקטיביות, תומכת בקבוצות אופוזיציה ומזינה חוסר יציבות. תביעת איראן לבחריין נטועה בתחילת המאה ה-20, אז טענה טהרן שהאי הוא שטח פרסי מבחינה היסטורית - טענה שניסתה להפוך לרשמית ב-1970. עבור איראן, ריבונות אינה עיקרון קבוע אלא קו הניתן למשא ומתן, דבר שניתן לכופף או לערער עליו בכל פעם שהדבר משרת את שאיפותיה האזוריות - חרף העובדה שהיא הכירה בעצמאות בחריין שנים קודם לכן.

גם הנורמות הדיפלומטיות סבלו מאותו גורל. פריצת שגרירות ארה"ב בטהרן ב-1979 ומשבר בני הערובה שנמשך 444 יום הדהימו את העולם וקבעו את הטון להתרסה שנמשכה עשרות שנים. אך ההפרות לא נעצרו שם. ב-2011 פרצו מפגינים לשגרירות בריטניה בטהרן, בזזו משרדים והשתלטו על מסמכים, בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי. אותו הדבר קרה ב-2023, כאשר מתחם השגרירות הצרפתית הותקף במהלך מחאות מתוזמרות - תזכורת נוספת לכך שמקלטים דיפלומטיים אינם בטוחים עוד. וכעת, ב-19 ביולי השנה, שני אנשי צוות בשגרירות צרפת בטהרן נעצרו ונחקרו על ידי כוחות הביטחון האיראניים, כאשר אחד מהם הותקף פיזית - הפרה ברורה נוספת של אמנת וינה. יחד, פרקים אלו חושפים עקביות מצמררת: שגרירויות ודיפלומטים אינם מוסדות מוגנים מבחינת איראן, אלא קלפי מיקוח לשימוש כמנוף לחץ.

האסטרטגיה האזורית של איראן נשענת על מסלול כפול של הפצת שלוחות אגרסיבית והתרחבות גיאופוליטית אופורטוניסטית, השוחקת בהתמדה את ריבונותן של המדינות השכנות

האסטרטגיה האזורית של איראן נשענת על מסלול כפול של הפצת שלוחות אגרסיבית והתרחבות גיאופוליטית אופורטוניסטית, השוחקת בהתמדה את ריבונותן של המדינות השכנות. מעבר להתקפות המתמשכות המבוצעות על ידי הרשת המבוססת שלה בלבנט ובחצי האי הערבי, גם כאשר טהרן מנהלת דיפלומטיה רשמית עם ארצות הברית, המשטר פותח בשקט חזיתות חדשות בצפון אפריקה. בסודן, משמרות המהפכה סיפקו כלי טיס בלתי מאוישים קרביים לפלגים המזוהים עם האחים המוסלמים, ובכך דאגו לאחיזה אסטרטגית מסוכנת לאורך חוף הים האדום. אחיזה זו מאיימת ישירות על הגבול הדרומי של מצרים ועל ביטחונה הימי, ומשלימה את השליטה של החות'ים במיצר באב אל-מנדב. יחד עם המנוף שיש לאיראן במיצר הורמוז, ההשתלטות ההדרגתית הזו מכוונת לעורקי הסחר החיוניים של האזור, ויוצרת חנק מבני שעלול לשתק את התנועה בתעלת סואץ.

מה שהופך את המדיניות הזו למסוכנת כל כך הוא אופייה השיטתי. זו לא כאוס, ולא תגובה. זוהי דחיינות מכוונת, ארוגה כמו חוטיו של שטיח פרסי. כל הפרה, כל עיכוב, כל פרשנות מחודשת הם חלק ממארג גדול יותר. משקיפים מערביים נוטים לפרש בטעות פעולות אלו כתגובות לסנקציות או ללחץ חיצוני. במציאות, איראן מתכננת את ההונאה מראש. הסכמים מעולם לא נועדו לחייב; הם נועדו לקנות זמן. אפילו הציות מבוים, ההבטחות חד-פעמיות, והקביעות היא אשליה.

עבור קובעי המדיניות, הלקח ברור. התייחסות להסכמים האיראניים כמחויבויות של קבע מובילה רק לאכזבה. הכרה בכך שכל חתימה היא תכסיס פותחת את הדלת לתגובות תקיפות יותר

עבור קובעי המדיניות, הלקח ברור. התייחסות להסכמים האיראניים כאל התחייבויות קבועות מובילה רק לאכזבה. הכרה בכך שכל חתימה היא טקטיקה פותחת את הדלת לתגובות חזקות יותר. יש לשלב אימות עצמאי ושקוף בכל עסקה כדי להבטיח ציות אמיתי. הפרות צריכות להפעיל סנקציות אוטומטיות, לא משא ומתן אינסופי. מסגרות הגנה אזוריות הן חיוניות כדי להגן על המדינות המותקפות מפני ערעור יציבות, וכיבוד הריבונות והיציבות של המפרץ חייב להפוך לסעיף שאינו נתון למשא ומתן בכל הסדר עתידי.

יש להיזהר שלא לבלבל בין ביצועים לבין קביעות. הדיפלומטיה האיראנית אינה ברית משפטית אלא שוק של תועלתנות. באמצעות בניית ארכיטקטורה נגדית של חוסן, מדינות המפרץ ובעלות בריתן יכולות לשמר יציבות ולמנוע קריסות חוזרות ונשנות. האתגר אינו רק לנהל משא ומתן על הסכמים טובים יותר, אלא להבין את התכנון העמוק יותר של ההונאה, המוכר בפרסית כ"תאג'ר נאמועתבר" - סוחר הבזאר הפרסי המסורתי, המתמקח, מרמה ומגיב מתוך ראייה קדימה ולא מתוך תגובה בלבד..

אחמד אל-קוזאי הוא יועץ פוליטי ועמית מומחה ביוזמת N7 המתמחה בענייני המפרץ ובארכיטקטורה של דיפלומטיה אזורית