הקמפיין של וינטר והחישוב של נתניהו

96 שעות לפתיחת הקלפיות, ואיש לא מדבר על הטראומה. לא באמת. הפוליטיקה שלנו חדה כמו סכין יפנית: חותכת וחודרת. השאלה בה איננה מי מבין את הציבור ומבטא את כאבו, אלא מי מחטיף חזק יותר. אין ציפייה שהמועמדים ידברו על רוח, ואין להם רצון. לרובם גם אין יכולת.

ישראל היא מדינה בפוסט-טראומה עמוקה. לא רק התקפת 7 באוקטובר, אלא התמונות והסרטונים. הפלשבקים שנצרבו לתודעה קולקטיבית וממשיכים להדהד: טנדרים לבנים בכיכר בשדרות, משפחת ביבס נלקחת אל השבי, שני ילדים שאביהם נרצח מול הרוצח ששותה קוקה קולה, קשישים חטופים ושישה צעירים שנמצאים רצוחים במנהרה ברפיח. ואז: מלחמה. לילות בלי שינה למאות אלפים. פצועים בעשרות אלפים, עם צלקות פיזיות ואחרות. אבות שלא נמצאים בבית. התקפות טילים וילדים בממ"ד. ממשלה לא מתפקדת, אצה אל המדון, משתבחת בריב ומתבוססת בחומצתה.

אדם מנוסה, שמבין בפוסט-טראומה, שוחח איתי השבוע על המשמעות. המוח מוצף כל העת בדימויי סכנה. יש לתודעה שלנו קושי לתייק את האירועים הנוראים שקרו בתור "עבר"; החשיבה והרגש נחטפים על ידי פלשבקים, סיוטים, טורדנות. המנגנונים הפנימיים שאחראים על חלומות בהקיץ, סימולציות של עתיד כלשהו - נפגעים מאוד. למתמודדי פוסט-טראומה יש קושי לדמיין עתיד טוב יותר. הגמישות הקוגניטיבית נפצעת. כדי לגונן מהכאב, מתפתחת קהות חושים; היא מקשה על פנטזיות ועל חיוביות.

מושג המפתח הוא פגיעה בדמיון. אם העבר כה מאיים, פצוע ופוצע, המוח מסכל את היכולת לחשוב קדימה. יצירתיות דורשת דמיון, אבל היא סוג של לוקסוס כאשר התודעה שלנו במצב הישרדותי; המוח מכוון לנוקשות בטוחה לכאורה. אבל זו יכולה להיות מסוכנת מאוד.

אני מניח שהדברים האלה נשמעים מוכרים; זה המצב הישראלי. הציבורי והפרטי. תוסיפו לו מנהיגות שממשיכה לתדלק את תחושת האיום וחוסר הביטחון; שמפזרת איומים ואזהרות בלי סוף, ותקבלו מתכון להחמרת הפוסט-טראומה. זו מנהיגות פוליטית שלא רוצה לומר "אתם בידיים טובות"; כי היא יודעת שנכשלה כישלון כה מוחלט, שנטיעת תחושת ביטחון תתפרש כהיבריס פתטי. שימו לב מה עושה נתניהו: הוא מדבר על ריסוק האויבים, אבל מבטיח בעיקר סופר ספרטה. לא שלום, לא שלווה. ולא רק הוא; קצינים בצה"ל, בכירים, הסבירו לי שמעתה הנורמליות היא מלחמה, יוצאי הדופן יהיו פסקי הזמן. הביטחון איננו היעדר המלחמה אלא ההפך - חרב שלופה, מתנופפת ומוכתמת בדם. אם ישראל הורגת היא בטוחה. אם תפסיק, היא בסכנה.

וקשה לדמיין. ישראלים איבדו את היכולת לדמיין דברים פשוטים: משטרה שמתפקדת, חוק ודין שתקפים על כולם, בתי ספר טובים מספיק, שרים לא חדלי אישים. זה לא רק ההתרגלות אל הממשל הרע, אלא הפלשבקים מהמלחמה שדוחפים אותנו לבור השחור והנוקשה של מה שהיה. ראשנו שותה את המים המאררים של כישלונותינו. אם מישהו מעז לדמיין מציאות טובה בהרבה, הוא לוקה באשליות; והפוסט-טראומה מלמדת אותנו שזה בהכרח עוד 7 באוקטובר.

נתניהו מודאג. בהתאמה לראשות הממשלה יש פער של 11% לטובת איזנקוט. שום מועמד מולו - לבני, גנץ, הרצוג, גבאי - לא הביא נתונים כאלה. האם זה מסמל שצפוי להיות מעבר מסיבי של בוחרי ליכוד אל איזנקוט? בכלל לא בטוח. אבל זה בוודאי לא מספר לנתניהו שום דבר טוב

קשה לדמיין. לדוגמה, איך ישראל תיבנה מחדש, בנפשה, וגם פרקטית - בצפון ובדרום. איך תפחת הטינה בינינו והחברה לא תתפרק. איך מערכת החינוך תירפא. איך נגיע להסדרים כלשהם בעזה, בלבנון וסוריה שיממשו את הישגי צה"ל ויבטיחו ביטחון בלי מלחמה נצחית. כיצד ישראל תמנע את המשך קריסתה בדעת הקהל בארה"ב ובעולם. איך נחיה בכלל לצד עזה ותושביה אחרי המלחמה.

בפוליטיקה יש הרבה דברים נוראים, ויש דבר אחד נפלא: שינוי הוא אפשרי. שימוש אפקטיבי בעוצמה פוליטית יכול להפוך את המדינה, ואת העולם. בבוקר קמים אל עולם מחולק בין שתי אימפריות, ובאותו ערב קורסת חומת ברלין. יום אחד חוששים מהשמדה, ויום לאחר מכן צה"ל דוהר לגדול בניצחונותיו. כהרף עין, אומרת רייצ'ל גולדברג-פולין.

על מה הבחירות האלה? על פני השטח, על האחריות על 7 באוקטובר ועל דמותה של ישראל. ובעומק, הן מאבק על היכולת לדמיין עתיד טוב יותר, דרמטית. לא פנטזיה, אלא תמונה מדויקת של מה שאפשר לבנות, והאמון שאפשר לבנות אותה. במאי 1977 הלכו ישראלים לקלפי, עדיין בצל מלחמת יום הכיפורים. בנובמבר אותה שנה נחת נשיא מצרים אנואר סאדאת בלוד. בסיפור יוצא הדופן של מדינת ישראל, הדבר הריאליסטי ביותר הוא לאחוז בדמיון. לאחוז בו כמו בחבל שנזרק אליך כשאתה ואהוביך שוקעים בחול טובעני. ואז למשוך. למשוך בכל הכוח, למשוך כאילו זו ההזדמנות האחרונה להיחלץ.

אז כל זה, ביום שלישי.

התמרון של וינטר / "האירוע סביב עופר וינטר הוא לא פוליטי, הוא נפשי", אמר לי גורם מרכזי בקואליציה. הוא לא רצה להוסיף, אבל רמז שזה קשור למשפחתו של ראש הממשלה ועמדותיה. בדרך כלל, אלה מושמעות בטון חזק, חד-משמעי, מאתגר דציבלית. "ושלא תבין אחרת", הוסיף בכיר אחר שמשוחח הרבה עם נתניהו, "ביבי בעצמו משוכנע שווינטר שלוח של ליברמן. שהוא מפלגת לוויין. רגע אחרי הבחירות, בנט, ליברמן ווינטר סוגרים שותפות, ותובעים להרכיב ממשלה. בנט וליברמן ברוטציה, וינטר מקבל תיק בכיר".

הבכיר בליכוד נשמע אפולוגטי. "מה לעשות", הוא אמר, "ביבי משוכנע".

סיפור וינטר לבדו יכול להכריע את הבחירות. לפי סקר חדשות 12, גוש נתניהו יחד עם וינטר מקבל 51 מנדטים, מול 55 לגוש השינוי. אם וינטר לא עובר, זהו תרחיש מרצ מבחירות 2022. יתרה מזו: 'עמך ישראל' היא מפלגה שאלמלא הייתה כבר קיימת, כבר מזמן הליכוד היה צריך להמציא אותה. יש מגזר שלם של אנשי ימין מובהקים, מסורתיים, דתיים ודתיים-לייט, משרתי מילואים, שונאי השתמטות, שלא רוצים להצביע לנתניהו כי הוא נכשל ב-7 באוקטובר ומקדם פטור מגיוס לבחורי ישיבות. הם פוסלים את סמוטריץ' כי הוא חרד"לי מדי לטעמם, וגם משרת את החרדים. בן גביר רחוק מהם. הם מחבבים את יועז הנדל, אבל חושבים שהוא הלך שמאלה, מתעבים את בנט כי בגד במחנה, ולא יצביעו לאיזנקוט בשל הסתמכות אפשרית על המפלגות הערביות. בקיצור, מדובר באנשי ימין שרוצים ללכת עם (ביבי) אבל להרגיש בלי (ביבי, והשותפות עם החרדים). עופר וינטר מוצא חן בעיניהם. הנ"ל בעצמו מתעב ברמה האישית את איזנקוט עוד מימיו בצה"ל, נשבע בנקיטת חפץ שילך עם נתניהו, ודי ברור שאין לו את העמידות להודיע למחנה שלו עצמו שהוא מצטרף לממשלת איזנקוט-בנט. בגדול, בוננזה לליכוד ולנתניהו אישית. וינטר יכול לשמש לוכד ברקים ל"גוש השלישי", ואז להעביר את קולותיהם אחר כבוד לקואליציית נתניהו. ביום טוב, הוא יקבל מנתניהו את המשרד לביטחון פנים. עם ארבעה מנדטים, יגידו לו לקחת את משרד הכלכלה ולהגיד תודה.

אבל נתניהו רואה את כל זה אחרת לגמרי. מעבר ל"אירוע הנפשי", כלשון אנשי הליכוד, יש גם חישוב. וינטר, גם אם הוא עובר וממליץ על נתניהו בבית הנשיא, הוא קלף פרוע ומסוכן עבור ראש הממשלה. אין שום סקר שמעניק לנתניהו יכולת להרכיב ממשלה בגוש הטבעי שלו (יחד עם וינטר). ולכן לנתניהו, לשיטתו, אין מה להרוויח מווינטר. אם הוא עובר את אחוז החסימה - עדיין אין לנתניהו קואליציה. ראש הממשלה חושד שבמקרה כזה, ולעקב חוסר הרצון של מפלגות צעירות וקטנות להשמיד את עצמן בבחירות נוספות, וינטר יבצע את תמרון בנט. הוא יגיד שתמך בנתניהו עד הסוף, אך נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה; לכן יש למצות אפשרויות אחרות. או-אז, הוא יפנה לחבריו בגוש השינוי.

זה חישוב קר: גם עם וינטר, לנתניהו אין ממשלה. אבל יש סכנה שהוא יערוק אחרי הבחירות - ויבטיח לאיזנקוט ממשלה. בלי וינטר, אין סכנת עריקה. ולכן הצעד המחושב, מאמינים נתניהו וסמוטריץ', הוא "לקלף ממנו מנדטים" (כלשון בכיר שלישי, בליכוד). לתקוף את וינטר שוב ושוב, עד שיירד מתחת לאחוז החסימה. או "לשגר לו הצעה רצינית". או-אז תחל בריחה רחבה ממפלגתו המתפוגגת וחזרה הביתה, למפלגות הגוש הנוכחיות.

הסיפור סביב וינטר לא מתחיל לתאר את עוצמת הפאניקה השבוע בסביבת נתניהו. ראש הממשלה הוא הקמפיינר הכי מנוסה במדינות המערב. בימים האחרונים של כל מערכת בחירות כותבים שנתניהו מודאג, בלחץ או איבד עשתונות - ואז, כמעט תמיד, הוא מנצח. גם נתניהו לא יודע מהי המשמעות של סקר ההתאמה לראשות הממשלה שפורסם השבוע; אך הוא מודאג. לפי הסוקר מנו גבע, מדובר בפער יוצא דופן של 11% לטובת איזנקוט. שום מועמד מול נתניהו - לבני, גנץ, הרצוג, גבאי - לא הביא נתונים כאלה בעת בחירות. האם התוצאות הללו מסמלות שצפוי להיות מעבר מסיבי של בוחרי ליכוד אל איזנקוט? בכלל לא בטוח. אבל הן בוודאי לא מספרות לנתניהו שום דבר טוב, ארבעה ימים לפני שהישראלים הולכים להצביע.

רבים אבל אופטימיים / במחנה השינוי יש תופעה מעניינת בשבוע האחרון: תחושה (מוקדמת להערכתי) של אופטימיות גוברת. הם לא רוצים לומר את המילה, ממש מפחדים ממנה. אבל מה שהם חושבים ומרגישים הוא "מהפך". חלק מזה קשור גם למערכים מרשימים שנבנו בגוש כולו; כאלה שעוקבים אחרי הוצאת מצביעים לקלפיות, מתכננים את היום שאחרי, מנסים לתאם בין החלקים השונים. אלה כלים שלא היו קיימים לפני 4 שנים. לא צריך להפריז בסנטימנט החיובי; כולם קופצים לסייג, להסביר שזה נתניהו השועל שכבר הפך תבוסות לניצחון, ומה זה בכלל מהפך. הרי הסיכוי ל-61 נמוך, לפי המספרים. ועדיין.

איזנקוט אמר השבוע למי ששוחחו איתו, בסיום סיור ארוך בדרום ובכלל זה בדימונה ואילת, שינון מגל הוא כוכב הבחירות. שבכל מקום מקדמים את פניו ב"אני גם קוף". שהסחף אמיתי, בתוך הליכוד, בעיירות הפיתוח; ששם, מי הוא, ומהיכן בא, חשוב לא פחות ואולי יותר מכל מסרי הקמפיין ביחד. ובמילים אחרות, לא של איזנקוט, אלא של פעילי שטח: אנשים אומרים שהם רוצים ראש ממשלה מזרחי, מרוקאי. שהגיע הזמן. שהוא האדם. היכולת להגיע לשם קשורה לא בהתקפות של איזנקוט על נתניהו, אלא ההפך: בכמות המדיה והמסר החיוביים, הכלליים והממלכתיים. בסוף, האישיות המדודה של איזנקוט החלה להשיא דיבידנדים.

בתוך כך, בנט מנהל קמפיין יוצא דופן, מזהיר במובנים ישראליים. נגמרו הבדיחות על יגמור בחצי ממה שהסקרים נותנים לו. הסחף אמיתי, לפי כל בדיקה במערכת הפוליטית - גם בימין. אם מילת המפתח בקמפיין של איזנקוט היא ממלכתיות, מילת המפתח אצל בנט היא תעוזה. הפרלמנטים שלו הם כמובן טקטיקה ידועה, בסגנון צ'ארלי קירק המנוח. האם הם מעבירים ליכודניקים ותיקים מהסוג שמשתתף בפרלמנטים? לא בטוח. אבל הם מרשימים צעירים, שנחשפים למועמד צעיר יחסית, שלא מפחד, שמקבל קרדיט על אומץ להתעמת, לתקשר. והם מפעימים במיוחד את המשוכנעים, שנהנים מאוד לשמוע את דעתם שלהם מוטחת בצד השני. היכולת של בנט לבצע מעבר ממי שהיה המוביל, המועמד לראשות הממשלה, לקמפיינר שטח בטי-שירט שחורה (ע"ש יאיר לפיד), להתחיל בקמפיין אחר לגמרי, ואז להגיח בספרינט מהיר - זו יכולת שלא הייתה קיימת בפוליטיקה הישראלית.

עד כאן ה"נעימי". מצד שני - מלחמת הכל בכל. כל המעורבים מסבירים עד כמה הבחירות גורליות, ואין להם יכולת משותפת לנהוג לפי גודל השעה. חוסר אחריות משווע, לשיטתם שלהם.

אם קשה להתחיל ולהסביר את רמת הפאניקה בליכוד, קשה לא פחות להתחיל להסביר את עוצמת הדם הרע והתיעוב השוררים בין "ישר!" ובין שאר חלקי הגוש שאותו היא מובילה, ובפרט בנט-לפיד ואביגדור ליברמן. ראיתי כבר הרבה תמונות של ראשי מפלגות בפגישת יישור הדורים בחיי; התמונה שיצאה מהמפגש של איזנקוט וליברמן השבוע נראתה כמו שני חברים בפוליטבירו שמשחררים פורטרט כפוי כדי להימנע מהוצאה להורג בכיכר האדומה. "מדובר במעשי נוכלות", אמר לי פעיל איזנקוט על בנט ולא לחינם השתמש בשורש נ.כ.ל. "כשהוא קרא למפלגה "ישר!" היינו צריכים להבין מה הוא לא", אמר לי גורם אחד ממפלגה אחרת. עיקר המחלוקת סביב קמפיין "המפלגה הגדולה" של איזנקוט, ששותפיו לגוש מביטים בו בזעם ובתמיהה; "זה מעשה של טירוף. פחות משבוע לבחירות, וראש הגוש מכוון שנתווכח בתוכנו על המצביעים שיש לנו, במקום לחתוך ימינה ולהביא מתלבטים ולשמר ליכודניקים", אמר לי פעיל בכיר מהצד של בנט-לפיד.

בנט מנהל קמפיין יוצא דופן. הסחף אמיתי, לפי כל בדיקה במערכת הפוליטית - גם בימין. הפרלמנטים שלו מרשימים צעירים, שנחשפים למועמד שלא מפחד להתעמת, לתקשר. הם מפעימים במיוחד את המשוכנעים, שנהנים לשמוע את דעתם מוטחת בצד השני

הקמפיין אכן בעייתי. ולו רק בשל עוצמת הסכסוך הפנימי שהוא מחולל. חלק ממנו מטעה (לא צריך ש"ישר!" תהיה המפלגה הגדולה כדי לנצח את נתניהו, מה שחשוב הוא גודל הגוש כולו). הטענה של תומכי איזנקוט היא שכל תכליתו להעביר ליכודניקים; שאלה מחפשים את המפלגה הגדולה ואת איזנקוט מול נתניהו, ועובדה: הפער בהתאמה לראשות ממשלה מרמז על הצורך להדגיש שזה נתניהו מול איזנקוט. לשיטתם, קמפיין המפלגה הגדולה יגרור את נתניהו לחזק את הליכוד על חשבון המפלגות קטנות בגוש הימין. "וזה יכול להפיל את וינטר, ובתנאים מסוימים גם את סמוטריץ'. ולכן אנחנו הולכים על זה. לא כדי לכייס את יאיר גולן או את בנט".

זה הסבר חלקי. האמת היא שאיזנקוט חייב לבלום את ההתעצמות של בנט, שטס מתחת לרדאר בקאמבק פנים-גושי.

ימים לפני הבחירות, חילופי האשמות מהסוג הזה בתוך הגושים הם דבר אופייני. אך ההשלכות מפחידות: אם ב-96 השעות שנותרו גוש השינוי יעסוק ב"חידוד עמדות" וב"מפלגה הגדולה", ובמילים אחרות - בוויכוח פנימי מי פונה יותר למצביעי הבייס שלו - תיפתח בפני בנימין נתניהו הדלת להתקפה. הם ילכו שמאלה, כדי להיאבק על עור הדוב שטרם ניצוד, להתדיין בזעם על היום שאחרי, ונתניהו יסתער על מצביעי הימין הרך, אלה שייפלטו מעופר וינטר, אלה שעדיין מתנדנדים מעט. בהקשר דומה אך נסיבות שונות לגמרי, כתב פעם יצחק בן-אהרן כי "עוז לתמורה בטרם פורענות". מצביעי גוש השינוי במוטיבציית שיא לפי הסקרים; הם לא יסלחו למי שינהגו כעת בחוסר אחריות.