על מה בעצם אנחנו מתנצלים כשאנחנו מפסידים? | תוכן גולשים

שחקנים ומאמנים יודעים שהם אינם מבצעים רק עבור עצמם. לכן כישלון עשוי להיחוות גם כהפרה של מעין חוזה לא כתוב עם הקהל. גם לכם יש מה להגיד? שלחו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il

רועי יבלוצניק, KICK|

אחרי ההפסד 3:0 של נבחרת ישראל לאירלנד, רן בן שמעון עמד מול המצלמות ואמר דברים שלא שומעים ממנו בכל יום: "הרגשתי בושה", ובהמשך התנצל בפני האנשים שישבו בבית וציפו לראות נבחרת אחרת. הוא אף ציין שזו הפעם הראשונה בקריירה שבה הוא מרגיש צורך להתנצל. המשפט הזה תפס אותי דווקא בגלל המילה "להתנצל".

מאמנים ושחקנים אומרים לא פעם אחרי משחק: "אני מצטער", "איכזבנו", "זה עליי", "אני לוקח אחריות". לפעמים גם בתוך המשחק עצמו אנחנו רואים שחקן שמרים יד אחרי מסירה לא טובה, איבוד כדור או החלטה שגויה. מחווה קטנה שאומרת לחברו לקבוצה: סליחה, טעיתי. אבל כשחושבים על זה, מתעוררת שאלה מעניינת: על מה בעצם ספורטאי או מאמן מתנצל כשהוא מפסיד?

הרי הפסד אינו עבירה מוסרית. אף אחד לא הבטיח לנצח. טעות היא חלק אינהרנטי מביצוע, בוודאי בספורט תחרותי. אנחנו לא מצפים מרופא להתנצל על כך שטיפול סביר לא הצליח, או מאיש מכירות להתנצל בכל פעם שעסקה לא נסגרה. ובכל זאת, בספורט אנחנו מתנצלים. כנראה שאנחנו לא מתנצלים רק על התוצאה

כדי להבין את זה צריך להפריד בין התוצאה לבין המשמעות שאנחנו נותנים לה. אפשר להפסיד במשחק ולהרגיש שעשינו כל מה שיכולנו. ואפשר להפסיד ולהרגיש שלא היינו מי שאנחנו אמורים להיות. זה הבדל גדול. כשמאמן אומר "אני מתנצל, ייתכן שהוא אינו מתנצל על המספרים שעל לוח התוצאות. הוא מתנצל על פער בין הציפייה לבין מה שהקבוצה הציגה: על חוסר מוכנות, על רכות, על חוסר מאבק, על קבלת החלטות, על כך שהקבוצה לא ביטאה את הזהות שהיא רוצה לייצג. כלומר, ההתנצלות מופיעה כאשר הכישלון מפסיק להיות רק אירוע מקצועי ומקבל משמעות חברתית ורגשית. לא רק "הפסדנו", אלא "איכזבנו מישהו".

וכאן נכנס הקהל. ספורט מקצועני מתקיים בתוך מערכת יחסים. אוהדים משקיעים זמן, כסף, רגש, זהות ותחושת שייכות. שחקנים ומאמנים יודעים שהם אינם מבצעים רק עבור עצמם. לכן כישלון עשוי להיחוות גם כהפרה של מעין חוזה לא כתוב עם הקהל. לא הבטחנו לכם ניצחון, אבל אולי הבטחנו משהו אחר: שנגיע מוכנים, שניאבק, שנייצג, שניתן הכול. כאשר אדם מרגיש שהחוזה הזה הופר, נוצר הצורך לתקן את היחסים. והתנצלות היא אחת הדרכים האנושיות הבסיסיות לעשות זאת.

מעניין במיוחד שבן שמעון לא הסתפק בהתנצלות. הוא השתמש גם במילה "בושה". בפסיכולוגיה מקובל להבחין, גם אם המציאות כמובן מורכבת יותר, בין אשמה לבין בושה. אשמה נוטה להתמקד בהתנהגות: עשיתי משהו לא טוב. בושה נוטה לערב הערכה רחבה יותר של העצמי: אני לא הייתי מי שאני אמור להיות. ההבדל הזה משמעותי. מחקרים על רגשות מוסריים מצביעים על כך שאשמה קשורה לעיתים קרובות יותר לרצון לתקן, לפצות, להתנצל ולשנות התנהגות. בושה, לעומת זאת, עשויה להוביל גם לרצון להסתתר, להתרחק או להתגונן, אם כי ההשפעה תלויה מאוד בהקשר.

אפשר לחשוב על כך גם בעולם הביצוע. "לא הכנתי את הקבוצה מספיק טוב" הוא משפט שמאפשר תנועה קדימה. אפשר לבדוק מה לא עבד ולשנות. "אני בושה" או "אנחנו בושה" כבר נוגעים בזהות.

וכאן נמצא קו דק שמאמנים וספורטאים צריכים להכיר. לקיחת אחריות יכולה להיות כוח. הפיכת כישלון מקצועי לשיפוט כולל של העצמי עלולה להפוך למשקל. ההתנצלות היא גם פעולה חברתית. רוב המחקר הפסיכולוגי על התנצלות לא נעשה דווקא בספורט. הספרות המרכזית מגיעה מפסיכולוגיה חברתית, יחסים בין אישיים, ניהול ותקשורת. אבל היא מציעה זווית מעניינת מאוד לעולם הספורט.

אחת הפונקציות המרכזיות של התנצלות היא תיקון אמון. מטא-אנליזה שבחנה מחקרים על התנצלות מצאה שבממוצע התנצלות אכן יכולה לסייע בשיקום אמון. מעניין במיוחד שהאפקט היה חזק יותר כאשר הפגיעה נתפסה כפגיעה ביכולת או במקצועיות, ולא כפגיעה ביושרה. וזה רלוונטי מאוד לספורט: כשמאמן אומר לאחר משחק רע "זה עליי", הוא למעשה משדר כמה מסרים במקביל: אני רואה את מה שאתם ראיתם, אני מבין שזה לא היה מספיק טוב, אני לא בורח מאחריות, ואני מתכוון לעשות משהו עם זה. לכן התנצלות אינה בהכרח חולשה. במקרים מסוימים היא דווקא ניסיון לשמר אמון ומנהיגות.

גם בספרות שעוסקת בספורט ניתן למצוא מחקרים על התנצלות כחלק מתקשורת בזמן משבר, על התנצלות ופיוס בין ספורטאים, ואפילו מחקרים שמתייחסים להרמת היד אחרי טעות בכדורגל כהתנהגות לא מילולית מובחנת של apology/guilt.

אבל נדמה שהשאלה של התנצלות בעקבות ביצוע לא מספיק טוב, ולא בעקבות עבירה מוסרית או התנהגות פוגענית, עדיין לא קיבלה מקום מרכזי בפסיכולוגיה של הספורט. וחבל, כי יש כאן תופעה מעניינת מאוד. אבל יש גם סכנה בהתנצלות: אם התנצלות אחרי ביצוע רע יכולה לשדר אחריות, האם כדאי לספורטאים ולמאמנים להתנצל אחרי כל הפסד? כנראה שלא. כי ברגע שאנחנו מתנצלים על עצם הכישלון, אנחנו עלולים להעביר מסר בעייתי: שטעות היא משהו שלא היה אמור לקרות, שהפסד הוא הפרה של התחייבות. שאנחנו חייבים לקהל תוצאה.

אבל ספורט אינו עובד כך. ספורטאי יכול להתכונן בצורה מצוינת, לבצע היטב ולהפסיד. קבוצה יכולה להיות מחויבת, אגרסיבית, מרוכזת ולפגוש יריבה טובה ממנה. ביצוע לעולם מתקיים בתוך מערכת של אי ודאות. אם כל הפסד דורש התנצלות, אנחנו עלולים להפוך בהדרגה כישלון מקצועי לכישלון מוסרי. וזה כבר מסוכן. תרבות ביצוע בריאה צריכה לאפשר לאדם לקחת אחריות על הדברים שנמצאים בשליטתו בלי לקחת אחריות על דברים שאינם בשליטתו. אפשר לומר: לא היינו מספיק מוכנים, לא הגבנו נכון, לא עמדנו בסטנדרטים שלנו. אני אחראי לזה. בלי לומר: אסור היה לנו להפסיד.

אז מתי אנחנו מרגישים צורך להתנצל? אולי הצורך בהתנצלות נולד כאשר מתקיימים שלושה דברים יחד: קרה משהו שלילי; אנחנו מרגישים שהייתה לנו אחריות מסוימת עליו; ואנחנו מרגישים שמישהו אחר נפגע, התאכזב או קיבל מאיתנו פחות ממה שהיה רשאי לצפות. לכן שני ספורטאים יכולים להפסיד בדיוק באותו משחק ולהגיב אחרת לחלוטין. אחד יתנצל, השני יאמר: "נתנו הכל, היום זה לא הספיק". ושניהם יכולים לקחת אחריות. ההבדל נמצא באופן שבו הם מפרשים את מה שקרה.

אולי השאלה איננה אם צריך להתנצל אחרי כישלונות אנחנו ממהרים לשאול האם המאמן לקח אחריות. האם השחקנים ביקשו סליחה. האם הם מבינים את גודל האכזבה. אבל אולי השאלה הפסיכולוגית המעניינת יותר היא אחרת: מה בדיוק אנחנו מרגישים שנשבר, שמחייב התנצלות? האם זו התוצאה? האם זה הסטנדרט המקצועי? האם זו הזהות שלנו? האם זו מערכת היחסים עם הקהל? או אולי משהו בינינו לבין עצמנו? כי בסופו של דבר, בעולם הביצוע לא כל כישלון דורש סליחה, אבל כמעט כל כישלון דורש התבוננות.

ולפעמים המשפט החשוב ביותר אינו "אני מצטער שהפסדנו", אלא: "זה לא היה הסטנדרט שלנו. אני לוקח אחריות על מה שהיה בשליטתי, ואני צריך להבין איך אנחנו עושים את זה אחרת בפעם הבאה". אולי זו גם ההבחנה החשובה בין התנצלות שמגיעה מתוך בושה לבין אחריות שמייצרת למידה.

*הכותב הינו פסיכולוג בתחום הספורט, עובד עם נבחרות, קבוצות וספורטאים

גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.