"לא קשה לי להגיד 'בעלי הוא ישראל אהרוני'. החשיפה היא שקשה לי"

במשך שנים אספה הפסיכואנליטיקאית חגית אהרוני זיכרונות ילדות, סיפורים משפחתיים ומחשבות על המציאות שסביבה, שהפכו לספרה "עם פקיחת עיניים". בריאיון היא מספרת איך הכירה את בעלה, השף אהרוני, בזכות הטלת מטבע, מדברת על הנכדים ("בהתחלה ישראל אמר שלא יצפו ממנו לכלום, עכשיו הוא שפוט") ועל הקושי לחשוף את עולמה הפנימי, ולא חוסכת ביקורת גם על המציאות הפוליטית: "חובה עלינו להכיר בכך שלפעמים אנחנו אכזריים ודורשים נקמה"

"אני יושבת עם אבא אל שולחן הפורמייקה הקטן במטבח של סבא וסבתא בבית שברחוב פרישמן, ואנחנו אוכלים צוואר ממולא. החוט שבו סבתא תפרה את הצוואר נתקע לי בגרון ואני נחנקת. זה היה כמעט כמו ללבוש את שמלת הפפיטה היפה עם הצווארון הלוחץ; ובזיכרון מהעתיד זה היה כמעט כמו לשים את הווסת בפה ולרדת לצלילת עומק, כמו רגע של מחנק בהפגנה, וכמו עוד רגעי חנק שכבר באו ועוד יבואו..." (עמוד 17)

זיכרון ילדות אחד נכרך באחר, רגע מן העבר מהדהד רגע מן העתיד, וחוטי הזמן נשזרים זה בזה לאורך "עם פקיחת עיניים", ספר הביכורים של הפסיכואנליטיקאית והפסיכולוגית חגית אהרוני. זהו ממואר דקיק אך עמוק, שנקרא בנשימה אחת, אבל ממשיך להדהד בי עוד ימים ארוכים, עד לפגישתנו בקליניקה שלה.

"הספר הזה נכתב על פני שנים רבות, הוא שמיכת טלאים של קטעים שכתבתי בזמנים שונים בחיי, ויש בו שבעה דורות - החל מסבתא של סבתא של אמא שלי, בובה ריילה, ועד בנותיי ונכדתי, שנולדה בזמן המלחמה. ברור שגם המצב בעולם ובארצנו הפעיל אותי בכתיבה, וגם מצב אישי הפעיל אותי", אומרת אהרוני, בת 69, אשתו של השף ישראל אהרוני, אמא של תמרה, רחל ואורי ושל מייקל, הבן המאומץ, סבתא לארבעה "ואחת בדרך", היא אומרת ומחייכת חיוך קטן.

כשאת אומרת מצב אישי, את מתכוונת לכך שבן הזוג שלך, ישראל אהרוני, היה חולה והחלים? "גם, אבל לא רק. אני מתכוונת גם לזה שנולדו לי נכדים, ושהזדקנתי. ויש עוד סיבות לכתיבה, אי אפשר לתלות אותה על וו אחד. אין דבר בעולמנו הפנימי, הנפשי, הפוליטי והציבורי שנשען רק על הסבר אחד, ואם יש משהו שהפסיכואנליזה יכולה לתרום לנו זו הבנה עמוקה במורכבות".

הבנה שלוקח תהליך ארוך מאוד להגיע אליה. והיום אנחנו רוצים תשובות מיידיות. "אז בהצלחה לכם. בהצלחה לעיתונות שצריכה תשובות...", היא אומרת, ומסמנת כבר בתחילת השיחה את גבולות הגזרה. היא לא פה בשביל להשביע את רעבונה הצהוב של המדיה, אלא כדי לדבר על מהלכי הכתיבה והעולם הפנימי: "הנפש היא רבת יכולות, אבל מוגבלת אל מול הכאוטיות, האקראיות והאינסופיות של החיים, ולכן אנחנו מתאווים להסברים מהירים ולתשובות פשוטות אל מול המורכבות של המציאות החיצונית והפנימית".

את הסדר בפקעת הסתורה מנסה לעשות גם הכתיבה, שמתוכה מציצות לסירוגין חגית הילדה, שנוסעת על כביש הסרגל, ההגה בידיים הבטוחות של אבא והיא עדיין לא יודעת לאיית את המילה כיבוש, וחגית המבוגרת, שיושבת מולי, בקליניקה שלה בלב תל אביב, בחולצה לבנה מכופתרת, בג'ינס ובשפת גוף אסופה, מישירה מבט נוקב אל מורכבות הקיום בחבל הארץ המסוכסך והפרום שלנו, ולא פוחדת להשמיע דעות שעלולות להיתפס נפיצות.

"הספר נולד כאשר הייתי בתהליך עבודה שנועד לאגד כמה מאמרים שלי לספר. תוך כדי שעברתי על המאמרים, חילצתי מהכתובים קטעים שכתבתי בשלבים שונים בחיים, תמונות ותיעוד של זכרונות ילדות, וגם מילים שנכתבו בשנים האחרונות: בתוך המלחמה, על החטופים, על מות ילדים משני הצדדים. כששלחתי את הקטעים הללו לחברתי המשוררת והפסיכואנליטיקאית פרופסור דנה אמיר, היא חזרה אליי ואמרה 'תניחי לאסופת המאמרים. את כותבת ממואר ולכן שבי לעבוד עליו, כי התמונות ששלחת הן רק מתווה ראשוני'".

אחרי שחיברה את שמיכת הטלאים, עשתה אהרוני מה שהיא תמיד עושה לפני הרצאות שהיא מעבירה בתחום ההתמחות שלה: קראה את הכתוב בקול רם. "או שאני מקריאה לאהרוני", היא מחייכת, ומיד מוסיפה שכאשר היא כותבת את ההרצאות שלה היא לא נעזרת בתוכנות בינה מלאכותית. "בהרצאה האחרונה פתחתי את דבריי בכנות וגם בהומור ואמרתי שאני מתנצלת, אבל לא השתמשתי בצ'ט, כתבתי את ההרצאה בעצמי".

למה היה חשוב לך להדגיש את זה ולהתנצל? "הצ'ט יותר חכם ממני, אבל יש משהו בדברים שרציתי לומר שקלוד יחמיץ ושאני בכל זאת יכולה ללכוד, וזה הגרעין האנושי. בני אדם עברו המון שינויים באלפי שנות אבולוציה, אבל הגרעין האנושי נשמר: אנשים מחפשים אהבה, צריכים לאכול, אוהבים את הילדים שלהם, צריכים לנשום, הם שוחרי תקשורת, הם כבולים בגוף שלהם בהיותם מצויים בעולם פיזי. זה הציר הכי מצומצם של קיום האדם.

"השאלה מה יקרה לגרעין האנושי היא גם מסקרנת וגם מפחידה. אני מסתכלת על נכדיי ושואלת את עצמי באיזה עולם הם יחיו. הרי כל מה שאנחנו יודעים לעשות זה להכין את הדורות הבאים למלחמה הקודמת. אבל העולם כל הזמן זז ומי שיותר זריז ופתוח לשינויים, יותר טוב לו. בסוף, חוץ מאשר להיות אנושיים, אני לא יכולה ללמד את הנכדים שלי שום דבר".

היא וישראל, היא מספרת, סבא וסבתא מעורבים מאוד. ארבעת הנכדים, ילדיהן של שתי הבנות, גרים קרוב, והמפגשים יומיומיים. "יולי, הגדול, כבר חוצה לבד את הכביש ובא אלינו. כשתמרה הרתה, אהרוני אמר לה: 'אל תצפי ממני לכלום, אולי שעה-שעתיים בשבוע. אני לא מתכוון להיות סבא'. מהר מאוד הוא הפך להיות שפוט לגמרי".

על ההיכרות עם אהרוני היא מספרת בספר בעמוד 37. משחזרת איך היא וחברה חיפשו דירה, וכאשר מצאו אחת שמצאה חן בעיני שתיהן, הטילו מטבע: "והתמזל מזלי וזכיתי בדירה, ועברתי לגור בה. בדירה הסמוכה גר בחור מסקרן מאוד ואיתו התחתנתי. זוהי מוזיקת המקרה וזהו הצליל של המזל. לא סתם פגשתי את בן זוגי לחיים, זכיתי בו בהגרלה. לו נפל המטבע הפוך, החיים שלי היו אחרים... כל החיים האחרים שלא חייתי, חיים בתוכי..."

את לא מציינת את שמו של אהרוני בספר אפילו פעם אחת. את אומרת 'בעלי הביא אורז בוכרי', או קרמבל תפוחים. "נכון, אבל אני גם לא מסתירה אלא כותבת 'יש לי בעל שמבשל ועושה לי אוכל טעים ומביא אורז לשבעה'. לא קשה לי להגיד 'בעלי הוא ישראל אהרוני'. החשיפה היא שקשה לי. אבל אהרוני לימד אותי משהו על גבול המצחיק, כי שנים הייתי עסוקה בלהסתתר מצלמים, לא לחשוף את עצמי, לא לחשוף את הילדים והוא אמר לי 'כשאת הולכת הצידה ומתחבאת, ירדפו אחריך לצלם אותך. בואי איתי יצלמו את שנינו ואת לא תענייני את אף אחד".

כשיש בבית אמא שהיא מטפלת, בני הבית מתייעצים איתך בכובע מקצועי? "אני מקווה שלא באים לדבר איתי כמטפלת, אלא כאמא, כבן-אדם. לאהרוני יש אינטואיציות מאד טובות ביחס לחיים לילדים לנכדים והן לא מעוגנות בשום דבר תיאורטי. האינטואיציות הנאיביות הן לא פחות משמעותיות מידע תיאורטי".

מה יש בסבתאות שהופך אותה למשמעותית כל כך, ותראי את המקום שאת לה נותנת בספר. "זה יישמע פתטי, אבל במישור החווייתי מתרחשת התעוררות גדולה של אהבה. פתאום מופיע מישהו שנורא אוהב אותך, שנותן לי יד או אומר לי 'בואי' ומלטף לי את הלחי, וברור שהוא צריך אותי או אני אותו. פתאום יש עוד גורים קטנים, שמביאים גם משאלות וגם פוטנציאל לתיקונים".

תיקונים של דברים שאולי לא צלחו עם הילדים? "כן, וגם דברים שצלחו. ואני רוצה להגיד פה משהו גם כאשת מקצוע: אני רואה סבתות מאוד טובות, שאולי הילדים שלהם חושבים שהן היו אמהות פחות טובות".

כאילו אלוהי המקריות מאזין לשיחתנו, הטלפון של אהרוני מטרטר ועל הקו בתה רחל, שבביתה נמצא כיום שולחן הכתיבה מבית סבא ברחוב פרישמן, שהוא נמל הבית שממנו אהרוני הכותבת מפליגה אל ים זכרונותיה.

"שולחן הכתיבה הזה באמת עבר מהבית של סבא סבתא שלי לרחוב פרישמן והוא היה באמת גדול ויפה, עשוי מעץ מלא עם מגירות בצד, מעליו זכוכית ומתחתיה תמונות משפחתיות ולצידו כורסה גדולה של סבא מרופדת בבד בוקלה חום". זו הילדה חגית שמשחזרת את תמונות העבר, ואז מחליפה אותה חגית הבוגרת: "ואחר כך קרו כל הדברים שקרו, אנשים הזדקנו, אנשים התגרשו, אבל השולחן הזה קיים. כשאני מביטה בו בעיניים של היום, במונחים של ימינו הוא נראה בעיני שולחן קטן, וינטג', ודורש שיפוץ וטיפול".

הכתיבה על העבר שינתה את היחסים שלך איתו? "כן. העבר משתנה. וזה גם אחד הדברים שטיפול עושה, משנה את העבר והופך את ההיסטוריה למשהו חי ודינמי ורוטט ומשתנה. ואגב, גם את העתיד. גם את העתיד אנחנו משנים כשאנחנו לשים ולועסים את הסיפורים שלנו. ברגע ההווה הכול נמצא בנו ביחד, ואם נלוש סיפור אז הוא יהיה חי ואם הוא יהיה חי אז הוא יהיה בתנועה וישתנה לטוב ולרע", אומרת חגית המטפלת המעמיקה, ורק מוסיפה שלגבי מה זה טוב או רע, היא כבר לא מתחייבת. את התוקף היא נותנת לתזוזה, לכך שמתרחשת תנועה.

"אבל לפעמים דווקא יותר טוב שלא תהיה תנועה, שדווקא תהיה עצירה, אלא שאנחנו בעצם נתונים בלופ בלתי פוסק", היא כמו תולה על חבל השיחה שלנו את המשך המשפט שנרקם בראשה, ומודה ש"החיים מעייפים ובעיקר אינסופיים".

והנה את מסרבת להתחייב כדי להשאיר מקום לתנועה, וסליחה שאני מנתחת אותך. "לא סליחה, קלטת אותי טוב. יש דברים שאני מסרבת להתחייב אליהם, כמו למשל לסיבות, להסברים, לכוונות, זה לא אומר שאין לי עמדות ברורות. אני חושבת שהכיבוש מושחת".

בספר הקביעה הזו מופיעה שמונה עמודים מהפתיחה. בשיחה לקח לך יותר זמן לירות את דעתך. "זה נכון שגם האישיות שלי וגם הפסיכואנליזה פותחים לי מרחב שבו מוחלטות היא לא לב העניין. אני יודעת איפה ימין ושמאל ולמעלה ולמטה, אני יודעת בת כמה אני, כמה אני שוקלת ואת מי אני אוהבת, וכן אני גם יודעת מה טוב ורע בעיני ואין לי כל כוונה לטשטש את המוסרי והאסתטי או האתי".

הספר נוגע עמוק בשאלות של הכחשה. "ובמקום שבו באופן בלתי נמנע אנחנו עוצמים עיניים, כי נקודות העיוורון שלנו הן רבות ואנחנו לא יכולים לראות את כל 360 המעלות. במישור הנפשי כואב לנו לראות שיש דברים שאנחנו עוצמים עיניים מולם כי זה קשה. אז מצד אחד טוב שיש לנו יכולת לעפעף, למצמץ ולעצום עיניים, אבל כשאנחנו עוצמים יותר מדי ומכחישים אמיתות קריטיות, אנחנו משלמים על זה מחירים כבדים.

"אי אפשר ללכת בעולם עם כיסוי עיניים כי בסוף נדפוק את הראש בקיר ולכן משימה של פקיחת עיניים היא עבודת נפש לכל החיים. וגם שם צריך לזכור שזו תמיד פקיחת עיניים יחסית, הרי זה לא שנצליח לפקוח אותן לרווחה או למלואן, כי נסתנוור. אבל יש לנו משימת אנוש – לא לעצום להכחשה ולרמאות שמופעלת עלינו מבחוץ ומבפנים".

את הריאיון אנחנו מקיימות ימים ספורים לפני הבחירות, והמתח ניכר באוויר ובנפש. אהרוני מסבירה שמראש כבני אנוש אנחנו פגיעים אל מול מניפולציות ורמאויות מבחוץ ומבפנים. "זה כמובן לא אומר שהאמת המוחלטת נתונה בידי מישהו, אבל אם נדבר על אמת רגשית, ופה כן אפשר לחזור רגע לטיפול, יש איזו אמת שהיא לא אמת פורנזית, אבל היא רגע של חוויה שבו האדם מרגיש נגיעה באמת".

ופה הפגיעות שלנו. "פה הפוטנציאל והסכנה שמצויים פחות או יותר באותו מקום, וכבר דיברנו על המורכבות של חיי הנפש, והנה זה פוגש גם את הפוליטי".

הפגיעות החשופה והעירומה מכולן, כפי שהתוודענו אליה במלוא אכזריותה בשלוש השנים האחרונות, היא פגיעותם של הורים אל מול זרוע הרע המוחלט שחומסת את חיי ילדיהם. וכיוון שהפוליטי הוא האישי והאישי הוא הפוליטי, לאחר שלספר היו גלגולי שמות רבים, בסופו של דבר, מגלה אהרוני, השם הנבחר - "עם פקיחת עיניים" - מגלם בדיוק את הפגיעות האיומה הזאת, ולקוח משירה שובר הלב של דליה רביקוביץ'. המשוררת מתארת ילד באשר הוא ילד שנתלש מחיק האם, ואת זעקת האמהות בכל מקום בעולם - השיבו לי את הילד שלי כמו שהנפש חוזרת לגוף עם פקיחת העיניים.

מות הילדים באשר הם ילדים חרוטים בבשר הספר של אהרוני: "אלפי ילדים נהרגו, התייתמו, רעבו, הפכו להיות מוכי טראומה וגורל במרחב שסביבנו, ואם נתעלם מגבולות מדיניים, לא אכפת לי איך קוראים למדינה – לבנון, סוריה, ישראל, ירדן, עזה, או תימן – עשרות אלפי ילדים נתלשו מחיק האמהות. והכתוב לא אומר 'תשיבו לנו את הילדים לחיקנו', אלא מדבר על כך שאסור מראש לתלוש את הילדים מהחיק שלנו".

מה קורה לנו כחברה כאשר אנחנו לא מסוגלים להתאבל על מותו של ילד, באשר הוא ילד? "גם לאבד אמפתיה וגם להתנתק וגם לרצות לנקום וגם לעצום עיניים וגם להתאכזר – הכול זה חלק מהטבע האנושי ומהמהות החברתית שלנו. זו לא תקלה בדרך, ועם זה צריך כל הזמן לעבוד. עבודת הנפש ועבודת החיים היא גם פוליטית".

את אישה פוליטית? "לא מאוד, אבל גם לא בכלל לא ותלוי למה את קוראת פוליטי. כשאנחנו מאבדים את האמפתיה למותו של ילד, לא יצאנו מתחום האנושי זה עדיין שייך לתחום האנושי, ולכן אנחנו חייבים להמשיך לפעול אל מול הדבר הזה בכוחות אנושיים - בין אם כיחידים ובין אם כחברה וכמדינה. חובה עלינו להכיר בכך שלפעמים אנחנו אכזריים ודורשים נקמה ועוצמים עיניים לסבלו של האחר ושמחים לאיד וקנאים ולהודות שזה חלק מאיתנו.

"7 באוקטובר והשואה הן דוגמאות טובות לכך. הרי אם נגיד שהיו שם רק חיות אדם ושזה לא שייך לטבע האנושי, נפטור את עצמנו מלעסוק בכך בתוך הטבע האנושי. אלא שנקמה ורצח ילדים וקנאה ועינויים קיימים בטבע האנושי מאז היותנו בני אנוש, וזאת המשימה, להמשיך ולהחזיק אותם בתוך הפריים, כי אם נחזיק אותם בחוץ נגיד 'זה לא שלנו'".

על מה את כבר פקחת עיניים ואת לא יכולה לחזור לאחור? "אני לא יכולה יותר לא לדעת שכיבוש הוא כיבוש, כמו שהיה כשנסעתי עם ההורים כילדה לטייל והכביש היה ירוק ויפה ואכלנו גלידה. אין לי דרך לעצום עיניים מול הדבר הזה. וגם אין לי דרך לעצום עיניים מול המהלך של הזמן וההזדקנות. עכשיו אני עוד לא נורא זקנה, אני יכולה לפעמים להיות רעננה ולחזור לזכרונות הילדות שלי מאז, אבל אני לא יכולה לעצום עיניים למהלך של הזמן ולכך שעברתי מהלך מנקודת מבט נאיבית, לראייה מפוקחת ומפוכחת יותר".

והנה, אחרי שדיברנו על פקיחת עיניים ועל הדברים שכבר אי אפשר שלא לראות, אהרוני לוקחת הפוגה עבור שתינו ומוזגת לנו מים. היא מודה שעד עכשיו לא ברור לה איך אישה מופנמת שכמותה, שגם המקצוע שלה מכתיב מופנמות, לא רק שחיה עם אדם שאישיותו והמקצוע שלו מחייבים מוחצנות, אלא גם הרחיקה לכת ופרסמה את מחשבותיה וזיכרונותיה בספר.

"אני אישה כותבת, אבל עצם העובדה שמסרתי לפרסום בספר את מה שכתבתי, שאמרתי 'אני אוציא את זה לאור', זה אקט מבחינתי. זה לא אומר שאני עושה סטריפטיז, זה עדיין ספר מאוד דיסקרטי בהרבה מובנים, אני לא חושפת את הקרביים", ולא ברור האם היא מנסה להרגיע את עצמה בדיעבד.