שעת חירום: ישראל במשבר אסטרטגי עמוק ומחריף

ישראל במצב חירום אסטרטגי עמוק ומחריף. הניצחון הענק של הדמוקרטים בבחירות האמצע יחד עם תפנית בדעת הקהל כלפי ישראל יביאו עימם מהלכי חקיקה בקונגרס. זה יכול להתחיל בסנקציות בעקבות טרור יהודי בשטחים, להמשיך בניסיון לחסל את העמימות הגרעינית הישראלית ולהגיע לשיא בהגבלות על מכירת נשק "התקפי". בהמשך נשק בכלל.

את המהלכים האלה אפשר לעכב, אך לא למנוע לגמרי. קחו לדוגמה את הסנאטור החדש מטקסס, המטאור ג'יימס טלריקו. כאשר הוא החל את הקמפיין שלו, הוא אימץ גישה מרכזית מאוד ביחס לשאר המפלגה הדמוקרטית ביחס לישראל. בכל זאת, הוא התמודד במדינה אדומה, רפובליקנית, שמרנית. ככל שהקמפיין התקדם, טלריקו הפך להיות יותר חד בביקורת על ישראל. מה הוא גילה? שלא רק שדמוקרטים סולדים מישראל ומדיניותה, אלא שהוא יכול למשוך קולות של רפובליקנים רבים באמצעות עמדה ביקורתית יותר כלפי נתניהו וממשלתו.

ההתפתחויות הללו לא יסכנו רק את היתרון האיכותי של ישראל - אלא גם את יכולת חיל האוויר להיות בכשירות מבצעית. חיל האוויר וצה"ל כולו נסמכים לתפקודם השוטף על אספקה שוטפת של ציוד, כלים ותחמושת אמריקאית. לא משנה כמה חלקי חילוף מחזיקה ישראל, אם האמריקאים יפסיקו לספק אותם לחיל האוויר, הוא יתקשה לתפקד. לכל מי שמפטפט על "לייצר בארץ" או "לקנות מהודו" – מומלץ לדבר עם ראשי להק ציוד בעבר בחיל האוויר, או מנכ"לים לשעבר של משרד הביטחון.

הסכנה לביטחון הישראלי היא אמיתית, מוחשית וקרובה בהרבה מפצצה גרעינית באיראן. וזה רחב בהרבה מאספקת ציוד ונשק. מהשלום עם מצרים ועד להסכמי אברהם, מרכיב משמעותי שהביאה ישראל ליחסיה עם העולם הערבי היה הנגישות והקרבה לוושינגטון. אם ישראל הופכת ליותר ויותר מצורעת, לידידיה יש פחות תמריץ; לאויביה יש סיבה לתקווה. לישראל יש שני נכסי ביטחון אסטרטגי מהותיים: צה"ל ומערכת הביטחון, והברית עם ארה"ב. ללא הברית עם אמריקה, צה"ל ומערכת הביטחון ייחלשו משמעותית. פיזית, מילולית.

דרוש שינוי דחוף / המצב דורש שינוי דחוף בהתנהלות ישראל; מהלכי חירום נרחבים. מבוססי מדיניות. דברים מוחשיים - לא ראיונות לוחמניים באנגלית לצורכי לייקים בפייסבוק. ב"מדיניות" הכוונה היא שהממשלה החדשה תצטרך ליזום צעדים אמיתיים, עם משמעות אזורית. עצירה כוחנית ומהירה של הטרור היהודי בשטחים וריסוק התשתיות שלו. זה יצטרך להיות מהיר ואגרסיבי. הצדק הזה לא רק צריך להיעשות, אלא גם להיראות – לאור הנזק העצום שנגרם לישראל. וזו רק ההתחלה. יהיה צורך במהלך מדיני נרחב כלפי הפלסטינים, וב"מדיני" הכוונה היא לתהליך שלום. ישראל תצטרך להציג גישה חדשה לרצועת עזה, בנייתה ושיקומה. החזקת השטחים בסוריה ובלבנון תצטרך להישקל היטב מול תועלות ביטחוניות ומחירים מדיניים. מדיניות הפעלת הכוח של צה"ל הייתה תחת הגדרת "מלחמה" מאז 7 באוקטובר. זה לא יכול להימשך כך; המחירים המדיניים עצומים. הפוליטיקאים והמטה הכללי נכנסו לפרדיגמה מראשית המלחמה, של לקיחת "אפס סיכון" מהרמה הטקטית (דמות חשודה שמתקדמת על ציר בעזה), ועד הרמה האסטרטגית (התרעות למכביר על מתקפות פתע). התוצאה: אינפלציה בפעילות התקפית. כאילו אין לזה מחיר. מי שמחפש מחיר למה שהתרחש בעזה מאז הפסקת האש – כדאי שיביט במתרחש בוושינגטון ובעולם.

המהלכים הללו יצריכו גמילה דרמטית של הציבור הישראלי מהשקרים שבהם הושקה. הנה רשימה: הישגיה הצבאיים של ישראל לא מומשו למציאות טובה יותר, עד כה. ישראל לא הכריעה את חמאס ברצועת עזה. ישראל איננה יכולה בכוחות עצמה לפרק את חיזבאללה מנשקו. ישראל איננה יכולה להוביל בוודאות קרובה לנפילת המשטר האיראני. צה"ל יהיה זקוק תמיד למודיעין מקדים כדי להתמודד היטב עם מתקפת פתע, ומתקפות כאלה יכולות להתרחש - תמיד. הסדרים מדיניים, לדוגמה אלה עם המצרים, הירדנים והפלסטינים מפחיתים דרמטית את הסיכוי לעימות צבאי, גם אם אינם מושלמים, ומהווים נכס ביטחוני ראשון במעלה עבור צה"ל; הם חשובים בהרבה מעוד כמה קילומטרים בסוריה. ישראל טרם שיקמה את ההרתעה באורח מלא. הישראלים אולי לא רוצים מדינה פלסטינית, אבל בעולם ובארה"ב אלה תומכי ישראל שעודם תומכים בפתרון הזה והוא המחסום האחרון בפני דרישה למדינה דו-לאומית.

אלה אמיתות קשות. הן יצריכו הכנה של הציבור הישראלי לשינוי. ללא שינוי, יהיה קושי לבלום את מה שמתרחש בארה"ב. אם החקיקות למיניהן יעברו וייתקלו בווטו של טראמפ, ישראל נכנסת לקזינו מסוכן מאוד. יש סיכוי סביר שהבית הלבן הבא יישלט בעוד שנתיים בידי הדמוקרטים. הם יבטלו את הווטו הנשיאותי מיד. מכאן ועד לסנקציות חריפות על ישראל – המרחק קצר.

מאז הקמת המדינה, ממשלות ישראל היו קשובות מאוד לדעת הקהל בעולם ובארה"ב. הן קבעו מדיניות גם בהתחשב בכך. מתוך הבנה יסודית שגורל המדינה היהודית הוא שברירי, שאנטישמיות היא דבר אמיתי; שלא ייתכן ש"עם לבדד ישכון", משום שזו הדרך לחורבן. אבל מאז, ישראל איבדה את הרסן. זה קרה, אם לאמץ את ההגדרה של המינגוויי, לאט-לאט - ואז בבת אחת.

בשנות ה־50 זינקו שמעון פרס ופרופ' יובל נאמן. אחד הפך לארכיטקט הסכמי אוסלו, השני ייסד את מפלגת הימין התחיה. מבריקים, חרוצים ויצירתיים. אף אחד מהם לא היה שורד חצי שנה במנגנון הציבורי של ישראל היום

ניצחון הבינוניות / המשימות גדולות, נחשוניות. הן לא רק נעוצות במדיניות, אלא גם ובעיקר בחומר האנושי. תחשבו על שני אנשים שזינקו בשנות ה-50: פרופ' יובל נאמן ושמעון פרס. אחד הפך לארכיטקט של הסכמי אוסלו, השני למייסד מפלגת הימין התחיה. שניהם היו מבריקים, חרוצים, הישגיים, ובעיקר יצירתיים. הם גם תיעבו איש את רעהו, אומרת השמועה. לשניהם הייתה תרומה גדולה לחברה הישראלית, לביטחון המדינה, לפרויקטים ויוזמות אין-ספור.

כמי שמסקר פוליטיקה בישראל רבע מאה, תנו לי להבטיח לכם: אף אחד מהם לא היה שורד חצי שנה במנגנון הציבורי של ישראל היום. המדינות השכנות, אלה שרוצות להתקדם, מסעודיה ועד לאיחוד האמירויות, מחפשות בנרות את הצעירים המבריקים ביותר שלהן; אצלנו הם הולכים לעשות את התואר השני באוניברסיטת קיסוס בארה"ב, מקימים סטארט-אפ, ולא מביטים לאחור. הנקודה היא שהמדינה בכלל לא מנסה. לא באמת. במקביל, היא מטפחת אוקיינוסים של חוסר יכולת. לא רק שאינה בוררת את הטובים ביותר, היא משקה ומזינה מערכות שמחנכות לבורות, ואגב כך מקדשת עסקנות גרידא.

במשך שנים, הפוליטיקאים התרגלו והרגילו אותנו לבינוניות מצמיתה. מערכות ציבוריות יובשו, ממשרד החוץ דרך המל"ל. נתניהו חיפש נאמנות אישית קיצונית; האופוזיציה חיפשה את הבטוח, הייצוגי, הממוצע. הממסד שמע את המוזיקה והחל לשרוק את המנגינה. היו מפקדים צבאיים שחשבו על המטכ"ל כמו רשימת מפלגה: האלוף הזה נאמן, ההוא מייצג סקטור, והשלישי מדגים גיוון. פגשנו את זה ב-7 באוקטובר, ולא רק שם.

שוב ושוב אני נחשף למיטב הכוחות והמוחות שלנו שנתקלים בפוליטיזציה מסרסת ופורשים. פעם זה היה רק שירות המדינה; היום זה עמוק במערכת הביטחון ועד למוסד ולשב"כ. החיידק הזה כבר הגיע עד העצם.

לאחרונה נכחתי בפגישה עם אישים ממדינה ערבית, שישראל בקשרים איתה. השיחה הייתה טובה ומחמיצת לב. הם היו יעילים, מנומסים, עם אנגלית מעולה, ותארים מהמוסדות האקדמיים הטובים בעולם. אי-אפשר היה להימלט מהמחשבה: ישראל לא שולחת אנשים כאלה לשום מקום, ובוודאי שאנשים כמוהם לא עובדים או עבדו לאחרונה בלשכת ראש הממשלה.

וזה פרדוקס נורא. הרי יש ישראלים שנמצאים במקומות ההישגיים בעולם, ויש רבים עם תארים והישגים מוכחים ממוסדות פאר גלובליים. רק שהממסד הממשלתי שלנו כה הסתאב, שהטובים כבר אינם נפלטים. הם פשוט אינם מגויסים, וגם לא שוקלים לבוא. הרי יש מקום שבו מתגמלים הצטיינות, חשיבה מחוץ לקופסה, לקיחת סיכונים, קבלות מוכחות: ההייטק. היזם לא "ייצוגי" ולא "נאמן" או "מרכזי"; הוא פשוט מצליח.

ישראל במצב חירום אסטרטגי. במצב חירום לא מגייסים את הנאמנים ואת המייצגים אלא את הטובים ביותר.