צרפת על בריקדות: הקדימון שעלול לטלטל את אירופה

תלמידי אוניברסיטאות עילית, שבעים ומפונקים, שהצטרפו לאות סולידריות עם התיכוניסטים, תוך שהם מחפשים לחיות מחדש את ההתרגשות של שנות השישים. במקביל, פעילי השמאל הקיצוני של מפלגת "צרפת הבלתי נכנעת" דוחפים לכאוס, שבמהלכו יעברו למחנה שלהם אלפי מאוכזבים ממדיניותה הכלכלית של ממשלת מקרון

הצרפתים כבר התרגלו: אין הפגנה מכובדת שאינה מסתיימת בהצתת תחנות אוטובוס, פחי זבל ומכוניות. למרות זאת, המראות מהמהומות בצרפת הכניסו להלם גם את ותיקי הבריקדות של 1968.

הארגון הצרפתי לבעלי עסקים דיווח על 1,500 בתי עסק שהותקפו, והנזק מוערך כרגע בכמה מאות מיליוני אירו. הנזק הזה יתווסף לגירעון הצרפתי הענק, שהוביל להפגנות על יוקר המחיה. אלה הצטרפו למחאת התיכוניסטים על מצבה הירוד של מערכת החינוך הצרפתית. חד גדיא בגרסה המקומית, בנוסח צרפתי. ואנחנו רק בסוף השבוע הראשון.

יותר מ-500 מאנשי כוחות הביטחון נפצעו, 2,400 בני אדם נעצרו, ובין המבנים שנפגעו היו בתי ספר, משרד תיירות ובית עירייה היסטורי בלימוז'. רק 250 מכוניות נשרפו הפעם, בניגוד לממוצע של 800 עד 1,200 כלי רכב בכל ערב של השנה החדשה ואנחנו רק בהתחלה.

זהו בעצם החשש הגדול של ממשלת צרפת. הפגנות התיכוניסטים וחסימת הרחובות בתחילת החודש היו סנונית ראשונה, שדוכאה, לדעת צרפתים רבים, באלימות רבה מדי. אולם הפיכת ההפגנות למחאה נגד יוקר המחיה והצטרפותם של האפודים הצהובים הזכירו לצרפתים תמונות היסטוריות מימי כיבוש הבסטיליה והבריקדות המתוארות ב"עלובי החיים".

הפיכת ההפגנות למחאה נגד יוקר המחיה והצטרפותם של האפודים הצהובים הזכירו לצרפתים תמונות היסטוריות מימי כיבוש הבסטיליה והבריקדות המתוארות ב"עלובי החיים"

זהו הרושם שאליו כיוונו המארגנים: תלמידי אוניברסיטאות עילית, שבעים ומפונקים, שהצטרפו לאות סולידריות עם התיכוניסטים, תוך שהם מחפשים לחיות מחדש את ההתרגשות של שנות השישים. במקביל, פעילי השמאל הקיצוני של מפלגת "צרפת הבלתי נכנעת" דוחפים לכאוס, שבמהלכו יעברו למחנה שלהם אלפי מאוכזבים ממדיניותה הכלכלית של ממשלת מקרון. הם מבקשים להצטייר כמי שאינם מוותרים על המאבק עד הסוף, לכאורה לטובת העם, בעוד שבפועל הם מתעלמים ממצבה הכלכלי הקשה של צרפת, בעלת הגירעון הגדול באירופה, ומסכנים את המערכת הכלכלית של האיחוד כולו.

מסתמן שההפגנות יימשכו, והן מסכנות את הכלכלה, את התיירות, את תעשיית היוקרה - מנוע צמיחה חשוב ביותר בצרפת - וגם את הדמוקרטיה באיחוד האירופי, שנוטה כולו לכיוון הימין הלאומני.

אם מפלגת "האיחוד הלאומי" תזכה בבחירות הבאות, בסוף אפריל ובראשית מאי 2027, מרין לה פן עשויה להפוך למנהיגת המדינה החזקה ביותר באירופה, לצד גרמניה, ולהשפיע באופן דרמטי על הפוליטיקה האירופית. לה פן עצמה כבר הכריזה כי ההפגנות הן "איום על הדמוקרטיה". סביר להניח שהיא לא תתמוך באוקראינה.

נשיא צרפת, עמנואל מקרון, פנה לצרפתים ואמר: "יש לנו בחירות בעוד שישה חודשים. צרפת היא כוח דמוקרטי גדול. אל תתנו לאף אחד לפגוע בדיונים לקראת הבחירות ולגנוב אותם מכם. הדיונים לא צריכים להתנהל ברחובות, אלא באספות בחירות, בדיונים במפלגות ובאולפני הטלוויזיה. מגיעות לנו בחירות יפות".

אולי זו אינה הסיבה העיקרית למהומות, אולם אי אפשר להתעלם לחלוטין מתאוריית התסיסה ברשתות, תוצרת רוסיה, הפונה ללבם של האירופים המאוכזבים. הנשיא מקרון כבר כינס בסוף ספטמבר את ראשי המפלגות והזהיר אותם מפני מתקפות פיזיות ווירטואליות מצד הרוסים. הוא חזר על הדברים לפני שלושה ימים, בכינוס ראשי האיחוד האירופי בבריסל.

צרפת חלשה טובה לפוטין, משום שהיא נמצאת בחוד החנית של התמיכה באוקראינה. ככל שאזרחי צרפת ימחו על מצבם הכלכלי ויתהו מדוע הכסף מופנה לאוקראינה, כך יהיה לפוטין קל יותר לאיים על שאר היבשת.

ז'אן-לוק מלנשון, מנהיג השמאל הקיצוני שליבה את האש, הצהיר: "אי אפשר לקרוא להפסקת האלימות ובו בזמן להצדיק בתירוצים את אלה שיוצרים אותה". אתמול בערב הוא האשים את מקרון ב"משיכת זמן עד שהאווירה בצרפת תירקב" - וזו בדיוק המדיניות שאליה הוא עצמו מכוון.

מלנשון אינו אביר על סוס לבן. הוא סוכן כאוס, שההיבריס שלו יביא בסופו של דבר דווקא את הימין הלאומני לשלטון.

זהו נושא מורכב מכפי שנראה במבט ראשון. מחאת הסטודנטים החלה ברשת וככל הנראה הייתה ספונטנית. ייתכן בהחלט שזכתה לתמיכה מצד מפלגת "צרפת הבלתי נכנעת" (LFI).

התלמידים מוטרדים באמת ממצבם הירוד של בתי הספר וממחסור במורים, המוערך בלפחות 300 אנשי מקצוע, במקרה הטוב. המשטרה דיכאה את ההפגנות באמצעים אלימים, כאילו הצעירים היו אפודים צהובים ותיקים. מאות קטינים נעצרו, שניים איבדו יד לאחר שהרימו רימון עשן, ובשבת איבד מפגין נוסף עין.

כעסן של המשפחות והתנצלותו החלקית של שר הפנים, לורן נונייז, העניקו לגיטימציה לאנשי האפודים הצהובים להצטרף למחאה נגד יוקר המחיה. אפשר בהחלט לומר שגנבו לצעירים האלה את ההפגנות. המחאה אמנם גדלה, אולם היא כבר אינה מתמקדת בתמיכה במערכת החינוך. שר הפנים כבר הגיש את התפטרותו לנשיא, אך מקרון לא קיבל אותה.

בכל פעם שהמהומות מתפשטות ויוצאות משליטה, כפי שקרה ב-2019 וב-2023, עולה השאלה מדוע כוחות הביטחון אינם מצליחים למנוע את ההידרדרות. התשובה הקלה היא שכוחות הביטחון נמצאים בכוננות מרבית כבר חודשים רבים, וכי הפרעות מתפשטות בעוצמה גם לערים קטנות יותר, שבהן לא הוצבו מספיק כוחות.

התשובה השנייה היא שממשלתו של מקרון נמצאת בסוף דרכה, ואיש אינו מתאמץ יתר על המידה בשום נושא. עוד מעט מגיע החופש הגדול.

את התשובה השלישית אפשר להסיק מניסיונות העבר: בצרפת יש מסורת דמוקרטית חזקה, והפעלת יד קשה מדי נגד מפגינים נחשבת לבגידה בדמוקרטיה. דיכוי הפרעות הוא לגיטימי, אבל מה קורה כאשר המצב מתדרדר כבר בתחילתו? האם החזרת הסדר על כנו, כמעט בכל האמצעים, הופכת אז ללגיטימית?

זה בדיוק מה שמבטיחים מרין לה פן ו"האיחוד הלאומי", וגם מועמד הרפובליקנים מהימין הקשה, ברונו רטאיו. אין כאן מקריות, אלא שימוש ציני בתסיסת האזרחים לנוכח יוקר המחיה. הפורעים הגיעו מוכנים. הם עטו מסכות וכפפות והחליטו מראש אילו חנויות לשדוד. בפריז כבר נהוג להגן באמצעות לוחות עץ כבדים על חלונות הראווה באזור השאנז-אליזה, אולם בערים אחרות לא ציפו לגל כזה.

גניבת מחשבים, כורסאות ובגדי יוקרה היא עסק לכל דבר. רבים מהבוזזים הם אנשים שמרוויחים מהכאוס. הם סימנו מראש את הפריטים שרצו לגנוב. עדים מספרים על צעירים שאמרו: "בואו לספורה, לבשמים", או "יאללה, הולכים לקחת מעילים".

הדרך לכאוס חסר משמעות מתחילה כאן ומסתעפת לתסיסה חברתית, שתוכרע בבחירות שמבטיחות להיות דרמטיות. לא מדובר רק במהגרים או בבני הדור השני שחיים בפרברים ומביעים את תסכולם, אלא גם באזרחים כמעט נורמטיביים שאינם מוכנים לצאת פראיירים. הם רוצים לנקום במי שמייצגים בעיניהם את אילי ההון הצרפתים, שלטענתם אינם משלמים מספיק מסים: לואי ויטון, דיור ושאנל, וגם אפל וסמסונג.

מי שמניפים דגלי פלסטין אינם רק מוסלמים שהיגרו לצרפת. יש בהם גם צעירים צרפתים שקצו במראות מעזה ומהשטחים. חלקם אינם מבינים את מורכבות המצב במזרח התיכון, אבל רוצים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה.

זו אינה רק תוצאה של הסברה ישראלית כושלת. מדובר בחוסר הסכמה עם מדיניות ישראל, והוא מתפשט ברחבי אירופה. דגל פלסטין הפך לפריט קבוע במחאות, משום שהוא מסמל בעיני המפגינים התנגדות לעוולות, גם בצרפת.

הגבולות בין אנטישמיות לביקורת לגיטימית על ישראל מטושטשים כבר זמן רב. ביום ראשון בערב נכנסו פורעים לבית כנסת ברובע ה-19 בפריז והרסו אותו.

פול עמאר, עיתונאי בערוץ הימני CNews, טוען כי במרסיי היו בידי הפורעים רשימות של בתי עסק יהודיים, וכי הם פגעו בהם והותירו את בתי העסק האחרים ללא פגע. אין סימוכין לתאוריה הזאת, אולם לנוכח אובדן המשילות הזמני, אין ספק שגזענות ואנטישמיות עלולות למצוא כר נרחב לפעולה.

ההפגנה הבאה תהיה אלימה יותר, תדוכא באמצעים קשים יותר, ולאחר מכן יחששו המפגינים הנורמטיביים לצאת לרחובות. כך, עד לסבב הבא ולבחירות הדרמטיות לנשיאות.

זהו קדימון למה שעלול להתרחש באירופה כולה, אלא אם כן הצרפתים ירדו מהבריקדות ויבינו שהחיים אינם מחזמר בסגנון "עלובי החיים".