רשימת חיסול - חלק שמיני

השינוי הגדול ביותר מבחינת ריס, בכל הנוגע לסימון מטרות במסע הצלב האישי שלו, היה היעדר התמיכה המודיעינית. מעבר לים עמדה לרשותו מערכת שלמה של אנשי תמיכה, שלא לדבר על מנגנון המודיעין האמריקאי האדיר, ואלה עזרו לו לאתר, לזהות, לחסל ולנצל את האויב. במשימה הזאת, לא רק שהיתה חסרה לו התמיכה הזאת, אלא שהוא גם נאלץ לעשות הכול בלי להשאיר אחריו שובל של ראיות. אמנם הוא לא פחד להיתפס, שכן שום עונש מטעם המדינה לא היה יכול להשתוות למה שכבר עבר, אבל הוא היה חייב לחמוק מהחוק ולדחות את המוות שידע שמחכה לו עד שהמשימה תושלם. ככל שיצליח לעכב את הצד השני ואת החוק בדרכם אליו, כך ייטב.

הידיעה שהוא כבר נידון למוות מהגידול במוחו היתה משחררת, לא פחות. הוא היה ממוקד אך ורק בעשיית צדק עם אלה שלקחו ממנו הכול. שום עכבה ושום קונפליקט מוסרי לא עמדו בדרכו. המטרה והחזון היו ברורים לו לחלוטין. ההבנה שהוא עומד להמיט אלימות רבה על האנשים שהרגו את אשתו, את בתו, את בנו שטרם נולד ואת חבריו לצוות השרתה עליו שלווה מוזרה.

הוא הקדיש שבוע לתצפיות, רק כדי לגלות שהיעד שלו משדר ברצון כל תנועה שלו לעולם ברשתות החברתיות, כמו אומר, "הנה אני, בואו להרוג אותי". אחרי שחי בפרופיל נמוך מאז שהצטרף לצי, צורת החשיבה הזאת היתה תמוהה בעיניו של ריס. התנועות של בויקין היו שגרתיות וצפויות, והשטח והעיתוי היו אידיאליים למה שתכנן עוד בקורונדו.

הוא לא היה בהרים מאז המבצע באפגניסטן שהסתבך, וטיול בשטח באור יום בוויומינג, בבגדים קלים ועם תיק קטן בלבד, היה שונה מאוד מסיור בשטח עוין בחשיכה מוחלטת, כשהוא עמוס בציוד קרב כבד. כשהעונה בפתח, הוא הניח שיראה כמה ציידים בסיורים מקדימים באזור, אבל לא נתקל בנפש חיה כשהלך בקו הרכס המקביל לכביש המהיר.

למעשה הוא כבר חלף על פני האזור שבחר וזיהה אותו רק כשסקר במשקפת את השטח שזה עתה עבר. הגומחה בצורת פרסה בצלע ההר הציעה תצפית ללא הפרעה לאורך הכביש המהיר והיתה חשופה מלמעלה בלבד. מעליו ראה רק שמים כחולים, כך שהסיכוי שמישהו יבחין בו, אלא אם כן הוא טס במסוק, היה קלוש.

ריס הוציא פנקס קטן ואת מד טווח הלייזר, שרטט בקפידה סקיצה של האזור וציין את הטווחים לתוואי שטח שונים. כשמכוניות ומשאיות עשו את דרכן במעלה הכביש צפונה, הוא דמיין את עיתוי הירי על כל אחת מהן. הנקודה הטובה ביותר נראתה שקע בכביש במרחק של כחמש מאות ושבעים מטרים ממנו, ותצורת הכביש והגובה התאימו לתיאוריית ה"תאונה" שלו. הוא לא היה יכול לקוות להתקרב יותר לתרחיש מושלם. הוא סימן את האתר גם במפה ובג'י פי אס שלו ויצא לחפש את הנתיב הישיר ביותר בחזרה לרכבו.

מכיוון שהיו לו יומיים פנויים, הוא העביר קצת זמן בסריקת האזור. הוא חנה מול הספרייה הציבורית בסודה ספרינגס, איידהו, הדליק את האייפון שקנה יד שנייה והתחבר לעולם דרך הוויי פיי החינמי. בסיגנל חיכתה לו הודעה תחת הכינוי של קייטי.

זאת אני. הגעתי בשלום לאחי. הצלת את חיי. שמור על עצמך.

הוא התפלל שהיא תיזהר. הוא לא היה יכול לשאת את המחשבה שהיא תיפגע או תיהרג מפני שניסתה לעזור לו. אבל לא היה לו זמן להתמקד בזה עכשיו. הוא התחבר לספיידראוק, וידא שה VPN שלו מופעל ופתח את התיקייה ששיתף עם בן אדוארדס.

אחי, השגתי קצת מידע על הכנופיה ניפגש בבית החדש שלך כשתחזור.

אף על פי שהתקשורת ביניהם היתה אמורה להיות מאובטחת, ריס ובן עדיין השאירו זה לזה הודעות תמימות ככל האפשר. לא היתה לו דרך לדבר עם בן בטלפון, גם לא בשיחה מאובטחת, בלי לחשוף את מיקומו. בשלב הזה כבר היה ברור לכל מי שעוקב אחריו שהוא בעקבות בויקין. לכן, המידע על הכנופיות יצטרך לחכות. הוא נסע בחזרה מזרחה למקום שבחר לחנות בו סתם עוד בחור בטנדר שבורח מהעיר כדי לבלות קצת בטבע. בעשרים וארבע השעות הבאות עבר על המפות ועל תצלומי האוויר והכין את הציוד לסיור אל אתר המארב.

בלילה שלפני החיסול המתוכנן הדליק מדורה קטנה. היה משהו קמאי במדורות. מאז תקופת האבן, המדורות היו מוקד הקיום של האדם. הן הציעו חום ואפשרו לטפל בבולי עץ ובסופו של דבר במתכות, וכך לחשל כלי נשק לציד ולמלחמה. הן אפשרו בישול והכנת כלי חרס, סביבן התכנסו אנשים, הן יכלו לשמש לאיתות וכמעט תמיד היו חלק ממסורת טקסית. מדורות היו מקודשות, אבל יותר מכול, הן הציעו תקווה. ריס הרהר בפרדוקס: לא היתה תקווה למרקוס בויקין, כשם שלא היתה תקווה לו עצמו.

בעודו בוהה בגחלים הלוחשות שבמדורה הקטנה, הזיכרון הציף אותו. זה היה ממש לפני הסבב האחרון שלו. הוא לקח את לורן ולוסי לקמפינג בביג סר. סמוך לחופי צפון קליפורניה, מדרום לכרמל, היתה חבויה רצועת אדמה שהוא החשיב לאחת היפות בעולם וכללה ים וגם הרים.

לורן כבר פרשה לאוהל לישון והשאירה את ריס ולוסי ליד המדורה, בידיעה שמצפה להם חצי שנה ארוכה של פרידה. שנים קודם לכן היא התוודתה בפניו שבכל פעם שהוא יוצא מהבית, בין שלסבב מבצעי ובין שלאימון, היא יודעת שייתכן שלעולם לא יחזור. היא השלימה עם המקצוע שבחר ולא היתה מאותן נשים שדאגו לבעלן ללא הרף. היא היתה גאה מאוד במה שעשה, אבל היתה לה בת, והיא לא התכוונה לתת לה לראות אותה דואגת ללא הרף. כשריס עזב, הן היו ממשיכות בחייהן: מטיילות, לומדות וגדלות. במבט לאחור, היא בטח גם היתה עייפה מנשיאת החיים שצמחו בתוכה. ריס הניח שהתלבטה אם לספר לו והחליטה שתהיה לו הפתעה כשיחזור. לורן תמיד אהבה הפתעות, ורק הפתעות משמחות מעטות נותרו להם. היא יכלה לתת לו את המתנה הזאת. הוא גם ידע שהיא רצתה שיתמקד במשימה ושדעתו לא תוסח במחשבות על אשתו ההרה רצתה את זה עבורו ועבור המשפחות של האנשים שתחת פיקודו. הם היו צריכים שהוא יתמקד במשימה של הובלת הלוחמים בצוותו לקרב. כדי שיוכל לעשות זאת היטב נדרשה ממנו מסירות מוחלטת.

ריס צפה בבתו מקרבת אט אט את המרשמלו, שהיה משופד על קצה של קולב מתכת מיושר, אל האש.

"חכי עוד קצת, מתוקה," הזהיר. "חכי לגחלים, כדי שיצא לך בצבע זהוב יפה."

לוסי רק חייכה וקירבה את המרשמלו עוד ועוד אל האש, עד שהוא התלקח והיא פרצה בצחוק, בדיוק כשריס רכן קדימה וכיבה בנשיפה את מה שהיה עתה לגוש מפויח.

הם הלכו ברגל אל רצועת חוף שוממה והקימו את המחנה שלהם על החוף, הרחק מהאזורים המאוכלסים יותר של פארק ביג סר. במדינה שבה חוקים הסדירו כמעט כל היבט בחיי היומיום, היה מפתיע ומרענן שעדיין מותר ליהנות ממדורה מעצים שנאספו בחוף.

ריס ולוסי ישבו מכורבלים יחד על כיסא מתקפל מאחורי המדורה כדי להתגונן מהקור ששרר ליד האוקיינוס בשעת הדמדומים. הם השקיפו על החוף הסלעי, על הגלים ועל קו האופק הרחוק. כשהיה באפגניסטן, ריס נזכר בשקיעה ההיא מדי יום ביומו. הוא זכר איך החזיק את המלאכית הקטנה שלו, עטופה בפונצ'ו ובשמיכה קלה. איך הקשיב למקצב הגלים בעוד השמים מחשיכים אט אט, וקבוצות כוכבים מפציעות בזו אחר זו מבעד לאפלה, לפליאתה הגדולה של לוסי.

"מה זה הכוכב הבוהק הזה?" שאלה והצביעה מעלה.

אף על פי שלא היה בעל ידע של אסטרונום, לריס היה ידע בסיסי בקבוצות כוכבים תוצר לוואי של חיים שלמים תחת כיפת השמים. הוא חייך ונזכר איך שאל את אביו את אותה שאלה לפני כל כך הרבה שנים, תחת אותם שמים.

"זאת קבוצת אוריון. רואה את הכוכבים האלה שם?" הוא הצביע למעלה. "זאת החגורה של אוריון. בגללה קל לזהות אותו, נכון?" לוסי הנהנה בהסכמה. "אם תסתכלי ממש טוב, תוכלי לראות את המגן והאלה שלו. הוא היה צייד."

"איך הוא הגיע לשם?" שאלה לוסי בסקרנות.

"אם אני זוכר נכון," אמר ריס והתאמץ להיזכר בפרטי הסיפור מהמיתולוגיה, "הוא נעקץ על ידי עקרב, שעכשיו נמצא בצד השני של השמים, כך שהם אף פעם לא רואים אחד את השני."

"זה מוזר," העירה לוסי. "הם היו חברים?"

"לא בדיוק," ענה ריס וקיווה שהיא לא תשאל עוד שאלות על מה שהוביל את אוריון והעקרב למיקומם הסופי ביקום.

למזלו, היא החליפה נושא ועברה לדבר על משהו שריס ציפה לו. "אבא, למה אתה צריך לנסוע לטיול גדול?"

ריס ולורן כינו נסיעות אימונים קצרות "טיולים קטנים", ואילו את הסבב הקרב כינו "טיול גדול". כך היה קל יותר למוחה הצעיר של בתם לקלוט את המצב ולהשלים עמו.

"לפעמים אבות צריכים לנסוע לטיולים גדולים."

בחוג החברים שלהם, "אבות" תמיד נסעו ל"טיולים גדולים". ריס הרגיש בר מזל שלוסי עדיין לא הבינה שלפעמים האבות האלה לא חוזרים הביתה.

"זה הטיול הגדול האחרון שלי, מתוקה. אחר כך אני לא אסע יותר. אני אשאר בבית איתך ועם אמא. אני כבר מת שזה יקרה."

"גם אני, אבא," היא אמרה, לעצמה לא פחות מאשר לו. "אתה נוסע בגלל האנשים הרעים?"

ריס שתק לרגע. הוא ולורן הגנו עליה ככל יכולתם מפני החלקים הקשים של החיים כילדה לאיש צבא במדינה שנמצאת בכוננות מלחמה מתמדת. הגיע לה להיות תמימה. אבל כנראה היא קלטה יותר ממה שחשבו.

"לפעמים אבות צריכים להילחם באנשים הרעים במקום רחוק, כדי שלא נצטרך לעשות את זה כאן, במדינה שלנו. אנחנו עושים את זה כדי להישאר חופשיים. גם את ואמא חלק מהמאמץ הזה. אנחנו שלושתנו צוות. כולנו מקריבים קורבנות כדי שהמדינה שלנו תישאר חופשית."

"כשאני אהיה גדולה, גם אני ארצה להילחם באנשים רעים."

ריס בלע רוק, גוש התהווה בגרונו.

"אני מקווה שלא תצטרכי, מתוקה. אני אוהב אותך, מלאכית שלי."

"גם אני אוהבת אותך, אבא."

היא טמנה את ראשה בכתפו והתרפקה עליו. ריס לא היה רוצה להיות בשום מקום אחר עלי אדמות באותו הרגע. לזיכרון הזה חזר שוב ושוב לאורך כל הסבב. כששב ממשימה, מלוכלך ותשוש, רגע לפני שצנח למיטה, הוא היה חוזר אל החוף ההוא, אל הגלים, אל המדורה, אל המרשמלו ואל אוריון. אל הזיכרון הזה הוא חזר כעת. הוא היה נותן הכול עבור הזדמנות נוספת אחת לאחוז בבתו בבטחה בזרועותיו, לערסל אותה עד שתירדם על חוף מרוחק. עבורו, זה היה גן עדן.

"נתראה בקרוב, ילדה שלי," הוא לחש אל הגחלים הדועכות בעודו שוקע בשינה.

-פרק 41-

השריף של מחוז לינקולן בוויומינג הגיע לזירה שעה אחרי שהתקבלה הקריאה. משרדו שכן באפטון, וג'יפ המרצדס המרוסק נמצא בקצה הצפוני ביותר של תחום שיפוטו. בזירה כבר היו שני שוטרי תנועה מהכביש המהיר, שניים מסגניו, פקח דיג וחיות בר מטעם המדינה ובלש ממשרדו. אמבולנס הגיע למקום, אך הפרמדיק והנהג נשארו בתוכו, שכן לא היה בכוחם לעשות הרבה למען האיש במרצדס הכסופה. אחת מניידות התנועה חנתה כך שחסמה נתיב בכביש המהיר, בזמן שהשוטר עמד על הכביש וניתב את הנהגים המזדמנים מסביב למה שנהפך לזירת פשע. נהג גרר השקיף על הרכב המרוטש, מנסה לתהות כיצד יחלץ אותו מהתעלה שהירידה אליה תלולה.

השריף ניגש אל חבורת אנשי החוק שהתגודדו בשולי הכביש, מעל הרכב.

"בסדר גמור, מה יש לנו?" שאל והעיף מבט בשעונו לפני שהציץ מטה אל הערוץ.

הבלש הוא שענה. "שריף, כפי שאתה יודע, שוטרי התנועה איתרו את הרכב כאן קצת אחרי תשע הבוקר. הם הבחינו בסימני החלקה על הכביש ועצרו בצד לבדוק. פרמדיקים שהגיעו למקום גילו מה שנראה כפצע ירי במרכז פניו של הנהג ופצע יציאה בחלק האחורי של הגולגולת. בהתבסס על חומרת הפגיעה, הייתי אומר שזה היה קליע של רובה, בקליבר שלושים בערך, אם לשפוט לפי פתח הכניסה." הבלש הצביע על הסימנים השחורים הטריים על הכביש. "ההשערה שלנו בשלב זה היא שהנהג נורה תוך כדי נסיעה בכיוון הזה, והמהירות והסיבוב הפתאומי של ההגה גרמו לרכב להתהפך ולצנוח אל מעבר לסוללה."

"בהחלט נשמע הגיוני, חוץ מהקטע של הקליע בפנים. מי ירה בברנש הזה ולמה?"

"היום נפתחה עונת ציד האיילים באזור הזה, שריף," הציע הפקח. "איזה בחור עם רישיון ציד בכיס, בטח מחוץ למדינה, כנראה ירה מהכביש על אייל זכר שעמד על קו הרקיע. זה לא חוקי, אבל אנחנו יודעים שדברים כאלה קורים. הוא החטיא, הקליע עבר מעל האייל והמשיך מעל הרכס הזה. כוח המשיכה הוריד אותו ישר לתוך השקע הזה בכביש, בדיוק כשהאומלל הזה הגיע מהכיוון הנגדי. כנראה הגיע זמנו."

"יכול להיות. כבר ראיתי דברים מוזרים יותר. מי זה?"

הבלש ענה, "לפי רישיון הנהיגה, שמו מרקוס בויקין. הרישיון הוא מניו יורק, אבל יש לנו רישום על שם מרקוס בויקין בחוות סטאר ואלי. תושב קיץ טיפוסי."

כשהשתכנע שאנשיו מנהלים חקירה יסודית וראויה, השריף הנהן ופנה בחזרה אל הפורד אקספדישן שסיפקה לו המדינה. הוא היה הנואם המרכזי באירוע צהריים של לשכת המסחר שהתקיים בשתים עשרה, ולא היתה לו כוונה לאחר.

-פרק 42-

בירד רוק, קליפורניה

לאחר זריקת האדרנלין המעודדת הבוקר, ריס נסע ישירות לדרום קליפורניה. הוא עצר לאכול ולתדלק בתחנות דלק נידחות, ועל הכול שילם במזומן. בחצות נכנס ברוורס לשביל הגישה של הבית הבטוח של בן והמשיך אל החניה המקורה, שם פרק את הציוד שלו. גם בלילה היה ברור שהמקום יפהפה דירת קונדו מודרנית בשכונת בירד רוק האופנתית בסן דייגו, בין לה הויה לפסיפיק ביץ'. העיצוב היה מזמין ושילב עץ טבעי בהיר עם גימורי פלדה תעשייתיים. חלונות ענק, מהרצפה עד התקרה, נפתחו למרפסת שהשקיפה אל האוקיינוס האפל. ואף שהדירה היתה מרוחקת כמה בתים מהצוקים, ריס שמע את הגלים מתנפצים על הסלעים שמתחת. הוא התקלח, בדק את התיקייה שלו בספיידראוק ושלח לאדוארדס הודעה שבה נכתב רק, אצלך, תביא ארוחת בוקר, לפני שצנח למיטה.

שבע שעות מאוחר יותר הוא שמע דפיקות חזקות בדלת והבין שישן כמו בול עץ. הוא חטף את הגלוק מהשידה שליד המיטה, הציץ דרך חרך בתריסים וראה את המכונית השכורה של בן חונה מתחתיו. עדיין מטושטש משינה הוא זרק את האקדח על המיטה ופתח את הדלת האחורית בבוקסר ובטישרט.

"שיט, הערתי אותך? אני יכול לחזור בצהריים אם אתה רוצה. מה נראה לך, שחזרת לקולג'? אתה צריך תספורת וגילוח. אתה מתחיל להיראות כמו הרעים. הבאתי את המנה האהובה עליך, מבית הקפה נייט אנד דיי."

ריס הצדיע לו עם אצבע משולשת ונכנס למטבחון הקטן כדי להכין קפה. בן פרק את ארוחת הבוקר שהביא על השיש.

ריס בלס את בוריטו הבוקר שלו והחווה בידו על הדירה סביבו, עם הנוף הפנורמי לאוקיינוס השקט. "מקום נחמד."

"כן, למעסיק שלי יש כמה דירות כאלה ברחבי המדינה. אנחנו משתמשים בהן לתחקירים ולפגישות במקרים רגישים במיוחד. הדירה הזאת די נחמדה וכמעט לא משתמשים בה."

"כספי המסים שלנו עובדים יפה, אה? המקום הזה בטח עלה הון."

"הממשלה הנדיבה שלנו," אמר בן בחיוך. הוא סיים את ארוחת הבוקר שלו ודחס קמצוץ טבק לח לתוך שקע שפתו התחתונה. אחר כך שלף תיקיית קרטון מתרמיל ניילון שתלה על משענת הכיסא.

"טוב, אחי, מתברר שהחארות שעשו את זה לא היו מכנופיה מקומית, אלא הומברס רציניים ממקסיקו. ממנהל הסמים עוקבים אחרי החבר'ה האלה מקרוב, כמו שאתה יודע, ויש תיעוד שלהם נכנסים ויוצאים בליל התקיפה. אין לי זיהוי ודאי של היורים, אבל אנחנו יודעים שהם מ'קרטל חליסקו הדור החדש' ואנחנו יודעים איפה הם גרים." אדוארדס החליק על פני שולחן המטבח סדרת תצלומים, שכל אחד מהם הציג זווית שונה של אותו מבנה בן שלוש קומות עם מרפסות וחלונות מסורגים ומקבץ של צלחות לוויין על הגג. "הם גרים ועובדים מהבית הזה בטיחואנה. חירבֶּה סטנדרטית. הצפי הוא שיש שם בערך עשרה מהם, חמושים בנשק קל, ושכמה נשים ואפילו ילדים מסתובבים שם. אפשר לומר שזה המועדון של הכנופיה. החבר'ה האלה לא בכירים, הם חיילים פשוטים."

ריס בחן את התצלומים בקפידה ורשם לעצמו מאפיינים שונים בחלקו החיצוני של הבית.

"יש לך מושג לגבי הסידור הפנימי?"

"שלילי, למנהל הסמים אין גישה פנימה."

"מה לגבי השכונה? כמה מהר הם יכולים להקפיץ תגבורת אם משהו קורה?"

"הקרטל הזה רק מתחיל להתנחל בטיחואנה, אז הם די לבד. זה כמו מוצב קדמי. הם מנסים להגדיל את החדירה שלהם לעיר מהמקום הזה. קצת כמו המוצבים הקרביים שהיינו מקימים במבצעים של 'לטהר, לאחוז, לבנות'. הקרטלים של טיחואנה וסינלואה לא רוצים אותם שם, אז יש שם מלחמה. לא הייתי רוצה להסתובב בשכונה הזאת יותר מדי, אבל זה לא שיש להם מאה אנשים שמחכים מעבר לכביש."

"אוקיי, ואיפה המקום הזה בעיר?"

"זאת הבעיה, הוא בלה סאנצ'ז טבואדה. כאן," אדוארדס הצביע על נקודה בתצלום האוויר של העיר. "שכונה ממש מחורבנת. יהיה קשה להתקרב למטרה בלי קצת עזרה מקומית. מילא אם היית מגיע בכמה רכבים משוריינים, אבל לא הייתי רוצה להסתובב שם לבד בשלוש בלילה ולחפש חניה. אתה רוצה שאני אשיג לך עזרה? אני בטוח שהחבר'ה מסינלואה ישמחו לעזור לך לחסל את המתחרים."

"שלילי. אני אטפל בזה. חוץ מזה, הדבר האחרון שאני צריך זה להיקלע לקרב יריות באיזה חור בעולם השלישי עם חבורה של פושעים שאני לא יכול לסמוך עליהם."

"הבנתי. תודיע לי אם אני יכול לעזור בעוד משהו. כל המידע הזה שלך. המודיעין הכי טוב שיש לנו. אם תשנה את דעתך לגבי עזרה, תודיע לי. אתה יודע שאני אבוא איתך לשם אם תצטרך אותי."

"תודה, בן. עזרת לי יותר ממה שאתה חושב. אני לא צריך שתסתבך בזה יותר ממה שכבר הסתבכת."

"בשמחה. אני זז לעבודה. אני מנסה לגנוב כמה כישרונות מצוות חמש. שמור על עצמך."

"תודה, חבר, גם אתה."

בשעות הבאות בחן ריס את המודיעין על הבית בטיחואנה. עד כמה שרצה לנקום מיד במפלצות שרצחו את אשתו ובתו, הוא ידע שאסור לו עכשיו לפעול מתוך רגש. אם הוא רוצה לצאת ממקסיקו בחיים, הוא חייב לתכנן את צעדיו בקפידה. הוא גם הניח שחברי הקרטל הם מן הסתם רוצחים שכירים, ואם ברצונו לגלות מי שכר אותם ולמה, הוא חייב להיצמד לתוכנית שלו.

היתה לו הזדמנות אחת לבצע את השלב הבא של המבצע לפני שהמידע הנוכחי שלו יתיישן. לפי תכתובות מיילים בין ג'וש הולדר לסול אגנון, אגנון אמור להגיע לכנס באתר נופש בפאלם ספרינגס בעוד יומיים, ומפני שהוא נראה הציר המרכזי בגלגל הקונספירציה הזה, הוא היה הסיכוי הטוב ביותר שלו לחבר את חלקי הפאזל.

בעיראק ובאפגניסטן הוא למד בדרך הקשה שלא תמיד יעיל להוריד את ראש הנחש. אם מנהיג בכיר באל קאעידה נלכד או חוסל, אחר תפס את מקומו, ולא פעם היה מדובר באדם פיקח יותר, שלמד מהטעויות של קודמו. לאחר שלמדו זאת ונעזרו באקדמאים בתחום האנתרופולוגיה והלוחמה נגד התקוממות, חלק מהמפקדים החלו להשתמש בתקיפה רוחבית כדרך יעילה יותר לחסל את היורש המיועד, לפני שטיפלו בכל שרשרת הפיקוד של האויב, למעלה ולמטה, על פני כמה רשתות. ריס הבין את המתודולוגיה, ואגנון היה הגרסה שלו לתקיפה רוחבית. הוא לא התכוון לאפשר לרשת הזאת להתפתח. הוא עמד להשמיד אותה. הוא עמד להרוג את כולם.

-פרק 43-

פאלם ספרינגס, קליפורניה

סול אגנון לא היה טיפוס חברותי במיוחד. עבודתו עבור סטיב הורן וקפסטון גזלה את כל זמנו ומרצו. אף שלא עסק בעריכת דין בפועל, הוא התגאה במעמדו כעורך דין, והשמירה על רישיונו חייבה אותו בשעות השתלמות מקצועית. לכן, מדי שנה השתתף בכנס הסתיו של לשכת עורכי הדין של לוס אנג'לס בפאלם ספרינגס. האירוע לא רק ענה על דרישת ההשתלמות השנתית שלו, אלא גם היה הזדמנות לפגוש עורכי דין אחרים.

בארוחת הערב ישב אגנון לצד עורכת דין ג'ינג'ית ממשרד גדול בלוס אנג'לס, שהתמחתה בהופעה בבית המשפט. למרות מאמציו הרבים לא הצליח לשכנע אותה להצטרף אליו למשקה אחרון ב"קסיטה" שלו. הוא הסתובב קצת בקבלת הפנים המאוחרת, עד שבשעה אחת עשרה היה מוכן ללכת לישון. למחרת ציפה לו יום ארוך נוסף של הרצאות, ובניגוד לרוב המשתתפים, הוא באמת נהנה מהחומר שנלמד. הוא לא היה שתיין גדול וחש מעט מבוסם משלוש כוסות השרדונה ששתה בארוחת הערב ומהמרגריטה שנהנה ממנה בקבלת הפנים. הוא תמיד תעה בדרכו כאן בין השבילים המתפתלים ועשרות ביתני הנופש הזהים. רק אחרי עשר דקות תמימות של הליכה בלילה המדברי הצלול הוא הגיע לביתן שלו, ונדרשו לו שלושים שניות עד שהצליח להוציא את המפתח מכיס הבלייזר, להכניס אותו כראוי למנעול האלקטרוני ולפתוח את הדלת.

הוא סגר אותה מאחוריו ושמח לשמוע שהחדרנית השאירה מוזיקה קלאסית מתנגנת כשסידרה את החדר לשינה, אם כי חשב שהיא קצת רועשת מדי. הוא פשט את הבלייזר הכחול, פתח את ארון הבגדים והושיט יד לקולב, אך גישש ופספס, והקולב נפל על רצפת האבן. אוף. כשהתכופף להרים אותו, הרגיש פתאום שהוא נמשך לאחור על ידי זרועות חזקות שננעלו סביב צווארו, ורגליים נכרכו כמספריים סביב פלג גופו העליון והפילו אותו לרצפה. הוא שכב בגבו על החזה של התוקף, נמחץ כאילו הוא נתון בלפיתתה של אנקונדה. כשהצליח לסובב את ראשו, לאחר מאבק, זרועו של התוקף התהדקה עוד יותר סביב גרונו. הוא ניסה לצעוק, אך שום קול לא יצא. אספקת הדם למוחו נותקה, ובתוך שניות הוא איבד את ההכרה.

סול התעורר כעבור רגעים ספורים בלבד: עירום, כפות, פיו חסום ועיניו מכוסות. הסימפוניה החמישית של בטהובן בקעה בעוצמה ממערכת השמע בחדרו. גם אם היה מצליח לצרוח, איש לא היה שומע אותו. ידיו היו כבולות מאחורי גבו ורגליו היו אזוקות. הוא ניסה להתרומם על ברכיו, אך מיד נהדף בחוזקה בחזרה אל רצפת האבן הקרה. מי שתקף אותו עדיין היה שם ועקב אחר כל תנועה שלו. מוחו היה מעורפל מהאלכוהול, אך נדרשו לו רק שניות ספורות לקלוט שג'יימס ריס מצא אותו. המציאות הכתה בו, והוא נתקף אימה מוחלטת, משתקת. חומצה צורבת של קיא עלתה בגרונו, והוא התכווץ כשארוחת הערב שלו עשתה את דרכה בחזרה אל פיו. מחסום הבד לא הותיר לנוזל הדלוח דרך יציאה, כך שהוא נדחק בחזרה אל הוושט וחסם את נתיב האוויר שלו. שניות לאחר שהתאושש מהחניקה מאחור, אגנון כבר טבע בקיא של עצמו. תחושת הבהלה היתה מוחצת. הוא נחנק, חרחר ונחנק שוב, וכל הזמן הזה שרף את החמצן יקר הערך שמוחו שיווע אליו.

ריס ראה אותו מתעוות וצפה בקיא ניתז מנחיריו. אגנון החל לפרפר כמו דג על הסיפון, מתאווה לחמצן ונחנק מהקיא של עצמו. עד כמה שהיה רוצה בכך, הוא לא עשה את כל הדרך הזאת רק כדי לצפות באיש שהמיילים של הולדר זיהו כאחראי מרכזי לרצח משפחתו והצוות שלו טובע בקיא של עצמו. הוא התכופף והסיר את הבד שקשר סביב פיו, משך אותו מעל לראשו ועל הדרך הסיר גם את כיסוי העיניים. האיש המשיך להתפתל בייסורים, ראשו קיבל גוון סגול עמוק, והוורידים בצווארו בלטו כמו כבלי תקשורת.

ריס משך את ראשו של אגנון לאחור בשערו ביד אחת, ובידו השנייה, העטויה בכפפה, תחב אצבע לגרונו כדי לעורר את רפלקס ההקאה. סילון קיא ניתז קדימה על הרצפה, וגופו של אגנון התעוות כשהתרוקן מהנוזלים. הצחנה המבאישה של חומצת קיבה, אוכל ואלכוהול היתה בלתי נסבלת. אפילו שעטה מסיכה כירורגית, ריס נאלץ להסיט את פניו כדי לא להקיא בעצמו. זה היה מקשה עליו להימנע מהשארת דנ"א בזירה.

הנהמה החייתית שבקעה מגרונו של אגנון נשמעה כמו גניחת המוות של שור גדול. החדשות הטובות היו שהוא הצליח לנשום שוב. הוא לא פצה פה כששכב עירום על צדו, מתנשם בכבדות ודמעות זולגות מעיניו. האיש, שהיה בן אנוש רגיל לחלוטין עשר דקות קודם לכן, היה עכשיו סמרטוט רועד, בדיוק כפי שריס רצה.

"אתה נושם?" הוא שאל בקול נטול כל חמלה. סול הנהן שוב ושוב, בלי לומר מילה או אפילו לפקוח עיניים. ריס קיווה שהבחורצ'יק לא יחטוף התקף לב.

כשנראה שנשימתו של אגנון חזרה לסדרה, ריס קשר את הסמרטוט הספוג בקיא, שקודם לכן שימש כמחסום פה, סביב עיניו והחל לגרור את גופו הרפוי לכיוון חדר האמבטיה של ביתן הנופש. הוא הכין את השטח מראש והניח שתי מגבות גדולות מקופלות מעל שפת האמבט כדי למנוע חבורות בגבו של אגנון.

הכניעה של סול, כשגרר אותו, רמזה שהעסק הזה לא יימשך הרבה זמן. ריס עטף את ראשו בניילון נצמד וכיסה את פיו אבל לא את אפו. אחר כך הניח את גופו של אגנון על שפת האמבט, כך שראשו וכתפיו השתפלו פנימה, נמוך ממותניו, וכפות רגליו נשארו בחוץ, במרחק קטן מעל רצפת האריחים. הוא התיישב בפישוק מעל האיש הקטן, אחז בצווארו בידו השמאלית כדי למקם אותו בזווית הנכונה, ובידו הימנית פתח את הברז. הטוש היה מחובר לצינור גמיש, וריס כיוון אותו כעת אל פניו של אגנון. זרם המים הציף את עיניו ואת נחיריו, ומשם, בכוח הכבידה, גלש אל הסינוסים שלו, אל פיו ואל גרונו. זווית הראש מנעה מהמים לחדור לריאותיו, כך שהוא לא באמת היה טובע, אם כי כל תא ותא במוחו זעק אחרת.

כל סיב בגופו של סול צרח ודרש אוויר, וריס נאלץ להשתמש בכל כוחו כדי לרסן אותו כשהתפתל בפראות מתחתיו. אגנון השתעל בעוויתות כדי להוציא את המים מגרונו, אך הניילון הנצמד פעל כשסתום חד כיווני: הוא אִפשר לאוויר לצאת מהריאות, אך מנע מהמים לצאת מפיו. אגנון לא הבין זאת, אבל השיעולים שלו רק זירזו את התהליך. את הטריק עם הניילון הנצמד למד ריס מחוקרי הסי איי איי בימי המערב הפרוע שלאחר 11 בספטמבר, כשאמריקה עוד רצתה לנצח. הוא המשיך להתיז מים לנחיריו של סול, וקולות שקשה לתאר הדהדו בחלל חדר האמבטיה. מזל שהביתן היה מבנה בודד ושהקירות היו עבים.

אחרי שספר עד עשרים, ריס הרחיק את זרם המים מפניו של אגנון ומשך את גופו למעלה, למצב ישיבה על רצפת חדר האמבטיה המלאה שתן. הוא הוריד את הניילון הנצמד מפניו, כך שהוא היה תלוי ברפיון סביב צווארו.

"אתה יודע מי אני, נכון, סול?" שאל ריס בקול כמעט רך.

"כן, כן..." התנשם סול בכבדות. נשימותיו היו מהירות ושטחיות.

"אז אתה יודע למה אני פה."

סול הניד בראשו בפראות. "לא... לא עשיתי כלום... אני בסך הכול עובד אצל הורן..."

"אתה רואה? אתה כבר מתחיל למרוח אותי. אני לא יכול להרשות לך לעשות את זה, סול." ריס החזיר את אגנון במהירות ובכוח לתנוחת ההטבעה וחידש את התזת המים. בלי הניילון הנצמד העסק היה קצת יותר מלוכלך, אבל התוצאה הסופית היתה זהה. בתוך שניות ספורות הוא הקפיץ את האיש מאפס לעשר בסולם העינויים. המוח של אגנון קלט במהירות שכל סטייה מציות מוחלט פירושה עינוי מיידי בלתי נתפס. אחרי שבילה עוד עשרים שניות תחת הצינור, ריס גרר אותו שוב החוצה מהאמבטיה.

ריס עצמו עבר הטבעה מדומה בסדנת שבי, אחרי ניסיון בריחה שהמדריכים חשבו שבגללו הוא ראוי לטיפול הזה. הוא ידע כמה העינוי הזה נורא, אבל גם ידע שהאיום לעבור אותו שוב הוא הגורם המניע האמיתי. או הגורם המרתיע. תלוי באיזה צד של הצינור אתה נמצא.

"אתה מוכן לדבר ולהגיד לי את האמת?"

"כן, כן," התנשף אגנון.

ריס קם וניגש לשיש בחדר האמבטיה, שלף מכשיר הקלטה קטן והניח אותו על מכסה האסלה הסגור לפני שלחץ על כפתור ההקלטה. אחר כך נתן לאיש להסדיר את נשימתו לכמה רגעים לפני שהתחיל לשאול שאלות. הוא פתח בשאלה קלה.

"מי זה ג'וש הולדר?"

"הוא סוכן בשירות החקירות הפליליות של משרד ההגנה. הוא מוושינגטון, אבל בא לפה בשביל הפרויקט הזה."

"למה הוא? למה משרד ההגנה מעורב?"

"הוא האיש של הזוג הארטלי. הוא עובד בשבילם, גוזר קופון גם ממשרד ההגנה וגם מחברת הייעוץ של ג'יי די הארטלי. הוא היה איש קשר כשהארטלי היה בקונגרס והוא איש הסוד שלהם מאז ועד היום."

ריס הסיט את השיחה לכיוון אחר. "ספר לי על RD4895."

איך הבחור הזה יודע כל כך הרבה? חשב אגנון.

"זאת תרופה ניסיונית. חברה גדולה נתקלה בה לפני כמה שנים וזיהתה את הפוטנציאל שלה למנוע פוסט טראומה בזכות איזשהו חוסם עצבי. נראה שהיא עובדת, אבל הם לא הצליחו לעמוד בתנאי הבטיחות. חיות המעבדה פיתחו כל הזמן גידולים. הם העמידו אותה למכירה פומבית, וקפסטון קנתה אותה במחיר רצפה."

ריס הביט באיש העירום, שעיניו מכוסות, וידע שהוא שבר אותו. האימה של הדקות האחרונות, יחד עם האיום המרתיע של חזרה על העינוי, מחקו כל זכר לעמוד שדרה שהיה לאגנון, אם בכלל היה לו כזה. הוא תפס אותו בזרועו, הקים אותו על רגליו והוביל אותו בחזרה לסלון. בשל הכבלים סביב קרסוליו, ההליכה היתה אטית עד כאב. הוא שחרר צד אחד של הכבלים מפרק כף ידו של אגנון, העביר את ידיו לקדמת גופו, קשר מחדש את הכבלים ודחף אותו אחורנית לתוך כיסא. אחר כך פתח את דלת המיני בר, הוציא שני בקבוקונים של ג'ים בים ורוקן את שניהם לתוך כוס, שהניח על שולחן צד קטן ליד אגנון.

הוא הביא את מכשיר ההקלטה מחדר האמבטיה, הניח גם אותו על השולחן, הנמיך את עוצמת הקול של המוזיקה הקלאסית, הסיר את הסמרטוט הספוג במים ובקיא מפניו של אגנון וצפה בו ממצמץ ומסתגל לאט לאור. בלבושו הנוכחי סרבל לבן שכיסה את כל גופו וכלל גם קפוצ'ון, מסיכה כירורגית, משקפי ירי שקופים וערדליים חד פעמיים ריס נראה יותר כמו טכנאי מעבדה מאשר לוחם קומנדו. אגנון ידע מיד שהוא לא יזכה לראות את הזריחה הבאה והשלים עם גורלו. כל קמצוץ של רצון ללחימה שעוד היה בו התפוגג ברגעי המחנק.

ריס הצביע על כוס הבורבון שעל השולחן. אגנון קלט פתאום עד כמה הוא צמא ושלח בתאווה את שתי ידיו הכבולות להרים את הכוס. הנוזל החום צרב בגרונו, אבל עזר להשרות רוגע על גופו ועל רוחו השבורה.

"אז סיפרת לי על קניית התרופה. למה קפסטון קנתה אותה אם תופעות הלוואי כל כך גרועות? איזה ערך היה לה?"

"הבוס שלי לוקח סיכונים. הוא לא הולך בדרך הקלה, אבל הוא טוב בלסדר את הקלפים לטובתו. הוא שילם גרושים על התרכובת. אנחנו נמצאים במלחמה שהסוף שלה לא נראה באופק, והוא ידע שאם יצליחו לסדר את עניין הגידולים, התרופה תהיה שווה הון. בינתיים כל הפרויקט הוצף במימון של משרד ההגנה, אז הסיכון הכספי היה מזערי."

"למה אתה מתכוון, מימון של משרד ההגנה?"

"אנחנו מהמרים על הכסף של הבית. כל העניין הזה מסובסד על ידי משרד ההגנה. בשנתיים האחרונות הוקצו מאה מיליון דולר בחוק תקציב הביטחון למחקר פוסט טראומה, וכל הכסף הזה מגיע לקרן שלנו, למעט עשרה אחוזים שאנחנו משלמים להארטלי."

"שרת ההגנה מקבלת שוחד של עשרה מיליון דולר?" שאל ריס בחוסר אמון.

"לא ישירות. אנחנו משלמים לבעלה עשרה אחוזים כדי שיהיה היועץ שלנו. טכנית, שתדלנות תלוית תוצאה היא לא חוקית, אבל אנחנו משלמים לו עשרה מיליון על השירותים שלו מתוך התקציב של השנה שעברה כדי לתת לכל העסק מראית עין של חוקיות. ברור שזאת הונאה, אבל אף אחד לא בודק יותר מדי לעומק. אנשים חושבים שפוליטיקאים לוקחים שוחד והם צודקים, אבל זה לא נעשה בדרך שכולם חושבים. היום אף אחד לא לוקח מזוודות של כסף. מי שיעשה את זה יגמור בכלא פדרלי. הכול נעשה באמצעות ניגודי עניינים לא מדווחים. תראה לי חבר קונגרס שהוא חלק מתהליך התקצוב, ואני אראה לך אישה, ילד או גיס שיש להם חברה שמרוויחה מכספים פדרליים. כולם עושים את זה. בני הזוג הארטלי פשוט עושים את זה ברמה אחרת."

אלוהים אדירים.

"אבל אין לכם מדענים משלכם."

"לא, לא. אנחנו עובדים עם מעבדה בהודו. משלמים שם גרושים, אז אפשר להעסיק דוקטורים כמעט בחינם. בויקין טיפל בכל מה שקשור למדע ולניתוחים. הוא מין רופא שנהיה רואה חשבון ואנליסט פיננסי שמתמחה במגזר הבריאות. הוא הגה את הרעיון, ומר הורן נתן למעבדה בהודו לוח זמנים ותקציב כדי לעבד מחדש את התרכובת. הם חשבו שהם פיצחו את זה."

"ואיך קרה שהתרופה נוסתה על החבר'ה שלי?"

"עם פוטנציאל לכל כך הרבה כסף, תתפלא מה אנשים מוכנים לעשות. אני מדבר על עשרות מיליארדי דולרים, שהם המון כסף לפזר כדי לרכוש חברים, וזה נוסף על עשרות המיליונים שאנחנו מקבלים מהקונגרס, שנתנו לכולם טעימה קטנה מהכסף. מר הורן הציע את זה לכמה ממקורביו, כולל מייק טדסקו. ואם אתה משיג את טדסקו, אתה משיג את בני הזוג הארטלי."

"אתה אומר לי ששרת ההגנה אישרה שימוש בתרופה ניסיונית על צוות אקראי של הסילס? אתה מחרטט אותי שוב, סול?"

"לא, אני לא אעז, מר ריס. אתה יודע שאדמירל פילזנר הוא פוליטיקאי. הוא עבד ישירות תחת השרה הארטלי בפנטגון, והם התקרבו. היא מייעדת אותו להיות ראש המבצעים הימיים וכנראה ראש המטות המשולבים. הוא נאמן לה לחלוטין. כמובן, גם לו הובטח סכום כסף עצום. היא נתנה לו לבחור במי להשתמש, דרך טדסקו והולדר כמובן."

"זאת אומרת שהאדמירל בחר אישית בצוות שלי כדי לבחון את התרופה הזאת?" שאל ריס בעיניים מצומצמות.

"ככה זה קרה, מר ריס. אני נשבע."

מעניין. ריס עצר לרגע לפני שהמשיך.

"איך קיוויתם בכלל לקבל אישור לדבר כזה? ב FDA לא יקבלו תוצאות של איזו תרופה שבדקתם על אנשים בלי הסכמתם. אני לא מומחה, אבל אני יודע שיש כל מיני תקנים שחייבים לעמוד בהם. שלב ראשון, שלב שני, כל אלה."

"זה נכון בדרך כלל, אבל כשהנשיא ממנה את ראש המִנהל ורוצה לאשר בזמן מלחמה תרופה שתעזור לכל חייל וחיילת, אף אחד לא שואל יותר מדי שאלות."

"אז עכשיו אתה אומר לי שהנשיא מעורב? גם מלכת אנגליה המחורבנת היא חלק מהקונספירציה?"

"לא, לא הנשיא הזה, הנשיאה הבאה - השרה הארטלי."

לא ייאמן! חשב ריס. איך לעזאזל הסתבכתי בחרא הזה?

"איך גרמתם לנו לקחת את זה? לא לקחתי שום כדורים או משהו בסבב הזה."

"זוכר את מחקר הביצועים הטקטיים שהצוות שלך השתתף בו?"

"כן, מדדו לנו צריכת חמצן מרבית והריצו עלינו כל מיני מבחנים קוגניטיביים."

"זה היה הכיסוי. זריקות הוויטמין B12 שקיבלתם בחלק השני של המחקר היו למעשה RD4895. עשינו הערכה גופנית ונפשית ראשונית. הנחנו שהכול מתקדם כמו שצריך עד שחזרו התוצאות של בדיקות הדם האחרונות לפני שיצאתם לפעילות. ספירות כדוריות הדם הלבנות של כמה מהחבר'ה שלך היו בשמים, והיו עוד כל מיני חריגות שהצביעו על כך שהתרכובת לא תוקנה."

"ואז בויקין החליט להוריד את השאלטר ולחסל את כולנו?"

"אני לא יודע. אני באמת לא יודע, מר ריס," הצליח סול לייבב מבעד לדמעות. "איך אתה יודע כל כך הרבה על מרקוס?"

"גיליתי עליו כמה ימים לפני שדפקתי לו כדור במוח בוויומינג."

אלוהים אדירים. זה אמיתי. הוא באמת עומד להרוג את כולנו. סול אמנם לא פצה פה, אבל הבעת פניו אמרה הכול.

"איך מארגנים מארב טליבאן בצד השני של העולם? נתתם גם לחאג'ים נתח מהמיליארדים?"

"השארנו לפילזנר לנקות את השטח, הכול דרך טדסקו והורן. הם הכירו מכל ערבי גיוס הכספים היוקרתיים האלה שהם מארגנים לכם, לעמותות ולארגוני צדקה. העסקים האלה מגלגלים הרבה כסף."

"אז פילזנר טמן לנו מארב ודאג שעל הדרך ייהרגו גם כמה ריינג'רים ואנשי צוות אוויר. איך הוא הצליח לעשות את זה?"

"אני לא יודע בדיוק, מר ריס. אני רק יודע שככה זה קרה." סול לגם עוד לגימה ארוכה מהבורבון.

"ובוזר ואני נשארנו בחיים."

"כן. הולדר דאג שהמוות של החייל שלך ייראה כמו התאבדות, ואז רק אתה נשארת."

"ומה עם צ'יינהטאון? איך מצאתם אותי?"

"שרת ההגנה. היא הקצתה רחפן כדי לעקוב אחריך."

"מה? היא הסיטה כלי של הצבא כדי לעזור לחסל אותי?"

"אני נשבע, מר ריס. אני נשבע."

"מי זה חמזה קמיר?"

"מי?"

"חמזה קמיר. האיש ששלחתם להרוג אותי בצ'יינהטאון?"

"אפילו לא ידעתי את שמו עד שאמרת אותו. הוא נכס רדום של שרת ההגנה. אין לי מושג. הם עשו לו שטיפת מוח ברשת למקרה שהם יצטרכו לבצע עבודה מלוכלכת שאפשר לייחס לאסלאם."

ריס הניד בראשו בחוסר אמון. יכול להיות שזה נכון?

"תגיד את זה שוב? הם עשו מה?"

"יש להם תוכנית כזאת של שטיפת מוח לאנשים בסיכון מאוכלוסיות יעד. הם חושבים שמגייסים אותם לתנועה אסלאמית קיצונית, אבל אז משתמשים בהם כנכסים מתכלים. אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל זה נכון. אני נשבע."

ריס שתק לרגע וניסה לעכל את חומרת הדברים שאגנון סיפר לו.

"אתה בטוח?" הוא שאל, קולו חד וקר כקרח.

"גם אני לא האמנתי כשגיליתי את זה. למען האמת, אני אפילו לא אמור לדעת על זה. הלוואי שלא הייתי יודע. אני חושב שאולי זה משהו שבני הזוג הארטלי יצרו. אני לא יודע. אני רק יודע שזה קיים."

"איך המקסיקנים משתלבים בכל זה?"

"הם היו בסך הכול קבלני ביצוע. זה לא כמו בסרטים, ששוכרים רוצח שכיר כדי להרוג מישהו. אנחנו משלמים לחלק מהשוטרים כדי שיסדרו את העניינים עם החבר'ה מהכנופיות, ואז הם עושים את זה. מר ריס, אני "

ריס קטע אותו. "אל תעז, אפילו אל תחשוב להתנצל על זה שגרמתם לקרטל סמים מזדיין לירות באשתי ההרה ובילדה הקטנה שלי בבית שלנו. סמוך עלי, אתה לא רוצה לעשות את זה."

אגנון ישב בשקט מולו ובהה ברצפה.

"אם התרופה לא תעבוד," חידש ריס את חקירתו, "איך אתם מתכננים לעשות ממנה כסף? בטח זרקתם סכומים רציניים על כל המשת"פים האלה כדי שיסכנו הכול. איך הם יקבלו תשלום אם התרופה דפוקה?"

"טוב, עכשיו התרופה עובדת. לא התגלו בה בעיות, לפחות לא בחולדות האחרונות שהיא נוסתה עליהן בהודו. היא יעילה בעשרים אחוז יותר מפלצבו. לגבי תופעות הלוואי, הגידולים, אנחנו בטוחים שטיפלנו בזה בגרסה האחרונה. אוכלוסיית הניסוי האחרונה לא הראתה סימנים כאלה."

"אתה רוצה להגיד לי שניסיתם את החרא הזה על עוד קבוצה של אנשים ללא הסכמתם? עוד לוחמים בסילס?"

"כן. אדמירל פילזנר ארגן קבוצה נוספת של נסיינים ומצבם מצוין."

"בני זונות!" הטיח ריס בזעם. נדרש ממנו מלוא כוח הרצון כדי לא לגזול את חייו של אגנון באותו הרגע. הוא התעשת והמשיך: "אוקיי, לא אמרת הרבה על הבוס שלך. ספר לי עוד על סטיב הורן."

אגנון נשם עמוק. "מר הורן הוא גאון. הוא רואה פוטנציאל איפה שאחרים לא רואים אותו, ושום דבר לא יעצור אותו כשהוא רוצה משהו. כשהוא ישמע שנרצחתי, הוא ירד למחתרת וישכור כל איש אבטחה על פני האדמה כדי לצוד אותך. בחיים לא תגיע אליו."

"כאן אתה טועה, סול. אני לא מתכוון לרצוח אותך."

הארשת של סול היתה תערובת נדירה של תקווה ותדהמה וחוסר אמון. ריס מזג לו עוד כוסית וסחט ממנו במשך שעה נוספת מידע על מקומות, על שמות, על תאריכים ועל כל דבר אחר שחשב עליו ושהיה יכול להועיל לו במסעו. דיבורו של סול נעשה מבולבל יותר ויותר, ועיניו הצטמצמו לחרכים דקיקים. לבסוף ראשו נשמט קדימה והוא איבד את ההכרה על הכיסא, מותש מהחקירה, מעינוי המים ומהאלכוהול שאחריו. מרוצה מכך שהשיג את מבוקשו, ריס החליט שהגיע הזמן שסול אגנון יעבור לעולם הבא.

הוא פתח את תיק הניילון שלו והחל לפרוש את הכלים שיביאו למותו בטרם עת של עוזרו הצייתן של מר הורן. מצית, מזרק, כף מתכת, צינורית גומי רפואית ושקית זיפלוק קטנה ובה אבקה. הוא כרך את הצינורית סביב זרועו השמאלית העליונה של אגנון וקשר אותה בחוזקה. אחר כך הלך לחדר האמבטיה כשבידו הכף, מילא אותה חלקית במים מהכיור ורוקן לתוכה את תכולת השקית, עד שנוצרה משחה. ריס החזיק את הכף מעל המצית וצפה במים הרותחים ובמשחה שנהפכת לנוזל דליל. בשלב הבא טבל את קצה המזרק בתערובת, משך את הבוכנה ושאב אותה לתוך גליל הפלסטיק. מההכשרה שעבר בעזרה ראשונה ידע למצוא וריד, והוא נעץ בזריזות את המחט בכלי הדם הבולט ביותר שבצבץ מקפל זרועו של סול. הוא משך קלות בבוכנה, ודם זרם אל תוך המזרק, מסתלסל בתוך הנוזל כמו מנורות הלבה שאהב בילדותו. לבסוף לחץ על הבוכנה ושלח את המוות הנוזלי אל מחזור הדם של אגנון.

המתאדון, האלפראזולאם והקריסופרודול זרמו אל מוחו ודיכאו את מרכזי הנשימה, שכבר היו מוצפים בגלל האלכוהול בדמו. לתערובת הכימיקלים היתה השפעה מצטברת על יכולתו של המוח למדוד פחמן דו חמצני. מוחו של סול הפסיק לשלוח לריאות את האות שהוא צריך חמצן. גופו פשוט שכח לנשום.

המוות הגיע מהר. ריס הניח את המחט ואת שאר אביזרי הסמים על השולחן הקטן, לצד בקבוקי המשקאות הריקים וכוס הברבן החצי מלאה. אחר כך שלף שקית אשפה מהתיק ואסף את הרצועות המרופדות מידיו ומרגליו של אגנון. גם הבדים ששימשו אותו כחסם פה וככיסוי עיניים נאספו אל השקית, ולבסוף יריעת הניילון הנצמד שעדיין היתה כרוכה סביב צווארו של סול. ריס עבר עם השקית בכל החדר וחיפש כל דבר שצריך להיפטר ממנו כדי לטהר את הזירה. את המגבות הרטובות שעל שפת האמבט זרק כלאחר יד על רצפת האריחים הספוגה בשתן. הוא קשר את שקית האשפה והכניס אותה לתיק, ואת מכשיר ההקלטה הכניס לתא חיצוני קטן. אחרי סריקה אחרונה בחדר הוא בדק שלאגנון אכן אין דופק, פשט את בגדי המעבדה ולבש את בגדיו הרגילים. לבסוף, אחרי שתלה את השלט "נא לא להפריע" על הדלת, יצא אל חשכת הבוקר המוקדם.

כשהיה בחזרה בדירה, ריס ישב ליד שולחן המטבח והאזין לקלטת החקירה של סול אגנון. הוא רשם הערות, עצר והריץ לאחור כמה קטעים כדי לוודא שהוא מדייק בפרטים. אם זה היה שקר, הוא היה מתוחכם למדי. אם זאת היתה האמת, היא היתה מטלטלת. אחרי שעבר על הערותיו, הוא הוציא מכיסו שקית ובה פיסת נייר: הרשימה. הוא פרש את הדף והביט בציור של לוסי לפני שהפך אותו ויישר אותו על השולחן. בעיפרון מהשקית הוא מתח קו על שמו של אגנון. אחר כך הוסיף לרשימה שמות נוספים על סמך ההערות מהחקירה:

ג'וש הולדר

מרקוס בויקין

סול אגנון

סטיב הורן

קרטל הדור החדש, מקסיקו

אדמירל ג'רלד פילזנר

מייק טדסקו

ג'יי די הארטלי

לוריין הארטלי

הגיע הזמן להיענות להצעתו הנדיבה של מרקו דל טורו.

-פרק 44-

פאלם ספרינגס, קליפורניה

החדרנית כיבדה את השלט "נא לא להפריע" על דלת קסיטה 134 ביום הקודם, אבל שעת הצ'ק אאוט שנקבעה לאורח ביום ראשון חלפה מזמן, והיא כבר ניקתה וסידרה את כל שאר החדרים ברשימה שלה. היא הקישה בחוזקה על הדלת בכרטיס המפתח שלה.

"משק בית!"

מלבד צלילי מוזיקה קלאסית שהתנגנה חרש מתוך החדר, היא שמעה רק דממה.

"משק בית!"

כלום.

"משק בית, אני נכנסת!"

היא הכניסה את כרטיס המאסטר שלה לחריץ, והמנעול נפתח. כשהושיטה יד פנימה, הדליקה את האור ופתחה את הדלת לרווחה, קלטה מזווית העין אדם שמוט על כיסא. היא החלה להתנצל על הפלישה, עד שעיניה התמקדו בגבר המת, וריח שמעולם לא הריחה הכה באפה.

"דיוס מִיו!"

היא טרקה את הדלת ורצה בצרחות למנהלת שלה.

כשבלש מחלק הרצח אנתוני גוטיירז הופיע במקום, השוטרים הראשונים שהגיעו לזירה כבר סגרו אותה. השוטר שמחוץ לדלת הנהן אל הבלש וסימן לו להיכנס לחדר, שם המתין שוטר נוסף. ריח המוות הִכה בנחיריו של גוטיירז ברגע שעבר בפתח. מבט חטוף בגופה הבהיר שהזמנת אמבולנס תהיה בזבוז זמן ומשאבים.

המנוח היה עירום וכל גופו היה לבן, למעט החלק התחתון של רגליו, שנראה כאילו התמלא ביין אדום. כוח המשיכה גרם לדם, שכבר לא היה נתון ללחץ של פעימות הלב, להצטבר שם. עיניו של האיש היו עצומות ופיו פעור. אלמלא היעדר הצבע הקיצוני, היה אפשר לחשוב שהוא ישן.

נסיבות מותו היו ברורות למדי ממבחר האביזרים שהיו מונחים על השולחן לידו: מזרק, כף מתכת מפויחת עם שאריות יבשות של מה שכנראה היה סמי מרשם או הרואין, מצית של בּיק, כוס קוקטייל ובה מעט נוזל חום ובקבוקי אלכוהול ריקים שכנראה נלקחו מהמיני בר שבחדר. צינורית גומי כירורגית היתה כרוכה בחוזקה סביב שריר הזרוע הדו ראשי השמאלי, וסימן דקירה נראה בבירור על האמה.

"עוד מנת יתר, בלש?" שאל השוטר, כמעט באופן רטורי.

"כן, הייתי אומר שזה די ברור. יש עוד משהו בחדר?"

"שום דבר חריג. קצת קיא על הרצפה שם, שתן בכל רחבי חדר האמבטיה. נראה שהבחור הזה חגג די חזק."

"מי הוא?"

השוטר הציץ בפנקס. "לפי תעודת הזהות שלו ותג השם מהכנס, הוא סול אגנון מלוס אנג'לס. מנהל אתר הנופש אישר שהחדר הוזמן על השם הזה ושהבחור השתתף באיזה כנס של עורכי דין."

"מתי ראו אותו בחיים בפעם האחרונה?"

"כל משתתפי הכנס כבר עזבו, אבל לפי החדרנית, אתמול היה תלוי לו שלט 'נא לא להפריע' על הדלת כל היום. היא נכנסה היום בערך ב 14:35 כדי לנקות את החדר וראתה את הגופה. היא אומרת שהיא לא נגעה בכלום. אני מנחש שהוא מת מתישהו ביום שישי בלילה."

"אני מסכים, לפי מצב הגופה. אני אתקשר לכמה מהאנשים שהשתתפו בכנס ואנסה לגלות מה שאפשר, אבל אני מניח שזה מקרה קלאסי של מנת יתר, כנראה הרואין או ערבוב של חומרים. זה לא קורה אצלנו הרבה כמו בצפון קליפורניה, אבל יש לנו לפחות מקרה אחד כזה בחודש. גברים לבנים בני שלושים ומשהו נופלים כמו זבובים."

"אני לא יכול לדמיין את עצמי מזריק את החרא הזה. זה עושה לי צמרמורת." השוטר התכווץ מעצם המחשבה.

"התמכרות היא כוח חזק. הבחור הזה עורך דין, בטח מרוויח יותר משנינו ביחד, והוא מת עירום בחדר מלון בניסיון להתמסטל." גוטיירז הניד בראשו. "אני אצלם כמה תמונות. תתקשר לפתולוג, נארוז אותו בשקית ונוציא אותו מפה."