כשהספורט נכנע לפחד והשנאה מנצחת | תוכן גולשים

אוהדי הפועל באר־שבע הורחקו מהמשחק באלקמאר, המפגש מול אוניון סן־ז'ילואז הועבר לגרמניה וייערך ללא קהל, והכול בשם "שיקולי ביטחון". אחרי תקדים אסטון וילה והמחאה של נבחרת אירלנד, מתברר שהבעיה כבר מזמן לא מסתכמת במשחק אחד: במקום להתמודד עם האיומים והלחצים, הרשויות באירופה בוחרות בפתרון הקל – והספורט משלם את המחיר. גם לכם יש מה להגיד? שלחו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il 

ד"ר עופר מוכתר, KICK|

תגיות

ההחלטה המקוממת של הרשויות באלקמאר, בהובלת ראשת העירייה, לאסור על כניסת אוהדי הפועל באר שבע למשחק מול אלקמאר בליגה האירופית בשבוע שעבר, היא כבר לא אירוע חריג. ביום חמישי הקרוב תיאלץ הקבוצה מהנגב לנדוד לגרמניה למפגש מול אוניון סן־ז'ילואז הבלגית, שמשחק הבית שלה הועבר לדיסלדורף וייערך באצטדיון ריק. שני המקרים הללו ממחישים כיצד מה שהחל כאירועים נקודתיים הופך לשיטה שפוגעת בכל מי שעדיין מאמין שהמגרש צריך להיות מקום חף מפוליטיקה. תחת הכותרת המכובסת "שיקולי ביטחון", אירופה מרימה ידיים מול הלחצים, נכנעת לטרור תודעתי ומרחיקה את הישראלים מהיציעים.

כבר שלוש שנים שהכדורגל הישראלי חי במציאות של גלות כפויה. הנבחרת והקבוצות הישראליות אינן מורשות לארח משחקים בינלאומיים בישראל, ונאלצות לנדוד בין מגרשים ניטרליים בהונגריה, בסרביה ובקפריסין. בתחילה קיבלו מרבית האוהדים בישראל את המצב בהבנה, לנוכח המציאות הביטחונית המורכבת. אלא שאירועי השבועות האחרונים מסמנים עליית מדרגה מסוכנת: כעת, לא רק שהישראליות אינן יכולות לארח בבית, אלא שגם במשחקי החוץ שלהן באירופה, אוהדיהן הופכים לאורחים בלתי רצויים.

אי אפשר לנתק את ההחלטות הללו ממכבש הלחצים שמפעילים ארגונים פרו־פלסטיניים על מוסדות הספורט, הנהלות המועדונים והרשויות המקומיות. הספורט הפך לאחת הזירות המרכזיות במאבק להחרמת ישראל, והחשש ממחאות ומהפרות סדר משמש פעם אחר פעם נימוק להרחקת אוהדים ולשינוי מיקום המשחקים. במקום למצוא דרך להבטיח את שלומם של המשתתפים והצופים, הרשויות מעדיפות לסגור את השערים.

זו כניעה לפחד, אבל גרוע מכך – זהו פרס לבריונות. במקום לאבטח, להפגין עוצמה דמוקרטית ולהבטיח שעל המגרש כולם שווים, ראשי ערים ומפקדי משטרה באירופה בוחרים בפתרון הנוח ביותר: להעניש את מי שאמורים להגן עליו. כך נוצר תקדים מסוכן שבו האפשרות להפר את הסדר הופכת לכלי שמאפשר להכתיב מי ייכנס לאצטדיון ומי יישאר בחוץ.

התקדים הזה כבר נרשם בשנה שעברה, כאשר הרשויות בברמינגהם, בעקבות המלצת המשטרה, אסרו על אוהדי מכבי ת"א להגיע למשחק מול אסטון וילה. ההחלטה עוררה סערה בבריטניה, ספגה ביקורת מראש הממשלה קיר סטארמר ואף כונתה "חרפה לאומית" בידי מנהיגת האופוזיציה קמי ביידנוק. אלא שהנזק כבר נעשה: המסר שהועבר למתנגדי ישראל היה פשוט. אם תפעילו מספיק לחץ ותייצרו חשש ממשי לעימותים, הרשויות עשויות להשלים עבורכם את המלאכה.

והמדרון החלקלק הזה לא נעצר ביציעים. הוא כבר מחלחל אל הדשא עצמו. במשחקה של נבחרת ישראל מול אירלנד בחודש שעבר, השוער האירי גאווין באזונו פרש מהסגל בשל התנגדותו להשתתף במשחק. חבריו לנבחרת ענדו סרטים שחורים, נמנעו מלחיצות ידיים עם השחקנים הישראלים והרכינו את ראשיהם בזמן נגינת ההמנון. מה שאמור היה להיות מפגש ספורטיבי הפך למפגן פוליטי. כאשר הלחץ האנטי־ישראלי מחוץ למגרש מקבל לגיטימציה גם מגורמים רשמיים, אין להתפלא שהוא מגיע בסופו של דבר גם לשחקנים עצמם.

כאשר אופ"א ומוסדות הספורט הבינלאומיים מאפשרים לרשויות המקומיות ולשחקנים להפוך את מגרשי הכדורגל לזירת ניגוח פוליטית, הם פוגעים בעקרונות הבסיסיים של הספורט. הפועל באר שבע, מכבי ת"א ונבחרת ישראל אינן הבעיה. הן מציבות בפני אירופה מראה שחושפת אמת מטרידה: במקום להגן על הזכות לשחק ולעודד בלי פחד, היבשת מעדיפה לסגור את השערים. וכשהפחד קובע מי רשאי להיכנס לאצטדיון, השנאה כבר ניצחה – עוד לפני שריקת הפתיחה.

*הכותב הוא מרצה בכיר לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון

גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.

אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.