"הגיהנום שבפנים": מפחיד כמה שהסרט הזה משעמם

ניקולס וינדינג רפן חוזר אחרי עשור עם סרט אימה מסוגנן, אפל ומלא ניאונים, שמבקש להיראות כמו דייוויד לינץ' - אבל שוכח בדרך את הדבר החשוב ביותר: שיהיה בו משהו שיישאר איתכם. יש כאן פריימים מרהיבים, פסקול נהדר ואפילו כמה רגעים של קולנוע אמיתי, אבל מתחת לכל הפוזה אין כמעט סרט

אנשים ממלמלים משפטים לא ברורים במסדרונות מעוצבים להפליא בעיר עתידנית, מעורפלת ומלאת ניאונים, במשך שעתיים. זה פחות או יותר מה שקורה ב"הגיהנום שבפנים". סרט שנושא על מצחו, מהשוט הראשון ועד הסצנה האחרונה, את ההכרזה "אני סתום! אני אדג'י! אני דייוויד-לינצ'י! לא תבינו מה קורה פה!", ובטוח שהוא הילד הכי מבריק בשנה א' בחוג לקולנוע.

ליבי ליבי על צופים שנכנסים לסרט במקרה, בתקווה לראות "סתם" מותחן אימה מהוקצע סטייל "אובססיה" או "באקרומס" עם החברים. אוקיי, אומרים אלוהי הקולנוע, זה עליהם אם הם לא יודעים שנכנסו לסרט החדש של ניקולס וינדינג רפן - הבמאי הדני שמאז הניינטיז שמו משמש כסיסמת הכניסה למועדון של חובבי קולנוע סנובים והיפסטריים במיוחד, בזכות סרטים כמו "דרייב", "פושר", "דוגמניות ושדים" ו"רק אלוהים סולח". על הנייר, אלה סרטי פשע ואימה מסוגננים, עם גיחות לנהרות של דם. הכול בקולנוע שלו היפר-מעוצב, עצור ולרוב מלא בסצנות "וואט דה פאק הולך פה", נניח רגע שבו דוגמנית מקיאה גלגל עין. יש לרפן מעריצים קולניים במיוחד, בדגש על פסטיבל קאן ששומר לו אמונים, ובעיקר ניכר שהוא מעריץ את עצמו: סרטו הנוכחי נקרא באנגלית, שימו לב, Her Private Hell by NWR. ראשי התיבות של שמו הם חלק מהכותרת הרשמית. קרי, הוא מותג ברמות של גוצ'י או ארמני, ובעולם הקולנוע ברמות של אלמודובר, טרנטינו, לארס פון טרייר או גיירמו דל טורו, כזה שמצדיק את מריחת שמו על הטייטל. לא חסרים אגו-טריפים בעולם הזה, אבל נראה שמעולם לא הייתה מסיבה רועשת כל כך סביב די-ג'יי שמביא מספר חד-ספרתי של צופים לאולם.

אז על מה בכל זאת "הגיהנום שבפנים"? ובכן, למען מי שמצפים בטעות לדבר כזה שנקרא "עלילה", ננסה: בעיר עתידנית שנראית כמו השאריות הכי זולות שנשמרו אי שם מהסט של "בלייד ראנר" מ-1982, עם אותם גורדי שחקים, ניאונים בוהקים, ערפל וזיהום אוויר, מסתובבת לה אל (סופי תאצ'ר), בת של איש קולנוע, עם חבורה של דוגמניות שנראות מהממות כמוה, ואחת מהן נשואה לאביה. כולן לובשות שמלות מעוצבות, נראות טיפ-טופ ומאזינות בשקיקה לאב הקול עד אימה (דוגריי סקוט, פעם כמעט כוכב קולנוע), שמספר להן על "איש העור" - מעין רוצח סדרתי מסתורי בעל כוחות שקוטף את בנות העיר אחת אחרי השנייה. "בתרבויות מסוימות קוראים לו השטן", פולטת אחת הדוגמניות/שחקניות בסאבטקסט הברור בתבל. שתי סצנות אחר כך שתיים מהן עדות לרצח מזוויע במיוחד שמבצע "איש העור", וכמובן ייתקלו בו שוב בהמשך.

40 דקות לתוך הסרט, אנחנו נחשפים לקו עלילה שונה לחלוטין: ביפן מסתובב חייל אמריקאי ממוצא אסייתי, בגילומו של צ'רלס מלטון הבאמת-יפהפה, מ"ריברדייל" ומתפקיד המשנה ב"הצצה ליחסים" (אין בסרט שחקן או שחקנית שלא נראים כדוגמני-על). הוא מחפש בטוקיו את בתו שנחטפה על ידי "איש העור", ובדרך נתקל בכוחות המשטרה והיאקוזה, שמגנים על הרוצח משום מה. אף אחד לא מסביר כלום בסרט הזה. אבל היי, בחלק הזה של העלילה לפחות סצנות המכות והעימותים עם היאקוזה מצולמות ממש טוב! תזכורת לסרט החביב עליי של רפן, "רק אלוהים סולח", שבו ריאן גוסלינג הלך מכות עם כל מה שאפשר בתאילנד.

בין שני קווי העלילה, "הגיהנום שבפנים" זוחל באיטיות אל סיום שאיכשהו מצליח להיות סופר צפוי. עלבון לסרט שמתגאה בכל שנייה בכך שהוא ביזארי. ציפיתי לכל הפחות שדינוזאור אובדני ייצא מהישבן של הגיבורה ויתחיל לשיר שירי סינטרה ולדבר על הקורונה, בקטע שמבקרים אנינים ממני יכללו לבטח ברשימות "סצנות השנה בקולנוע". אבל גם את זה אין. מה שיש, אם מחפשים להתמקד בטוב, הוא הרבה סצנות ובעיקר פריימים עם העמדה יפה מאוד, צבעים מרהיבים ומשחקי תאורה מגניבים. למשל, כשהדוגמניות רוקדות במועדון אנדרגראונד מלא בפסלים רומאיים, או כשהחייל שלנו רץ ברחובות טוקיו הלילית.

כל הרגעים האלו היו יכולים לככב בקליפים נהדרים של MTV אי שם באייטיז או בניינטיז. אם רוצים להיות נדיבים, הם היו יכולים להשתלב ביצירת מופת של במאי ממש טוב, או בכזו שרפן מעולם לא טרח לכתוב. עין ויזואלית נהדרת וגרוב משובח יש לרפן, ללא ספק. גם הפסקול הסופר-דרמטי והמיושן במכוון שיצר פה פינו דונאג'יו בן ה-84, מעולה. מדובר במלחין איטלקי מיתולוגי ששיתף פעולה לפני 40 ו-50 שנה עם יוצרים כמו ניקולאס רוג ובריאן דה פלמה, והתמחה בסרטי אימה מסוגננים ודקדנטיים סטייל "קארי" ו"המבט", שרפן שואף להידמות אליהם בסרטיו. העניין הוא שסרט הוא לא רק רשימת המרכיבים במכולת, אלא העוגה שיוצרים מהם, וכאן התוצאה כמעט בלתי אכילה.

יגידו שוללי הביקורת הזו שניכר שאיני ממעריציו של רפן, והם כנראה צודקים. למשל, לא הייתי מחובביו הגדולים של "דרייב" מ-2011, סרטו המוערך והקונצנזוסיאלי ביותר, זה שזיכה אותו בפרס הבימוי בקאן ועזר לקבע את גוסלינג כאחד הכוכבים האהובים והקוליים בעולם, שנים לפני "ברבי". אבל גם "אדיש-־דרייב" שכמותי יודה: עם קאסט שכלל לצד גוסלינג המגניב-עצוב גם את קארי מאליגן, אוסקר אייזק, בריאן קרנסטון בשיאה של "שובר שורות", כריסטינה הנדריקס בשיאה של "מד מן" ואלברט ברוקס בתור הנבל הכי פחות צפוי בעולם, היה מדהים לראות איך מתחת למכסה המתכתי של סרט המכוניות האוטיסטי הזה יש לב אנושי פועם וכריזמה בשפע. הסרט הנוכחי של רפן, לעומת זאת, כולו משדר ליגה ב': שחקנים שבקושי שמעתם עליהם, כוכבים שפעם היה זמזום סביבם שאולי יום אחד יהיו מועמדים לאוסקר (מלטון), אבל בינינו, אף פרסונה שתרצו באמת לפגוש בבלוקבסטר הבא.

אם יש תובנה אחת מטא-קולנועית שעולה מ"הגיהנום שבפנים", היא פשוטה ועצובה: דייוויד לינץ' מת אשתקד, ואין לו מחליף. זה מדכא במיוחד כי רפן הושווה ללינץ' עוד בחייו של המאסטר, אבל סרטו הנוכחי של רפן, עשור שלם אחרי סרטו הקודם, מראה כמה הקולנוע שלו מוגבל וכמה הוא מתקשה לקחת את הלפיד. בדרך רפן עבר ניתוח לב והיה לדבריו "מת קלינית" 25 דקות. נאחל לו בריאות. הבעיה ב"הגיהנום" אינה היעדר הבהירות העלילתית: זה היה נכון גם לרוב סרטי לינץ' והפך לסימן ההיכר שלו. העניין הוא שגם הדבר שבשבילו באנו, סצנות שייחרטו בזיכרון, לא נמצא פה. תשוו למשל את הסצנה שבה האב מסביר לדוגמניות כמה אכזרי "איש העור" לזו ב"מלהולנד דרייב" של לינץ', שבה דמות אחת מספרת לאחרת על סיוט שלה בדיינר, ואז שנייה אחר כך ברור לשתיהן ולקהל שהסיוט עומד להתגשם. לא נראה את שתי הדמויות האלה שוב, אבל נשבע שהרגע הזה עדיין מפחיד אותי גם אחרי 25 שנה, כשאני כותב עליו. את "הגיהנום שבפנים" אשכח רגע אחרי שאשלח את הביקורת. מיותר.