תחתית החבית: בפוליטיקה הישראלית אין קווים אדומים

פרשת שיקלי ושפירא פתחה לנו צוהר לתופעה חמורה, לצד השימוש בשכול: התופעה שבה נציגי ציבור מסתתרים מאחורי גבו של העם כדי לחמוק מאחריות למעשים בזויים שעשו
עוז בן נון|עודכן:
בפוליטיקה הישראלית אין שערוריות כי אין קווים אדומים. אבל יש תהומות שאפילו אני לא חשבתי שאפשר להגיע אליהן. תהום כזו היא העובדה ששר במדינת ישראל השתמש בשכול של אם שכולה, חברת כנסת באופוזיציה, כדי לנסות ולהפעיל עליה לחץ פוליטי. השימוש בשכול של בת פלוגתא פוליטית ככלי ניגוח הוא הרבה מעבר לקו אדום. הוא תחתית החבית, חרפה שאין שנייה לה.
עמיחי שיקלי לא הכחיש. הוא הודה שאכן שלח את הטקסט הזה, שמשווה בין האם לבנה ומבזה אותה ואת השכול שלה, וכל זאת, לדבריו, רק כדי להראות לה "מה מרגיש המחנה הלאומי". והנה דוגמה מובהקת למצב שבו התירוץ גרוע עוד יותר מהמעשה עצמו, כי הוא פותח לנו צוהר לתופעה חמורה בהרבה: התופעה שבה נציגי ציבור מסתתרים מאחורי גבו של העם כדי לחמוק מאחריות למעשים בזויים שעשו.
זה מתחיל באריה דרעי, שבמקום לקחת אחריות על שוחד ועל מעשים חמורים שעשה כנציג ציבור שסרח, העדיף להפוך את הביקורת הספציפית והאישית נגדו לביקורת על כל הציבור הספרדי, כביכול. כמה נוח.
הדפוס הזה נכון גם לבנימין נתניהו, שאחרי עשרות שנים במערכת הפוליטית יצר מצב שבו נציגים רבים אינם מסוגלים להאמין למילה שיוצאת מפיו ולהגיע איתו להסכמות ברמה האישית הבסיסית ביותר. גם את זה הוא הופך, כמובן, ל"החרמה מוחלטת" של ציבור בוחריו. זהו המהלך האולטימטיבי של בריחה מאחריות: במקום לתת דין וחשבון על מעשיך ועל האמון שאיבדת, אתה לוקח את הציבור שבחר בך והופך אותו ליעד של הביקורת או החרם.
אז הנה אמת לא נעימה בשפה הפוליטית של ימינו: הפעולה הפוליטית של האזרח היא פעולה רזה מאוד. אחת לכמה שנים האזרחים משלשלים לקלפי פתק אחד של מפלגה אחת, לא יותר מזה ולא פחות מזה. זוהי בחירה מצומצמת, אולי מצומצמת מדי. הניסיון להציג את האחריות האישית של הנציג ואת דמותו הפרסונלית כאילו הוא והאנשים שבחרו בו הם ישות אחת, הוא שקר. מדובר בסך הכל בנציג שקיבל מנדט לקדם רעיונות מסוימים. זה ותו לא.
כפי שמנתח חוקר מדע המדינה יאן-ורנר מילר בספרו "מהו פופוליזם?", הטשטוש המכוון הזה שבין הנציג לבין בוחריו הוא לב ליבו של הדפוס הפופוליסטי. לשיטתו, בעוד שבדמוקרטיה ייצוגית תקינה מפלגה מבקשת לזכות במנדט זמני ולמשול תוך כדי הכרה בכך שהביקורת עליה והאופוזיציה לה נותרות לגיטימיות לחלוטין, הפופוליזם טוען למונופול מוסרי וסמלי על ייצוג "העם האמיתי". ברגע שהמנהיג מציג את עצמו ואת העם כזהות אחת שאי-אפשר להפריד, כל ביקורת אישית עליו, כל חשיפת שחיתות וכל דרישה לאחריות מוסרית או משפטית ממוסגרות מיד כהתקפה על העם עצמו, וכך הן מאבדות את הלגיטימיות שלהן מראש.
התוצאה של המהלך הזה ניכרת היטב במבוי הסתום שמדינת ישראל נמצאת בו כיום, שהוא קודם כל מבוי סתום פרסונלי
התוצאה של המהלך הזה ניכרת היטב במבוי הסתום שמדינת ישראל נמצאת בו כיום, שהוא קודם כל מבוי סתום פרסונלי. לא מאמינים? מוזמנים לשאול אנשי ציבור וחברי כנסת שמזהירים מפני ממשלת מיעוט אם יסכימו לרוטציה כשביבי שני. או לחילופין, לשאול מה בעצם ההבדל האידאולוגי בין ליברמן והליכוד?
השקר המסוכן ביותר שנמכר לנו הוא שהקיפאון האישי הזה הוא בעצם התנגשות חזיתית-חברתית. בפועל, הציבור הישראלי כלל לא הקצין או התפצל באופן שבלתי אפשרי לגישור בבחירות האחרונות. לו רק אפשר היה ליצור אמון באורח פלא, היינו רואים ממשלה ציונית רחבה כבר לפני כמה ימים.
אל תשקרו לעצמכם: הקיר שאנחנו מתנגשים בו שוב ושוב הוא פרסונלי לחלוטין.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.