"הייתה לי תחושה שלביא הופקע ממני. דרך התמונות הוא חזר להיות הבן שלי"

לאחר שנפל, רבים הכירו את לביא ליפשיץ דרך הצילומים ששיתף מהשירות הצבאי, אבל במחשב שהותיר אחריו חיכה עולם שלם שכמעט איש לא ראה: יותר מ-140 אלף תמונות. הוריו, שלומית וניצן, צללו לראשונה לעומק הארכיון, בחרו מתוכו רגעים שייכנסו לספר ולתערוכה חדשים - וגילו מחדש את הילד, האמן והצלם שהיה יכול להיות. בריאיון הם מספרים איך הפכה ההנצחה לעשייה, למה שחררו את המצלמה שנשארה בעזה, ועל האזכרה השנתית - שממנה ימשיכו ישירות לקלפי

ב-1 בנובמבר 2022 התקיימו הבחירות לכנסת ה-25. זאת הייתה הפעם הראשונה שסמ"ר לביא ליפשיץ יכול היה להצביע. יום לאחר מכן, הוא שלח הודעה נרגשת לסבתו: "אתמול זכיתי ללכת בפעם הראשונה לקלפי", כתב, "בתור חייל זה היה אירוע מרגש מאוד, רוב החיילים סביבי לא מבינים שלחיות במדינה דמוקרטית זאת פריבילגיה... דעותיי הפוליטיות לא קרובות לדעותיהם של חבריי לצוות, ובדיוק לכן אמרתי להם שלא אסבול עוד את הפילוג שנוצר בין חלקי העם. למרות שאני מצביע ההיפך ה(כמעט) גמור ממה שהם מצביעים, אנחנו עדיין עם אחד ואסור לנו לשנוא אחד את השני בגלל זה. בסופו של יום, אני מקווה שעמנו יהיה מלוכד שוב. נשיקות ויום חג שמח לכולנו".

ארבע שנים חלפו מאז אותו היום. השבוע שוב תלך ישראל לבחירות, אלא שהפעם, למרבה הצער, סמ"ר ליפשיץ לא יזכה להצביע או להגשים את חזונו לחברה הישראלית: בסוף אוקטובר 2023 הוא נהרג בעזה, מהחללים הראשונים בפעילות הקרקעית. השנה, בעיתוי מצמרר, תיערך אזכרתו בדיוק בבוקר הבחירות. את היום, כבר יודעת אימו שלומית, היא תפתח יחד עם בני משפחה וחברים בחלקה הצבאית בהר הרצל.

"אני חשה שזה המקום שבו אני רוצה להיות באותו הבוקר", היא משתפת. "אני רוצה לעבור על השמות של האנשים שאיבדנו, להבין לעומק את מצבנו ופשוט להיות שם. יש משהו סימבולי וחזק שהאזכרה והבחירות הן באותו היום. בעיניי, הכול מקופל בחצי שעה הזו, במקום הזה, שממנו נצא להצביע. בהתחלה אפילו עברה בי מחשבה לשים בקלפי את מה שלביא היה אולי מצביע. עכשיו אני לא כל כך יודעת. יש לי כיוון, אבל אני צריכה לשהות בזה. כולי תקווה שמה שיקרה כאן יאפשר להצמיח חברה טובה ובריאה יותר, חזקה ורגישה יותר".

לביא ליפשיץ, בן 20 במותו, נולד וגדל בעיר מודיעין. שני מבין ארבעת ילדיהם של שלומית, בובנאית ומרצה לתיאטרון, וניצן, מנהל מוצר במובילאיי, שבמקביל הקים לאחר נפילתו של לביא מיזם לצמצום הקיטוב בחברה הישראלית. מגיל 12 ידע לביא שהוא רוצה להיות צלם, והיה זה אך טבעי שיבחר במגמת הצילום של יאסא, תיכון למדעים ואמנויות בירושלים. עם זאת, לאחר שהתגייס ולא שובץ כצלם, בחר להיות הכי קרבי שיש, ובמקביל פתח באינסטגרם עמוד בשם "עד מתי - יומן תמונות". בצילום האחרון, שהעלה ב-6 באוקטובר 1923, נראית להקת כלבים על רקע מבנה במוצב כרמי צור בדרום מערב גוש עציון. הצילום הפך למפורסם ולמזוהה ביותר עם לביא, כשמוזיאון ארץ ישראל - שבדיוק אירח את תערוכת "עדות מקומית" - הקדיש חדר שלם לצילומיו מאותו עמוד אינסטגרם צה"לי כבר באותה שנה, חודשיים לאחר נפילתו.

ב-31 באוקטובר 2023 השתנו חייה של משפחת ליפשיץ לנצח. טיל אר. פי. ג'י נורה על הכוח של לביא במהלך משימת כיבוש מפקדת עזה בג'באלייה. יחד עימו נפל גם חברו הטוב סמ"ר רועי וולף. המצלמה אותה נשא כל העת לא נמצאה עד היום, אבל מסר חשוב אחר בכל זאת הגיע ממנו. "ב-7 באוקטובר", מספר ניצן, "לביא הוקפץ לנחל עוז, וכשיצא משם אחרי שלושה ימים, שלח לאחותו אנפה הודעת ווטסאפ שבה כתב שאם קורה לו משהו, הוא מבקש שנהיה המודל הטוב ביותר של עצמנו, שנהיה משפחה שמחה, והוסיף שקיים עבורנו מכתב במחשב שלו, בתיקיה שנקראת 'צה"ל'. אנפה לא שיתפה אותנו בכל זה, אלא רק אחרי שלביא נפל. התברר שבאפריל 23' הפלוגה שלו יצאה לתעסוקה באיו"ש ולביא, שהיה אדם ריאלי והבין את הסיכונים, השאיר לנו מכתב שהתברר כצוואתו".

בתוך הכאוס הגדול החליטה המשפחה כי עשייה, כפי שהורה להם לביא, היא ההתמודדות הטובה ביותר עם האבדן הקשה. "בשנה וחצי הראשונות הכול היה מאוד אינטנסיבי", משחזר ניצן, "נסענו למכירה של אחד מצילומיו באנגליה, והיו כתבות ומיזמים ופעילויות. לפני שנה הגיעו אלינו הילה טימור אשור וגיא בירן, מגלריית ג'ינגולי של המחלקה לאמנות חזותית בירושלים, ורצו לעשות תערוכה עם הצילומים של לביא. זאת הייתה הפעם הראשונה שמסרנו למישהו את הדיסק עם התמונות שמצאנו במחשב שלו. אז גילינו שהיו בו יותר מ-140 אלף תמונות. הם ביקשו מאיתנו לעזור בבחירת התמונות, ובאותו רגע, אני יודע, חל אצלנו השינוי. עד אז התקשינו לצלול לתמונות. שם הרגשנו ששחררו לנו את הפקק, ואנחנו יכולים לעבור על כל הארכיון לטובת תערוכה - וגם ספר".

ההחלטה על הוצאת ספר לא הפחיתה את עוצמת הקשיים הרגשיים. ערב ערב צפתה שלומית בפורטרטים עצמיים של בנה המת. "להקיש על המקלדת, לעבור צילום ועוד צילום ולראות אותו שוב ושוב, כשהוא כל כך חי, זאת הייתה פעולה מורכבת לנפש, שמצריכה זמן ונשימה", היא מספרת, "להביט בצילומים שלו היה כמו לחיות את חייו מבעד עיניו. היו ימים שהרגשתי שאני לא יכולה להתעסק בזה. באחרים הייתי חוזרת מהעבודה, ועובדת אל תוך הלילה. היו ימים שפתחתי את המחשב ומשהו באחת התמונות הפיל וריסק אותי. לא תמיד הצלחתי להמשיך, והייתי נשכבת על הספה. ככל שהתקדמתי בשנים, היה בי עצב, כי הבנתי שעוד רגע האלבומים מסתיימים ואין עוד.

"לביא היה אמן בכל רמ"ח איבריו. הוא לא סתם הקליק על המצלמה, וככל שהעמקנו, הבנו איזה צלם גדול הוא היה יכול להיות. פעמים רבות אני עסוקה בשאלה מה הוא היה מצלם בשלוש השנים האלו, אם ככה הוא צילם בגיל 18-17. לאן הוא היה מגיע. זה כאב שאין לתאר".

למדת עליו משהו חדש? "הדבר הכי מעניין שקרה לי כשעברנו על הצילומים היה שדמיינתי שיחות איתו. בשנתיים הראשונות, בגלל כל התערוכות והעשייה, הייתה לי תחושה שלביא הופקע ממני. הכול נהיה גדול והתרחש מחוץ לתחום שלי, בזמן שאני רציתי להיות איתו בבית, עם כוס קפה ולא מעבר. דווקא כשעברתי על הצילומים במחשב, בלילה, רק שנינו, הוא חזר להיות לביא, הבן שלי, הצלם, האמן, איש הספר. הילד המוכשר, אבל גם המעצבן. מהיום שלביא נפל אנחנו חיים אמביוולנטית. העבודה על התערוכות והספר היא גאווה גדולה לצד עצב וכאב על היעדרו, כמו כאבי פנטום עצומים".

השבוע יצא לאור הספר "לביא ליפשיץ: צילומים", אלבום יפהפה ומושקע - שניתן כבר להזמנה באתר ויגיע ב-5 בנובמבר לחנויות הספרים - המשלב כ-400 צילומים שצילם מגיל 12 עד נפילתו, לצד טקסטים - חלקם שכתב לביא ואחרים שכתבו הוריו. הם מספרים שמעולם לא עבדו על המחשב של בנם. מתוך פחד לקלקל או למחוק, כל אחד מהם העביר את הקבצים למחשב האישי שלו, עבר בנפרד על הצילומים, סימן מה שאהב, עד שנעשה איחוד בין התיקיות. "היו לא מעט צילומים שניצן אמר לי, 'איך ויתרת על הצילום הזה?', או שאני אמרתי, 'הצילום הזה לא מרגש אותך?'. קרה לנו גם משהו זוגי: ראינו איזה לביא כל אחד מאיתנו מחזיק, והיו לנו לא מעט בחירות משותפות".

כשצומצמו הבחירות לכדי 2,000 תמונות, התבקשו הילדים - אנפה (25), ראם (20) ובארי (18) - לעזור. "ביקשנו מהם להגיד מה בעיניהם התמונות הטובות יותר, המעניינות, והם עזרו לנו לדייק ל-400", מספר ניצן.

"כשיצאנו לדרך", אומרת שלומית, "ההחלטה הייתה שזה לא ספר זיכרון, אלא ספר אמנות. תוך כדי העבודה הבנו שאנחנו צריכים לשאוף להביא את התמונות המעניינות ביותר, אבל גם לספר את סיפורו של לביא דרך התמונות, ולכן לא פעם ויתרנו על תמונות שהיו טובות יותר - כמו בחיים, ששמים בצד רגעים טובים לטובת הרגעים הנכונים יותר - כדי לבטא מי זה לביא. אלה תובנות שאפשר היה להגיע אליהן רק תוך כדי תנועה. הרבה תמונות הורדנו, מחקנו, שמנו בצד והחלפנו באחרות. זה תהליך יצירתי. כשילד משאיר כזה אוצר, אתה חייב לעשות איתו משהו. לאורך הבחירה הפעלתי את 'פילטר לביא' ושאלתי על כל מהלך - האם לביא היה בוחר כך, ומה הייתה דעתו. לפעמים שאלתי חברים שלו ממגמת האמנות, הקפדנו שזה יהיה ברוחו וטעמו".

התמונות האחרונות של לביא לא נמצאו מעולם היות וגם המצלמה שלו נעלמה. אתם חושבים על זה לפעמים? על מה יכול היה להיות בהן? "היה ניסיון לאתר את המצלמה", אומר ניצן, "הפכנו את מחנה שורה (הבסיס הצבאי שבו רוכזו וזוהו הגופות, א"א) ואף אחד לא ידע מה קרה לה. יום אחד הרציתי לפלוגת עורב החדשה ואני אומר: 'זה הסיפור של לביא ואנחנו לא יודעים מה קרה למצלמה', ואז קם קצין ואומר: 'אנחנו יודעים מה קרה לה. הייתי בכוח הפינוי, אחד האחרונים שעזב את המקום. חילצנו את הפצועים ואז את לביא ורועי, וכשנכנסנו לנמר שמנו לב שיש את הווסט של רועי - ואת הווסט של לביא לא. אבל לא חזרנו'. באותו הרגע שחררתי לחלוטין את המחשבה שאולי יום אחד אראה את התמונות, ולמען האמת, בגלל שהוא לא צילם את האתוס הצבאי, אני גם לא מחפש אותן. מבחינתי זה נשאר שם בעזה. בהתחלה אתה קצת רוצה אותן, אבל כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות.

"במרחב הזמן, זה לא כל כך חשוב מה הוא לא צילם, או שחסרות לנו תמונות, כי יש לנו כל כך הרבה אחרות. ההנצחה של לביא היא לא רק דרך התמונות שלו. היום יש לנו פרויקט חממת אמנות לחיילים בהשראת לביא, ומיזם שנקרא 'מחוץ למסגרת' - נוער מצלם בכפרי נוער. המטרה היא שאנשים יעשו אמנות ושתהיה להם השפעה על החברה. זו מבחינתנו הנצחה. כשאנשים מצלמים, הם לוקחים את לביא קדימה. לא התמונות הן המטרה, אלא הערכים. אני רוצה שהורים יגידו לילד שלהם: לביא היה צעיר, הוא התאמץ והסתכל על דברים - ואתה יכול ללמוד ממנו. אני רוצה שהספר יגרום להנעה. אנחנו מקווים שאנשים יחוו חוויה ותהיה להם הנאה והנעה".

כיום אתה עובד על מיזם בנושא קיטוב. מה לדעתך לביא היה אומר על זה? "הוא בטוח היה חושב שאנחנו במקום גרוע, וגאה בזה שלקחתי אחריות על הנושא. יש תפיסה שאומרת שלהורים שכולים מגיע הכול. אני לא חושב שמגיע לי הכול, אבל כמו שהבן שלי הקריב את חייו - גם אני צריך להקריב את חיי לטובת קיומה של חברה בריאה. בעיניי הניצחון חייב להיות חברתי. כשנוכל לקבל החלטות על אף השונות - זה הניצחון. כשנהיה חברה מלוכדת אז נגיד שניצחנו".