באנו, ראינו, הלכנו: חמישה חברי כנסת פורשים - ומדברים

חמישה פוליטיקאים נכנסים לחדר. חלקם מהקואליציה, חלקם מהאופוזיציה. חלקם היו פעם כאן ופעם כאן. במציאות הפוליטית הישראלית זה בדרך כלל מתכון לפיצוץ: ויכוח קולני, צעקות, השמצות. הפעם זה שונה. סביב שולחן עגול באחד מחדרי הוועדות בכנסת התכנסו חמישה שעוד רגע לא יהיו חלק מהמשכן, אבל מבחירה שלהם. השרים לשעבר יעקב מרגי (ש"ס) ומיכאל ביטון (כחול לבן), בועז טופורובסקי (עד לאחרונה ח"כ מטעם יש עתיד), ח"כ שרון ניר (ישראל ביתנו) וח"כ משה סולומון (הציונות הדתית) ישבו לשיחה פתוחה וכנה על מה שקורה מאחורי הקלעים של חיי הפוליטיקאים.

כמחצית מחברי הכנסת הנוכחית יראו את הכנסת הבאה מהבית, אבל בניגוד לח"כים אחרים שנדחקו בפריימריז או שהיו"רים הראו להם את הדלת החוצה, משתתפי המפגש שיזם "7 ימים" החליטו מראש לא להתמודד ופרשו, לפחות לעת עתה, מהחיים הפוליטיים. הם כבר לא כפופים לדפי מסרים או למשמעת מפלגתית נוקשה, ויכולים לדבר בפתיחות על מעמד הכנסת והשפעתה, על קשרי חברות שנוצרו בין המחנות והרחק מהמצלמות, ועל המחירים האישיים.

"שיסלחו לי חבריי, אין הנאה צרופה כמו לשבת בבית ולראות בהודעות איך מתזזים אותם", אומר בהקלה לא מוסתרת מרגי, שתופס בטבעיות מקום ליד שולחן ועדת הכלכלה שבראשה עמד בתקופת הקורונה. לראשונה מזה 24 שנה הוא מסתכל על מערכת בחירות מהצד. לפני שהיה ח"כ ושר הוא היה מנכ"ל מפלגה ואיש שטח בש"ס. "אני זוכר את השעות, את הנסיעות, את הקילומטרז'ים", הוא מתרפק. אבל גם הוא מודה שזה לא באמת עובר ברגע. "מי שיגיד לך שהוא היה בפוליטיקה כל כך הרבה שנים, במישור המוניציפלי, הארצי, או עשייה חברתית, והוא מתנתק, וברגע זה לא עושה לו כלום, משקר לך. פוליטיקה היא אמצעי, היא לא גנאי. זה שהפכו אותה למושג גנאי, זה מצער".

× × ×

בזמן שמרגי פרקטי, מיכאל ביטון, ח"כ מזה כשבע שנים, עוד בשלב האמוציונלי יותר. "הכנסת בשבילי היא כמו בית, אני מרגיש שאני אתגעגע להרבה אנשים וגם לעשייה, אני חושב שיכולתי לעשות עוד", הוא אומר. גם שרון ניר ומשה סולומון, שכיהנו רק בקדנציה הנוכחית, מסיימים עם טעם של עוד.

"הפוליטיקה היא כלי להשפעה, ואני עדיין רואה לנגד עיניי את הצורך הבוער להחליף את הממשלה הזאת אחרי ארבע שנים, שאני חושבת שהיא נכשלה בכל המטרות שהיא הציבה לעצמה", אומרת ניר, "אני באמת מתבוננת על זה ממקום של פריבילגיה, מהצד, אבל אני עדיין הולכת ומדברת עם הציבור ופועלת".

גם סולומון מציב לעצמו יעד לחזור לכנסת: "נכון שכמו שמרגי אמר, אני לא מתזז כמו מי שעכשיו בבחירות, ויש בזה משהו יותר קל, ואני פרשתי כרגע ולא מחויב למשהו, אבל אני רואה בזה זכות עצומה להיות חבר כנסת ואני מקווה שעוד אחזור למשכן הזה". אז למה, בעצם, הם פורשים? סולומון מסביר שבמפה הפוליטית הנוכחית לא מצא בית שמתאים לערכיו. ניר מספרת שהחליטה, כהרגלה, לפי הלב.

אל חדר הוועדה נכנס כרוח סערה בועז טופורובסקי, שהתפטר מהכנסת לפני שלושה חודשים וכבר הספיק לפתוח חברה ולהיכנס לעולם העסקי. שאר המשתתפים שומרים על מראה מעונב, כיאה לתפקיד שטרם הסתיים. טופורובסקי משדר מצב נפשי אחר לגמרי. הוא לבוש אזרחי מכף רגל ועד ראש, בחולצה קלילה ופתוחה מעט, כך שרואים את השרשרת על צווארו. "התגעגעתי לחבר'ה", הוא אומר אחרי סבב החיבוקים. "למקום הזה אני קצת פחות התגעגעתי. אבל הכנסת היא בבואה של עם ישראל. כל בן אדם שאתה פוגש ברחוב, יש מישהו שמזכיר אותו בכנסת, לטוב ולרע".

למה לא תתגעגע בכנסת? "קודם כל לחוסר יעילות. עושים דיונים על דיונים למרות שיודעים מה צריך לעשות. נגיד אנחנו מדברים על רגולציה. על זה שיש כאן מעל 200 ומשהו רגולטורים, שיש להם תקציב והם צריכים להוכיח את קיומם, אז הם עושים עוד רגולציה ועוד דיונים". הוא מעלה גם נקודה שלא מרבים לדבר עליה: "אני לא אתגעגע לאובדן החירות האישית. אני לא הבנתי עד כמה אין כאן חירות. כאילו, אתה חושב, אתה עם דרכון דיפלומטי, חסינות, אבל זה הכל איזושהי כסות. אני זוכר שהייתי חבר כנסת, אני לא יצאתי לבלות. עכשיו גיליתי את החיים. קודם אתה תמיד מסתכל איך אני מתנהג, מה יגידו עליי. האמת היא שכח"כ אתה נמצא בסוג של כלוב של זהב. אתה תמיד עבד של משהו. עבד של חוק, עבד של צרכים של מפלגה, עבד של ציבור. אני גם לא אתגעגע לפשרות האידיאולוגיות שאתה צריך לעשות בהצבעות. הרבה פעמים אנחנו מצביעים לא בהתאם למה שאנחנו בדיוק מאמינים בגלל משמעת קואליציונית או סיעתית, אבל אתה לא יכול לבוא להגיד, אני לא מאמין בזה, אבל הכריחו אותי וזה, כי אז אתה פוגע בקבוצה שלך".

ביטון מודה שיש חברי כנסת שלא יחסרו לו. "אני לא אתגעגע לח"כים שעסוקים בעצמם. כשאתה רואה שאתה אפילו פונה למישהו לאיזה עניין, לאיזו שותפות, והוא עסוק בשמו, בפרסום שלו ובקרדיט. והדבר השני שאני לא אתגעגע אליו זה עסקאות אפלות שנעשות בחדרים אחוריים".

"אני לא אתגעגע לשיח המתלהם והמתבהם של השנים האחרונות," מכריז זקן השבט במפגש, יעקב מרגי.

בעבר זה לא היה? "אני הייתי יו"ר ועדת חינוך וישבה בוועדה ח"כ תמר זנדברג. תמיד שמרתי על זכות הדיבור שלה, גם כשאין בינינו כמעט הסכמה על כלום. ההתלהמות, הביזוי, הירידה למטה, מתחת לחגורה, זה דבר שלא היה פה הרבה וזה התגבר עם השנים. ישר הנושאים האישיים קופצים, עד כדי השפלה, לפעמים גם נושאים משפחתיים. גם ביזוי של פקידים בשירות הציבורי על ידי ח"כים".

טופורובסקי: "הרבה פעמים אנחנו מצביעים לא בהתאם למה שאנחנו בדיוק מאמינים בגלל משמעת קואליציונית או סיעתית, אבל אתה לא יכול לבוא להגיד, אני לא מאמין בזה, אבל הכריחו אותי וזה, כי אז אתה פוגע בקבוצה שלך"

שרון ניר אומרת שלא תתגעגע לשקרים, בעיקר לאלה שראתה, לדבריה, סביב חוק הגיוס, ושפגעו במערכת הביטחון. משה סולומון מביא זווית אחרת: "אחד הדברים שלי מאוד-מאוד כואב ולא אתגעגע אליו, זה שכל הזמן אתה צריך לשווק את עצמך. כל הזמן, בכל מקום. אבל יכול להיות שאני, אין לי עמדה בכל דבר. מותר לי שלא תהיה לי עמדה בכל דבר".

מעמד הכנסת, וזה לא גילוי מרעיש, נחלש בשנים האחרונות. אפשר לתלות את זה בירידה באיכות החומר האנושי, כשאנשים טובים רבים לא רוצים למצוא את מקומם בפוליטיקה. אפשר גם לתלות את זה בכך שהממשלה והקואליציה שולטות בכנסת הלכה למעשה. כך חבר הכנסת מוצא את עצמו פעמים רבות כאצבע להשכרה, שמרים ומוריד את ידו לפי ההוראות שהוא מקבל.

אפשר באמת לשנות מציאות כחבר כנסת? "אפשר להשפיע, ובגדול!" מתקומם מרגי. "נכון, מנסים להקטין את הבית הזה, וזה גם באשמתנו, אבל אין לכנסת תחליף, אין מוצר אחר". הוא מביא דוגמה אחת מני רבות: "היום יש תרופה להפטיטיס C, ויש 100 אחוז הצלחה, בעבר היו מתים ממנה, ודחפנו במשרד הבריאות והאוצר להכניס אותה לסל התרופות. הייתי חכפ"ש (ח"כ פשוט, א”א). אז אני שואל אותך שאלה, כל אלה שניצלו, שהיום יקראו את הכתבה שלך, והם הבריאו 100 אחוז, זו לא השפעה?"

גם שרון ניר משוכנעת שאפשר להשפיע: "חד-משמעית. גם מהאופוזיציה הצלחתי לקדם בשיתופי פעולה הרבה מאוד חוקים, בעיקר לטובת הלוחמים והלוחמות והחיילים". טופורובסקי כיהן כיו"ר הקואליציה בממשלת השינוי, וכהרגלו הוא מביא זווית אחרת: "רוב עבודת חבר הכנסת היא עבודה לא יעילה. 90 ומשהו אחוז מהזמן, אתה מנסה לעשות דברים וזה לא מצליח. אבל אלה שכן מצליחים, החמישה אחוז, השלושה אחוז מהזמן שכן מצליח, אז אתה משנה בצורה מאוד-מאוד רחבה".

אבל בסוף רואים הרבה פופוליזם, דיונים לא ענייניים, ח"כים שמגיעים רק כדי לעשות פוליטיקה. אולי צריך לבטל את המצלמות? מרגי: "המצלמות הן לא הבעיה, אבל אין ספק שזה מביך. אתה רואה חבר כנסת נכנס לוועדה יחד עם העוזר שלו. העוזר עומד מולו ומצלם, הוא מדבר, והם יוצאים. נגמר. הדיון לא מעניין אותו, הוא הטיל ביצה והלך. זה מביך. את כללי המשחק לא קובעים רק חברי הכנסת, גם התקשורת. אני יכול לשבת פה, לדבר דברי טעם, ובסוף מה שיוצא מכל הוועדה זו איזו שטות שזרק, סליחה, איזה פרחח או מטומטם".

כלומר מי שרועש מתוגמל? "כשאתה נכנס לתפקיד ואתה עושה 30-70, 70 אחוז ענייני, 30 אחוז פוליטי, זה לגיטימי. כשאתה הופך את המשוואה, אתה בפשיטת רגל".

סולומון מצטרף לגינוי: "חברי הכנסת צריכים להבין שמסתכלים עליהם, שהם צריכים להיות דוגמה. לצערי, היום בוחרים רק לפי ראשי מפלגות וטאלנטים, ובכלל לא יודעים מי האנשים ברשימה. צריך שיהיו אנשים רציניים, שכל אחד משקף קול אחר בעם".

מבחינת ביטון, הדרך לחיזוק מעמד הכנסת עוברת בחקיקה. "צריך להקטין את סמכויות ועדת השרים לחקיקה לפסול קידום חוקים, וצריך להסמיך את הכנסת לחוקק גם כנגד עמדת הממשלה. אני גם הייתי נותן לח"כ מגבלה של חוקים בקדנציה. אתה רואה ח"כים שמגישים מלא חוקים רק כדי לקבל כותרת ולא מגיעים לקו הסיום, זו בדיחה".

× × ×

ויש עוד עניין שלדבריהם לא מספיק שמים לב אליו. אולי אפילו מרימים כלפיו גבה צינית, וזה המחיר האישי, הנפשי ברובו, שמשלם מי שבוחר בקריירה פרלמנטרית.

"אנשים לא מבינים את המחירים", אומר ביטון בכנות. "אני הייתי שבע שנים מחוץ לבית. כל שבוע עם תיק, עם תחתונים, כמו מילואים. ישנתי פה שלושה לילות בשבוע. לפעמים פה, בחדר שלי. זאת מצווה להיות חברי כנסת. הטובים והמבריקים צריכים להיות חברי כנסת, אבל יש את המחיר. זו לא בירוקרטיה, זה גודש שאתה לוקח ללב, כי אתה מקבל פניות של מקרים קשים כל הזמן. אני קיבלתי טלפונים ופניות של הלומי קרב כל לילה".

המלחמה שבה ועולה במהלך השיחה. הקדנציה הנוכחית, שנפתחה פחות משנה לפני 7 באוקטובר, הפכה את חברי הכנסת לכתובת הראשונה של משפחות חטופים, שכולים, מפונים ולוחמים. הלחץ הזה לא נשאר בלשכה, הוא חילחל הביתה ולנפש.

"אלה השנים שהיה הכי קשה להיות בהן חבר כנסת", אומר מרגי. "שואלים אותי אחרי 24 שנים למה עזבת? אז יש כמה פרמטרים, אבל אחד מהם זה הקושי שהיה פה בשנים האחרונות בגלל המלחמה. אני כשר הרווחה, חוזרת חטופה מהשבי, עדינה משה, ישבתי איתה שעה בשיחה אישית. אני כמעט התפניתי משם לבית חולים, היו לי דפיקות לב. אני שומר נגיעה. עמדנו, חיבקתי אותה. אתה הולך להלוויות, אתה שומע משפחות חטופים, אתה נקרע מבפנים. אתה הריבון, אתה השליח שלהם, מצפים ממך".

"המלחמה היא קללה שהבאנו על עצמנו, עם הפילוג של ההפיכה המשטרית, הרפורמה המשפטית, כל אחד יקרא לזה איך שהוא חושב", אומר ביטון, שכחבר במפלגתו של בני גנץ נכנס לממשלת האחדות ימים ספורים לאחר הטבח. "הקללה הזאת פילגה את העם, והגענו למלחמה חבוטים, מפורקים. בימים הראשונים העם הזה חבול, מושפל, מבולבל, והוא אומר: אני רוצה למחוק את כל המערכת הפוליטית".

ביטון עשה 140 ימי מילואים בקיבוץ חניתה שעל גבול הצפון. "כשבאתי לעשות שמירות ובישולים בחניתה, אנשי הוועד אמרו לי שאף חבר כנסת לא יתקרב לשם. הם חשבו שאני בא פעם אחת, פעמיים, סרטון וזהו. אמרתי להם, אני הולך לבוא פה כל שבועיים במשך שנה. לקח המון זמן עד שהיה אמון שאני בא לשרת איתם. וכשבאתי לבארי, חברי כנסת מהקואליציה ביקשו לבוא איתי. הם היו מפוחדים לפגוש את הציבור אחרי האסון הזה".

שרון ניר מוסיפה: "אתה משלם על זה מחירים נפשיים. אני ראיתי את החובה שלי להיות ח"כית בשלוש שנים האלה. לא יכולתי לראות את עצמי במקום אחר, כאמא לילד שיצא ב-7 באוקטובר ועד היום משרת".

וזו לא רק המלחמה. "אני טיפלתי בתאונות דרכים, ולא משנה כמה תעזור, זה לא יספיק", מודה טופורובסקי. "זה מקצר לך את הבריאות ואת השנים, וזה גם הורס לך את הבית, כי אתה לא יכול פתאום להגיד שאתה לוקח הפסקה. האחריות עליך. ואז אתה רואה שגם ממשלת השינוי לא תיקצבה מספיק את הרשות לבטיחות בדרכים, ומבין שיש זילות. והדבר הנורא השני: מרוב פניות אתה נהיה קהה חושים. אתה אומר, אוקיי, עוד פנייה".

סולומון: "אתה מדבר עם הגורמים הרלוונטיים, אבל אתה לא תמיד מקבל את המענה. זה קשה, אתה לא יכול לעשות הכל, אבל מצד שני יש את האזרח בקצה שמצפה ממך".

ולמרות שהם מסתכנים בחוסר פופולריות, הם גם מסכימים ששכר חברי הכנסת צריך לעלות. ומהר.

מרגי: "הייתי בקניות בסופר, פתאום אני רואה בזווית העין אדם שמתחיל לגשת אליי, ואני אומר לעצמי, סליחה על הביטוי, לעזאזל, הוא עכשיו הולך לשגע לי את הראש. פתאום הוא ניגש בוכה, אומר לי: 'אתה לא מכיר אותי, אתה הצלת לי את החיים'. זה מכפר על עוגמות נפש אחרות"

"אני לא אתגעגע לשכר", מודיע טופורובסקי, "צריך להעלות אותו. חברי כנסת מקבלים החלטות בשווי של מיליארדים". ביטון: "צריך להעלות את השכר, בלי פופוליזם. יש מנכ"לים ויועצים משפטיים שמרוויחים יותר מחברי כנסת". שרון ניר מוסיפה: "אני חושבת שמי שמגיע לכאן לא מגיע בגלל התגמול, אבל אם כבר מגיעים, אז אולי אם יעלו, זה יעודד אנשים טובים להגיע". מרגי מעיר: "לא מגיעים בגלל ההתנהגות שלנו, זה לא קשור".

כסף בצד, יש רגע אנושי אחד ששווה את כל העבודה, המחירים והפוליטיקה? "יש עשרות דוגמאות", אומר מרגי. "הייתי בקניות בסופר, פתאום אני רואה בזווית העין אדם שמתחיל לגשת אליי, ואני אומר לעצמי, סליחה על הביטוי, לעזאזל, הוא עכשיו הולך לשגע לי את הראש. פתאום הוא ניגש בוכה, אומר לי: 'אתה לא מכיר אותי, אתה הצלת לי את החיים'. זה מכפר על עוגמות נפש אחרות". האיש, אגב, דיבר על תרופה לילד שלו, שמרגי קידם בוועדת הבריאות.

סולומון מספר על הרגע האישי ביותר שלו. "אני עליתי ארצה דרך סודן", הוא אומר. הוא היה אז ילד בן שש. יותר מ-80 עולים נעלמו בדרך, ומשפחותיהם לא יודעות עד היום מה עלה בגורלם. חניכה לשעבר שלו מבני עקיבא התקשרה אליו עם שביב מידע על דוד שנעלם בסודן בגיל 18. אחרי תהליך ארוך הוא הובא לישראל, 36 שנה אחרי שנעלם. "אני קיבלתי אותו בשדה התעופה," אומר סולומון. "זה היה רגע מרגש מאוד, כזה ששווה הכל".

ביטון מספר סיפור אחד מני רבים: "הייתה אלמנה בת 70 של נכה צה"ל קטוע רגליים, שמשרד הביטחון תבע לפנותה מדירה של משרד הביטחון. פנתה אליי עיתונאית על העניין, אמרתי לה שאני מטפל. היועץ המשפטי של המשרד אמר לי, אתה לא יכול להתערב בהליך משפטי. אמרתי לו: אני רוצה להיכנס לכלא על ההתערבות הזאת. תרשום שהשר יתערב בהליך משפטי. אבל אני גם אבוא לשופט ואני אגיד שכולכם נוכלים, כי התעמרתם באישה בת 70. בסוף היא לא יצאה. מקרה אחד שאתה עוזר למישהו שווה את כל השבע שנים".

× × ×

אבל יש רגעים שהם יעדיפו לשכוח. כמו הצבעות שלא רצו להצביע, אבל אף אחד לא באמת שאל אותם.

"אחת הטרגדיות של חברי כנסת שלא מבינים, היא שאתה לא כל יכול", אומר מרגי בכנות. "שאתה לא בא לפה לממש את כל האג'נדה שלך. ברגע שגילית דעתך שאתה רוצה לעשות קואליציה, אתה מראש לוקח בחשבון שאתה תעשה דברים, 40 אחוז לפחות, נגד מצפונך, נגד תפיסת העולם שלך, כי בסוף צריך לבנות מכנה משותף מסוים".

היה משהו שבו חשבת אחרת מהמפלגה שלך? "אני לא אברח מזה. בנושא של חוק הגיוס אני באתי וטענתי כלפי המפלגה: אתם הרי מאמינים שמי שלא לומד תורה צריך להתגייס, אז תגידו את זה. הם השיבו לי שזה מתסיס את הרחוב החרדי בגלל הקיצוניים. הם לא עשו את זה בכוונת זדון, הם היו בין הפטיש לסדן. אני חושב שבדיעבד זו הייתה טעות, כי אני יודע את האמת, כולם רוצים שאלה שלא לומדים יתגייסו. שנה שתקתי".

"כל מעשה פוליטי, יש בו פשרה", מוסיף ביטון, "אף מפלגה לא תוביל ממשלה אם היא לא תתפשר עם מפלגה אחרת, וכל אדם פוליטי מעשי מבין שלא תקבל את כל תאוותך ואת כל חלומותיך. מפלגות חזקות הן מפלגות שיודעות להבין את זה ולהצביע יחד. זה נותן להן כוח ועוצמה. בתוך המפלגה יכול להיות דיון וויכוח, ואז יוצאים החוצה ואומרים: יש החלטה של המפלגה, וככה אנחנו נצביע. ברמה האישית, יהיו פעמים שלא תאהב את זה, אבל זו מפלגה שהולכת עד הסוף עם מה שהיא מאמינה בו, ולא מתפרקת מתוך עצמה".

ומה קורה כשמדובר בנושא שבנפשך? "זה קורה, ואז יש לך שני כיוונים: או לשמור על עמוד השדרה שלך, לעזוב ולהגיד, עם זה אני לא יכול להמשיך, או להגיד לבוס שלך, ליושב ראש: אני מצביע לפי הבנתי".

מתי לדוגמה זה קרה לך? "הייתה הסכמה עם ליברמן שהוא מקבל מאיתנו את תיק החקלאות, אבל לא עושה רפורמות בלי תיאום איתנו, והוא רץ לבצע רפורמות בענף ההטלה ובעוד תחומים בלי לשאול אותנו. אמרתי לגנץ שאני איאבק. אני לא אפיל את הממשלה, אבל אני הולך להיאבק בהם. הסיכום בינינו היה שעוצמת המאבק תהיה 7 בסולם של 10. כשעשיתי את הבלגן, הוא אמר לי: נראה לי שהסולם שלי והסולם שלך הם לא אותו סולם".

לדבריו, מרד מתואם כזה דווקא משתלם. "כשאתה עושה את זה בתיאום עם היושב ראש שלך, עם רציונל, עם היגיון, אפילו שזה עושה קצת רעש במערכת, זה נותן נקודות לטווח ארוך למפלגה, שיש לה נושאים עקרוניים ושהיא לא מתיישרת לכל מהלך של הממשלה".

גם סולומון יודע מה זה לעמוד מול המפלגה. בחוק הגיוס הוא סירב להתפשר ושבר את הקו של מפלגתו, הציונות הדתית. "אני רואה ערך במשמעת סיעתית, בחשיבה קבוצתית ולא אינדיבידואלית", הוא אומר. "בלעדיה נוצרת אנרכיה ואי-אפשר לקדם דברים. יש דברים שאתה מצביע יחד עם הסיעה ויחד עם הקואליציה גם אם יש לך כאב בטן, כי אי-אפשר שכל דבר יתאים לכולם. כשהיו הצבעות בסוגיות שאני מייצג, כמו הפריפריה או הקהילה האתיופית, ביקשתי מהקואליציה להימנע או לא להצביע, ובהרבה מהמקרים קיבלתי. זה חלק ממשחק קבוצתי. אבל יש דברים שהם יסוד בהיותך שליח ציבור, כמו השירות הצבאי והגיוס. שם אתה אומר: שנייה. המשמעת הסיעתית חשובה, הקואליציה חשובה, אבל עד כאן".

טופורובסקי לא מתחרט על הצבעה מסוימת, אבל מגלה שהייתה לו שיטה: "אם היו דברים קיצוניים, אז לא הייתי נכנס להצבעה". מבחינתו, הרגע ששבר אותו היה אחר. "במהלך הרפורמה, אחרי שעברתי תאונה, באתי לכאן כדי להצביע, וכשנכנסתי היה אירוע שמבחינתי היה מאוד-מאוד מרגש. כל הכנסת קמה ובאה לחבק אותי, כולל ראש הממשלה, אופוזיציה, קואליציה, אבל אצלי במחנה קיבלתי מהמון אנשים שאני מכיר ממש בוז וביקורת, כאילו חמאס בא אליי אחרי 7 באוקטובר והתחבקתי איתו. זה מבחינתי היה השבר. זה איום ונורא".

החיבוקים, החיוכים והשיחה הקולחת בין החמישה שכונסו סביב השולחן העגול ממחישים את המציאות. בזמן שהציבור נחשף לעימותים, לצעקות ולעקיצות, מאחורי הקלעים יש גם לא מעט חברויות שלא תלויות במפלגה או בגוש. תשאלו למשל את ביטון, שנכנס לכנסת ברשימת כחול לבן כאמור, אבל מתהדר בחברים טובים כמו יצחק קרויזר מעוצמה יהודית ("באתי אליו לשבת עם אשתי. אשתו מהממת והתאהבתי בילדים") ויצחק וסרלאוף, גם הוא ממפלגתו של בן גביר ("פעם הוא נתקע עם האוטו שלו במדבר בדרך אליי, אז היו לי שעתיים עם השר ליד גב מים במדבר. סוריאליסטי"). עכשיו הוא מגלה שלכמה חברי הכנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית, וסרלאוף מצד אחד ומאיר כהן ורון כץ מיש עתיד מצד שני, יש גם קבוצת ווטסאפ משותפת שזכתה לשם "רגעי החסד", ובה שותפים גם משה ארבל, יוסי טייב, יוני משריקי ואוריאל בוסו.

"זו לא רק קבוצת ווטסאפ, אנחנו נפגשים פיזית", הוא מספר בחיוך, "בלילות ארוכים של הצבעות כל פעם מישהו מביא אוכל, יושבים ומדברים", הוא מתאר.

ויסקי? "זה באירועים מיוחדים, ברגעים יפים ושמחים. תדמיין ווטסאפ של עשרה ח"כים ממפלגות שונות, אופוזיציה וקואליציה, ירידות אחד על השני, על המפלגות, ומילה לא יוצאת משם".

ולמה "רגעי החסד"? "שבתוך כל האפלה והקשיים, בוא נמצא רגע של חברות, של דיבור טוב, של רעיון רוחני. בתוך כל העולם הקשה הזה, נייצר רגעים כאלה. השם זה שלי. לקבוצה יש כלל אחד: "אתה לא מכניס אף אחד שלא מקובל על כולם".

חברויות כאלה לא נרקמות רק בקבוצה סגורה. שרון ניר מספרת על רגע שבו המחלוקות נעלמו: "כשאבא שלי, עטרת ראשי, הלך לעולמו בפברואר 2025, הפכתי להיות יתומה משני הורים. זה היה בזמן שהיו דיונים סוערים בחוק הגיוס, והיו לי מחלוקות אידיאולוגיות קשות עם חברי הכנסת מש"ס ומיהדות התורה, אבל מאוד התרגשתי לראות אותם כשהם הגיעו לנחם אותי בשבעה".

× × ×

בקרוב מאוד, הפרישה תהפוך למציאות והחמישה מכינים את הקרקע. "אני שלוש שנים עובד על עצמי לפרוש", מעיד מרגי. "אחת הטרגדיות של אנשים שלא יודעים לעשות קאט. אני אמשיך להיות שליח ציבור בפלטפורמות אחרות. אני אכתוב את הספר השני שלי, אני אחזור לכתיבת שירים שלי למגירה".

מיכאל ביטון מספר שגם הוא כותב שירה, אבל מתכוון להוציא אותה בספר ולא לשמור אותה במגירה, ומרגי עונה: "שירה זו התערטלות, לא כל אחד מוכן להיחשף".

שרון ניר: "אני תמיד הולכת עם האינטואיציות ועם הלב, ומרגע שהלב שלי בחר, ברגע שהודעתי ליו"ר ישראל ביתנו, אז הדבר השני שעשיתי, ממש באותו לילה, זה הודעתי לכל המשפחה שעושים טיול משפחתי. עשר שנים אני רוצה לנסוע לוייטנאם".

סולומון: "זה לא מיצוי ולא שום דבר מהדברים שנאמרו, אלא שכרגע, בקונסטלציה הנוכחית, לא מצאתי פלטפורמה מתאימה לערכים שלי. היו לי מגעים, היו דיבורים. זה לא הסתדר. בסופו של דבר, אני החלטתי לקחת הפסקה. סוף-סוף אני יכול לחזור למילואים".

טופורובסקי: "כשנכנסתי לפעילות ציבורית, עוד כשהייתי סטודנט, הבטחתי לעצמי שכשאני אסתכל בראי ולא אוהב מה שאני אראה בצורה מסוימת, אני אעזוב את הפעילות הציבורית. ובזמן האחרון אני לא לגמרי אהבתי את מה שראיתי. גם אחרי 7 באוקטובר הייתה לי הרי תחושה פנימית מאוד חזקה שצריך להחליף את כולנו, יש דור שלם של לוחמים והם צריכים לקחת את ההנהגה. בניגוד לאחרים, אני כבר שלושה חודשים מחוץ לכנסת, אני מרגיש כאילו זה שלוש שנים. אני לא נח, עובד מסביב לשעון, נהנה מכל רגע, כמו בהתחלה שלי בפוליטיקה. החברה נקראת TWIM Holdings (החברה עוסקת בהשקעות בהייטק ובייצוג מפעלי חו”ל בישראל, א”א)".

מה ההימור שלכם לבחירות? מרגי: "אני רוצה שלא משנה מי שיזכה, לא יקים ממשלה עם הקצוות. שתהיה פה הסכמה רחבה. אנחנו פצועים, החברה הישראלית מדממת".

ניר: "יש לי wishful thinking. אני בן אדם של שטח, אני רואה מה קורה, לדעתי, הולך להיות פה שינוי".

סולומון: "אני לא בעד שתהיה פה ממשלת ימין מלא-מלא שוב. אני חושב שצריכה להיות ממשלה רחבה, ככל האפשר. אם נוכל להקים ממשלה עם כל המפלגות הציוניות, זו תהיה בשורה עצומה".

טופורובסקי: "אני אופטימי. אני חושב שמדינת ישראל בכיוון טוב, ויהיה טוב. אנחנו יותר ויותר הופכים להיות אור לגויים".