ב"הטבח" הגברים לא מתבגרים, העלילה לא מתקדמת, אבל משהו עדיין עובד

העונה השלישית של "הטבח" מכניסה את המלחמה אל המטבח ומאלצת את גיבוריהם של גורי אלפי וגל תורן להתמודד עם מציאות חדשה ועם שינויים ביחסי הכוחות ביניהם. העלילה עדיין דלה, הגברים עדיין שקועים בעצמם והשף הוא עדיין מלך העולם, אבל המשחק המצוין והאווירה האותנטית של עולם המסעדנות התל אביבי מצליחים להחזיק גם את העונה הזאת, למרות שלא תמיד ברור לאן היא הולכת

תגיות

כשהעונה השנייה של "הטבח" עלתה ב-yes כמה חודשים אחרי 7 באוקטובר, אי אפשר היה להתעלם מהפער בין המציאות למה שקורה על המסך. המדינה בוערת ודורי (גל תורן) ונמרוד (גורי אלפי) צורכים סמים בשירותים, עושים צניחה חופשית מהאגו של עצמם ורודפים אחרי שמלות.

העונה השלישית עושה מעין תיקון - בפרק הראשון (מתוך שמונה סה"כ, ארבעה נשלחו לביקורת) נשמעת אזעקה במהלך ערב רגיל ב"48", המסעדה הנוכחית של דורי. כל הסועדים מופנים ברוגע למרחב המוגן, שלושה מהם בורחים בלי לשלם. עובדים יוצאים לצו 8 ומפקירים את הפס. מסביב לטילים הנופלים מסעדות מנסות לשרוד עם הראש מעל האשראי, חלקן נכשלות.

העלילה של העונה השלישית נגזרת מנקודת הפתיחה הזאת: דורי מזהה הזדמנות ומחליט לפתוח מקום קצת יותר "עממי" מהמסעדה היוקרתית שלו, עבור מי שרוצה לשכוח לכמה שעות מהמצב, או לפחות להטביע אותו באלכוהול, בלי לפשוט רגל בדרך. זו בדיוק ההתנגשות עם המציאות שהיעדרה צרם בעונה השנייה, אלא שלא ברור עד כמה היא קוסמת לצופה עכשיו. אנחנו לא מספיק רחוקים מהתקופה הזאת כדי להביט בה בנוסטלגיה, אבל גם לא ממש מתגעגעים לתחושה של לחיות בתוכה. כך ש"הטבח" שוב מצליחה להיות מנותקת, הפעם דווקא כשהיא מנסה להיות רלוונטית. ואכן, לפחות על סמך שני הפרקים הראשונים, נדמה שזאת עומדת להיות עונה של צרות כלכליות ומשברים עסקיים, קצת יותר מדי למי שחוו את השנים האחרונות על בשרם.

למרבה המזל זה משתנה, ממש כמו מושיק רוט (שגם מגיע לתפקיד אורח בעונה) שפותח דוכן נקניקיות, אסף גרניט עם השווארמייה ויוסי שטרית עם השיפודייה. דורי מבין שהוא צריך לרדת מיוקר המחיה אל העם. את המקום החדש שלו, "בר 49", הוא פותח עם נמרוד, אבל הפעם כשותף שהשכיב כסף. מסיבות שונות דורי זז הצידה ונמרוד לוקח על עצמו את המקום החדש החל מהפתיחה. זה מרענן ומסקרן לראות אותו מתמודד עם קומה נוספת למעלה וחזית קדימה, אם כי דורי ממשיך להוריד אותו גם מרחוק, כהרגלו בקודש. זה גם משנה שוב את יחסי הכוחות ביניהם שעליהם מבוססת "הטבח".

זה לא אומר ש"הטבח" משנה את פניה. גם תחת אש, הכול ממשיך להתנהל לפי הנוהל המוכר: קוק בשירותים, הרפתקאות של מסעדנים, בחורות שרוצות לשתות או לא רוצות לשתות, והשף, תמיד השף, הוא המלך. יוצר הסדרה ארז קו-אל, שהגיע לעולם הכתיבה אחרי שנים של עבודה במטבחים, נוהג לתאר שפים כדיקטטורים כריזמטיים, שפועלים בעולם שהתקינות הפוליטית פסחה עליו. והסדרה שלו עדיין מאמינה בזה בכל לבה. דורי נותר אותו מגלומן פחדן ונרקיסיסט נכה רגשית, שלא מסוגל לסבול הצלחה שהוא לא חתום עליה, גם כשמדובר בעסק שלו עצמו.

נמרוד, כך מסתמן מארבעת הפרקים הראשונים, הוא הכוכב גם של העונה הזאת. הוא עדיין ממורמר רוב הזמן, שוכב עם אפי שעכשיו היא גרושתו, מנסה לגדל איתה שתי בנות שהן קריקטורה של בנות נוער, ומנסה לברוח מהצל של דורי. הפרק הרביעי מנסה לדרוך בטריטוריה שכף רגלה של "הטבח" לא דרכה בה מעולם בשתי העונות הראשונות שלה, ומציג לנו את דורי במפגש כמעט חומל עם אקסית הנעורים שלו, דניאלה (נטע ריסקין), היום מנהלת תיכון בשנות ה-40 לחייה. אבל גם שם הוא רק כמעט מצליח להשיל מעליו את הארסיות, והיא רק כמעט מצליחה לא להפוך לשלולית מולו. כי בכל זאת הוא דורי והיא אישה ואנחנו עדיין ביקום הצר של "הטבח".

את מה שיש ל"הטבח" אי אפשר לקחת ממנה. היא עדיין סדרה עשויה היטב, מצולמת לעילא על ידי גיא רז, משוחקת נפלא עם גורי אלפי וגל תורן בתפקידים הראשיים, שמיטיבים לבטא את הסאבטקסט הרגשי של הדמויות שלהם. המטבח אותנטי, השפה, הז'רגון, האווירה של מסעדנות תל אביבית הדוניסטית.

העלילה עדיין דלה למדי, במובנים מסוימים זאת יותר סדרת אווירה שמתמחה בשיקוף של רכבת הרים רגשית שעוברת על הדמויות שלה, כשהן פועלות מתוך השדים והשריטות שלהם. לא תמיד זה הגיוני או קוהרנטי לאירועים, או למי שהאנשים האלה היו קודם, אבל יש בזה משהו מרגש. הזיג-זג השיכור והמסטול הזה מן הסתם חותר לאנשהו - ולראייה, דורי ונמרוד שניהם מתמודדים עם גזרה חדשה בחיים. אז אין צורך לדאוג ל"הטבח" - היא שרדה את הקורונה, את המלחמה, את המוניטין הגרוע של שפים באשר הם, והיא כנראה עדיין לא אמרה את המנה האחרונה.