חזונו של טראמפ: ממשלת שלוש המפלגות

נשיא ארה"ב ילחץ על אחדות ברוטציה משולשת. נקודת ייחוס היסטורית שמראה שתרחיש כזה אפשרי ויעיל כמו שהיה בשנות השמונים. כך זה יעבוד

קובי ברדה|

תוצאת הבחירות המסתמנת מביאה אותנו, שוב, לחוסר יכולת הכרעה מובחנת. המערכת הפוליטית נקלעה לסוג של סטגנציה וקיפאון כאשר כל אחד מהצדדים יכול למעשה לבחור להסתכל על הצד החיובי מבחינתו. מחד, בנימין נתניהו יכול להתגאות בכך שהליכוד סיים כמפלגה הגדולה ביותר. מאידך, הגוש נגד נתניהו יכול להצביע על כך שיחד עם המפלגות הערביות, יש כמות גדולה יותר של מנדטים שמתנגדים להמשך כהונתו. התוצאה, בכל מקרה, היא דד לוק.

בגדול, קיימות כעת שלוש אפשרויות מרכזיות לפתרון הפלונטר. האפשרות הראשונה היא שייקוב הדין את ההר: גדי איזנקוט ינסה להקים קואליציה יחד עם המפלגות הערביות. אלא שמהלך שכזה נראה, לפחות על פניו, ובמיוחד אחרי מופע ה"בלאדי, בלאדי" של הרשימה המשותפת, כמו פתרון בלתי אפשרי מבחינה ציבורית ופוליטית. וגם אם נניח שינסו ללכת על המתווה הזה, מדובר בפתרון שממילא לא יצליח להחזיק מעמד הרבה זמן, בוודאי אם ינסו לצרף לממשלה שכזו את אביגדור ליברמן, תרחיש שלפחות על פניו נראה כמו דבר שהוא בלתי ריאלי בעליל.

הפתרון השני הוא שבנימין נתניהו יעשה כל מאמץ לגרור את המדינה לבחירות נוספות. זאת מתוך הבנה שבפעם הבאה ככל הנראה עופר וינטר כבר לא ירוץ בצורה עצמאית (אחרי שלא עבר את אחוז החסימה), מה שיעניק לו סבירות גדולה יותר להגיע ל-61 מנדטים המיוחלים. הבעיה הגדולה של תרחיש שכזה מבחינתו, היא שבינתיים בכנסת הנוכחית שקמה, יש למעשה גוש חוסם נגדו (הכולל את המפלגות הערביות). הגוש הזה יכול בנקל להעביר חקיקה פרסונלית שתמנע ממנו את ההתמודדות בפעם הבאה, ולכן ללכת לבחירות כרגע זהו הימור מסוכן מדי עבורו.

וכאן אנו מגיעים אל הפתרון של הדרך השלישית, שבעיניי הוא הדרך הכי משמעותית והגיונית לייצר מהלך לפתרון הדד לוק הפוליטי הזה. זהו פתרון שמתיישב בדיוק בנקודת המפגש שבין שני הנשיאים. זה של מדינת ישראל, יצחק הרצוג, שעליו מוטלת המלאכה המורכבת של הטלת המנדט להרכבת הממשלה בתוך מציאות פוליטית בלתי אפשרית, וזה של ארצות הברית: ממשלת 3 המפלגות בחסות טראמפ.

כפי שכתבתי בטור שפרסמתי כאן בעבר, דונלד טראמפ לא יהסס להתערב באופן אישי בפוליטיקה המקומית שלנו אם נקלע למצב של דד לוק.

לטראמפ יש אינטרס עליון שנובע משלושה וקטורים מרכזיים, לסיים את הסכסוך ולהביא להסכם היסטורי עם סעודיה ("הסכמי אברהם 2.0"). הווקטור הראשון הוא האובססיה שלו למורשת היסטורית ולמיצובו כנשיא שהביא שלום בין בני יצחק לישמעאל אחרי 3,000 שנה. הווקטור השני הוא המאבק הטכנולוגי והאנרגטי מול סין והצורך לקדם את מסדרון IMEC. והווקטור השלישי נוגע לאינטרסים הכלכליים והתפעוליים: מיליארדים שיישפכו אל הפרויקט ויניבו רווחים גם לאנשי שלומו. כדי לקדם את החזון הזה במסגרת חלון ההזדמנויות הצר של השנתיים שנותרו לו בתפקיד, אני לא אתפלא אם הוא יזמן את נפתלי בנט, גדי איזנקוט ובנימין נתניהו לוושינגטון, יכניס אותם לחדר ויפעיל מכבש לחצים כדי לכפות עליהם סדר פוליטי שיאפשר את השלמת המהלך.

על פי מתווה זה, שכעת נראה רלוונטי מתמיד, הרוטציה בממשלת האחדות תיראה כך:

* בנימין נתניהו: יהיה ראשון בתור כראש ממשלה עד ה-7 ביולי 2028 (תאריך שבו מסתיימת כהונתו של יצחק הרצוג כנשיא המדינה). לאחר מכן, וכחלק מעסקה שתכלול גם קבלת חנינה, בנימין נתניהו יסיים את דרכו הפוליטית הרגילה ויעבור לתפקיד נשיא המדינה.

* גדי איזנקוט: ייכנס כראש ממשלה שני, החל מאותו תאריך ועד ה-1.1.2030.

* נפתלי בנט: יכהן כראש ממשלה שלישי החל מתחילת 2030 ועד לבחירות הבאות.

למה בנימין נתניהו יהיה הראשון?

מכיוון שהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר. התפקיד יהווה עבורו גשר בטוח עד לבחירות לנשיאות המדינה בעוד קצת פחות משנתיים, וזאת בזמן שטראמפ עדיין מכהן כנשיא ארה"ב ומשמש ערב אישי לקיום הרוטציה ולעסקת החנינה.

למה בנימין נתניהו יסכים?

הוא יוכל לסיים את הקריירה המפוארת שלו כמי שחתום על שמו של "הסכמי אברהם 2.0", ובכך להותיר מורשת מדינית חסרת תקדים. יתרה מזאת, הוא ימנע את השמדת הערך של ישראל בעולם, ולא יהיה לו שום צורך לחשוש להמשך חייו הפוליטיים (כשהוא מקבל למעשה "שלייקס" רחבים וגיבוי מטראמפ) או לחייו הפרטיים (לאור עסקת החנינה והמעבר למשכן הנשיא).

למה גדי איזנקוט יסכים?

עבורו זהו מסלול מצוין של "הכשרת לבבות". זהו מסלול כשר וביצועי המעניק לו את תפקיד ראש הממשלה תחת ערבות אמריקאית של טראמפ, ומאפשר לו להוביל את שיקום המדינה והצבא ללא התלות בגורמי קצה קיצוניים.

למה נפתלי בנט יסכים?

נפתלי בנט יוכל סוף סוף לעמוד מאחורי ליבת הקמפיין שלו, גיוס חרדים (בדומה למה שקרה בממשלת האחים עם יאיר לפיד בעבר), ולהוציא קדנציה פעם שנייה כראש ממשלה, הפעם עם עמדת זינוק אדירה ויתרון ברור ביום שאחרי נתניהו.

קודם כל, צריך להקשיב למה שאמר טראמפ עצמו על תוצאות הבחירות: "כשטראמפ תמך בביבי נתניהו, כל המגמה התהפכה... במקום תבוסה מוחצת, נראה שמדובר במאבק צמוד שהתהפך ברגע האחרון". אני אישית חושב שיש הרבה מאוד היגיון בדבריו. המעבר הזה קרה ישירות מתוך זה שטראמפ אמר שהוא סומך על נתניהו כדי לסיים את המערכה באיראן. הוא למעשה בא לנתניהו ואמר לו: אני זה שהצלתי אותך מתבוסה, ועכשיו הגיע זמן הפירעון.

בסופו של יום, צריך להכיר בעובדה שמדובר בפתרון שיהיה חמוץ לכולם. הוא יהיה חמוץ למי שיישאר בקואליציה וייאלץ להתפשר עמוקות על חזונותיו הערכיים, והוא יהיה חמוץ באותה מידה למי שיישלח לאופוזיציה ויראה איך המערכת ההיסטורית ממשיכה בלעדיו

הסיבה השנייה היא שדונלד טראמפ פשוט יכפה זאת עליהם. כדי להבין מדוע, כדאי לקרוא את מה שחשף איתמר אייכנר: גורמים בסביבת טראמפ הבהירו כי "ממשלה עם בן גביר לא אופציה". טראמפ למעשה מפקח באופן הדוק על כך שאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' לא ייכנסו לממשלה, וזאת משום שישנו פער תהומי בין הסיכומים של נתניהו וטראמפ לבין המציאות במזרח התיכון. על פי ההסכמים ביניהם, בשנה הראשונה יטפלו באיראן, ובשנה השנייה יקודמו הסכמי אברהם ונתניהו יפרוש. אלא שסעודיה הבהירה באופן נחרץ שלא תלך לשום נורמליזציה כשיש בממשלה גורמים קיצוניים. לכן, כדי להציל את המורשת של עצמו, טראמפ יפעיל את כל כובד משקלו וידחוף לאחדות ורוטציה נטולת מפלגות הקצה.

נוסחת הקסם הזו נועדה לשרת אינטרסים מנוגדים לכאורה, אך משלימים. מצד אחד, קונסטלציה של שלוש מפלגות מאפשרת לבנימין נתניהו לוותר (ולו זמנית, או באמתלה של לחץ אמריקאי) על השותפות הטבעיות שלו: המפלגות הדתיות והחרדיות, ובעיקר מפלגותיהם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. זה מאפשר גם לגדי איזנקוט וגם לנפתלי בנט להציג הישג משמעותי לבוחריהם: הם הצליחו להקים ממשלה מפוקסת, עניינית, ונטולת גורמים קיצוניים שימשכו אותה לקצוות. מצד שני, הרכב כזה נמנע מיצירת רוב מכריע מדי (למשל, כפי שהיה קורה לו גם אביגדור ליברמן היה מצטרף ויוצר ממשלה של ארבע או חמש מפלגות), רוב שעלול לבלוע את נתניהו ולהפוך אותו למיעוט בתוך ממשלתו שלו. למעשה, זהו השכפול המודרני, או "גירסה 2.0", של מודל שתי המפלגות הגדולות משנות השמונים (הליכוד והמערך). רק שהפעם, במקום שתי מפלגות, יש לנו שלושה שחקנים מרכזיים, כשכל אחד מהם מקבל נתח יחסי על כיסא ראש הממשלה בהתאם לכוח שהפגין בקלפי.

מי שזקוק לנקודת ייחוס היסטורית שמראה שתרחיש כזה של ממשלת רוטציה (גם אם הפעם תלת ראשית) הוא בכלל אפשרי ויעיל, צריך באמת רק להסתכל על אותה ממשלת אחדות לאומית בשנות השמונים (רוטציית שמעון פרס ויצחק שמיר). גם הממשלה ההיא נולדה מתוך דד לוק פוליטי וחוסר הכרעה מוחלט, ובכל זאת היא זו שהצליחה לחולל רפורמות עצומות שהצילו את המדינה והשפיעו על החיים של כל ישראלי, במיוחד בכל הנוגע להוצאת השקל החדש, תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985 והמלחמה המוצלחת באינפלציה של מאות אחוזים שאיימה להחריב את המשק. אחדות כפויה, מתברר, יכולה להביא להישגים שהרכבים רגילים לא מסוגלים להעביר.

בסופו של יום, צריך להכיר בעובדה שמדובר בפתרון שיהיה חמוץ לכולם. הוא יהיה חמוץ למי שיישאר בקואליציה וייאלץ להתפשר עמוקות על חזונותיו הערכיים, והוא יהיה חמוץ באותה מידה למי שיישלח לאופוזיציה ויראה איך המערכת ההיסטורית ממשיכה בלעדיו. אבל דווקא בגלל שמדובר בפתרון כל כך חמוץ ונטול מנצחים מוחלטים, הוא כנראה גם הפתרון המציאותי והיחיד שיכול לחלץ את מדינת ישראל מהבוץ הנוכחי.