שלושה משחקים, שתי גישות, מנצחת אחת | תוכן גולשים

לדרבים יש חוקים משלהם, והשחקנים של הפועל ירצו להוכיח שהם לא פחות טובים מאלו של מכבי ויש להעניק להם מקום ביורוליג. גם לכם יש מה להגיד? שלחו לנו טורים לכתובת: kick@ynet.co.il

יריב הופמן, KICK|

הדרבי התל-אביבי מעולם לא היה רק משחק על הגמוניה עירונית. לאורך עשורים הוא ייצג מאבק עיקש בין שתי תפיסות עולם שורשיות: קפיטליזם מכביסטי מול סוציאליזם פועלי. מכבי העשירה, רוויית התארים, מול הפועל דלת האמצעים, שהפכה לקבוצת אוהדים בעל כורחה ושעדיין מתרפקת על ימי האליפות האחרונה מ-1969. אלא שהעבר מת, וכיום קו התפר הכלכלי התהפך והסטטוס-קוו נוטה לצד האדום הפזרני.

כדי להתמודד במספר מפעלים, שתי האימפריות בחרו באסטרטגיות קוטביות. הן יצרו שני מודלים מקצועיים ותרבותיים מנוגדים, המתנגשים חזיתית סביב שאלת מעמדו וערכו של השחקן המקומי. הניגוד פשוט: הפועל דוגלת בגישת "הזרים תחילה" והיורוליג מעל הכל, בעוד אצל מכבי הלחם והחמאה נשארו בליגה המקומית, תוך הישענות על השלד הישראלי.

הפיצול הזה אינו יד המקרה, אלא תוצר של מתודולוגיה תקציבית מכוונת. מעת שקיבלה את כרטיס הכניסה ליורוליג, הפועל תל אביב בנתה שתי קבוצות שונות תחת אצטלה של "סגל רחב": האחת לאירופה והשנייה לליגה המקומית. זהו לב הפילוסופיה של דימיטריס איטודיס, אדריכל של מועדוני ממון. בלקסיקון שלו, מועדון עשיר מספיק לא צריך לבחור – הוא פשוט רוכש שתי קבוצות במחיר של אחת. את יישום השיטה הזו ראינו בצסק"א מוסקבה ובפנרבחצ'ה, שם השחקן המקומי נדחק לחלוטין לשולי הספסל ברגע שהמנון היורוליג ניגן ברקע. כעת, באדיבות תקציב המיליונים האדום, הוא משחזר את אותו המודל בדיוק ומחזיק בסגל של 13 זרים. הרעיון המרכזי פשוט: סגל זרים נוצץ, יקר ומנוסה שממוקד אך ורק בהסתערות על התואר האירופי, ולצידו שלד מקומי שתפקידו היחיד הוא "לשמור על הגחלת" בליגה.

עד כמה הגישה של הפועל השנה קיצונית? המועדון מחזיק בסגל מנופח של כ-23 שחקנים. המשמעות בשטח ברורה: באירופה רק הזרים משחקים. הוכחה חותכת לכך ניתן למצוא בדקות המשחק של קאדין קרינגטון. המתאזרח והישראלי הבכיר, שהוחתם הקיץ בכסף גדול מהפועל ירושלים, שותף רק במשחק אחד מתוך שבעה ביורוליג, וגם זה לשלוש דקות ו-22 שניות. אלו, למעשה, כל הדקות המצטברות של הישראלים במפעל האירופי.

ההיסטוריה מלמדת שההתעלמות הזו מהזהות המקומית היא הימור. ברוסיה, ברגע שצסק"א איבדה את האליפות המקומית לזניט - המאמן היווני נפרד מהמועדון. בפנרבחצ'ה איטודיס איבד את האליפות הטורקית, פוטר, וראה את מחליפו שאראס זוכה בכל התארים. ניצנים ראשונים למגמה ראינו לאחרונה בהפסד להפועל ירושלים, קבוצה שמציגה היררכיה ברורה בהרבה.

מול הראוותנות המפוצלת הזו מציגה מכבי תל אביב, באופן אירוני, מודל שונה. במשך עשרות שנים נצלבה מכבי בתקשורת כקבוצה של זרים ומתאזרחים שרומסת את הכחול-לבן. והנה, הגלגל התהפך: כעת דווקא מכבי מחזיקה בישראלים המובילים ומעניקה להם את המפתחות, בעוד הפועל מציגה סגל זרים רחב. מכבי הפכה את האילוץ התקציבי לאסטרטגיה תרבותית. השחקנים של מכבי נלחמים יחד, מפתחים כימיה ומחברים קבוצה אורגנית אחת שרצה באותו ההרכב בשני המפעלים, כאשר ים מדר (12.2 נקודות) ורומן סורקין (10.8 נקודות) מובילים את רשימת הקלעים.

ברם, שינוי התפיסה הזה רחוק מלהיות מושלם. ביורוליג הצהובים סוחבים מומנטום שלילי ומציגים יכולת בינונית ומטה, ואף רשמו הפסד ליגה מביך ומפתיע למכבי ראשון לציון. אך בניגוד להפועל, למכבי יש עוגנים ברורים ברגע של משבר. האם העוגנים הישראלים הללו יספיקו? זוהי מהות השאלה, אך מכבי יכולה להתנחם בכך שלרוב הישענות על הלב המקומי היא זו שמנצחת סדרות גמר, כאשתקד.

הסכנה הגדולה בשתי הגישות היא שאלת חיבור האוהדים לשיטה ולחוסר ההצלחה. גמר הסופרקאפ האחרון, מלפני חודש, הוא מקרה בוחן מושלם לכך. מכבי ניצחה על הפרקט בפער ניכר, אך את אותות הניצחון האמיתי ניתן היה לזהות ביציעים הרבה לפני שריקת הסיום. בעוד שהקהל הצהוב הגיע בהמוניו והגדיר את הזכייה בגביע כ"מאסט", הקהל של הפועל, חרף ההשקעה הכלכלית הניכרת, נעדר במופגן. חלק מאלו שכן הגיעו הפגינו בגלוי נגד שיטת שתי הקבוצות. זהו לא המקרה היחיד. במשחקים הבודדים שמכבי אירחה ביורוליג אשתקד, היכל יד אליהו היה מלא מפה לפה, בעוד שבמשחקי הבית של הפועל הוצגו קרחות מרובות ביציעים. הדבר נכון גם למשחקי הליגה ומשחקי ההכרעה.

ייתכן והשיטה האדומה לא מתיישבת עם האופי של האוהדים האדומים, שהיוו את הלב הפועם של המועדון טרום עידן ינאי והעלו אותו במו ידיהם ממעמקי הליגות הנמוכות. גם המעבר הלוך ושוב בין היכל קבוצת שלמה למנורה מבטחים הצהוב לא תרם להרגעת הרוחות. מנגד, ייתכן שבמידה ויושגו הצלחות גם במסגרת הישראלית, הקהל האדום יתרצה ויקבל את המודל. השיטה של הפועל אינה המצאה חדשה. היא הועלתה בעבר על ידי הנהלת מכבי עצמה לפני מספר שנים בודדות, אך משלל שיקולים כספיים ולחץ אוהדים נהפך הרעיון לזיכרון של עכברי כדורסל בלבד.

כעת, יד הגורל קבעה ששתי השיטות הללו יפגשו חזיתית בסדרה צפופה של שלושה משחקי דרבי שיידחסו לתוך 10 ימים בלבד, החל מה-1 בנובמבר. שניים מתוך שלושת המפגשים הללו ייערכו במסגרת מקומית (בליגה ובגמר גביע ווינר). במסגרות האלו תופיע הפועל "הישראלית" – הקבוצה המשנית שנאבקת בחוקי רישום הזרים של הליגה. זהו בדיוק המקום שבו היתרון המבני והתיאום נמצאים על הנייר בצד של הישראלים הצהובים. אפילו במשחק היורוליג הבודד בסדרה, שבו הפועל תוכל להעלות את קבוצת הזרים שלה, מכבי היא זו שתארח.

לדרבים יש חוקים משלהם, והשחקנים של הפועל ירצו להוכיח שהם לא פחות טובים מאלו של מכבי ויש להעניק להם מקום ביורוליג. שלושה משחקים על טהרת העיר יכריעו האם השחקן הישראלי הוא בסיס להצלחות גם במסגרת האירופית ובעיקר במסגרת המקומית, ויקבעו איזה מודל ישלוט השנה בעיר התל-אביבית החצויה לשתיים.

גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.