לבחור באחריות
חלפו ארבע שנים. היום נלך שוב אל הקלפי. הבחירה בידיים שלנו. אפשר לבחור בכל אחת מהאפשרויות. אפשר גם לבחור לקחת אחריות
עמיחי אתאלי|
ב-1 בנובמבר 2022, בפעם האחרונה שהלכנו אל הקלפי, היינו אנשים אחרים לגמרי. כמה תמימים היינו ביום הבחירות ההוא. יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו חתם אז שנה וחצי של מאבק נגד ממשלת בנט-לפיד ובקמפיין הבחירות שלו הבטיח: ממשלה לאומית יציבה. ארבע שנים קדימה, אפשר לומר הרבה דברים על בנימין נתניהו ומימוש של הבטחות בחירות, אבל מחלק מסוים בהבטחה שלו הוא לא זז עד השנייה האחרונה: הממשלה היוצאת הייתה יציבה כמו מפלצת בטון. החיים שלנו קצת פחות.
וואו, כמה שיאים נשברו פה: היו אלה ארבע השנים הכי סוערות מאז קום המדינה. הן התחילו בניסיונות המגושמים לקדם רפורמה משפטית, ולא פעם נראה היה כי יותר משהייתה שם מוטיבציה לתקן את מערכת המשפט שהתקלקלה, קואליציית נתניהו נהנתה מלסובב את האצבע בתוך העין של כל מי שלא נמנה עליה.
ואז, אחרי פחות משנה, אנחנו עוברים למלחמה הכי קשה וארוכה בתולדות המדינה. הקדנציה שמסתיימת עכשיו הייתה זאת שבה קיפחו את חייהם הכי הרבה אזרחים בפיגועי טרור מאז הכרזת העצמאות, ובתוך אותה קדנציה חל גם יום הדמים הכי קשה מאז קום המדינה.
ועדיין, אחרי הכל, יש איש אחד, זה שעומד בראש הפירמידה, מי שהיה ראש הממשלה הכי הרבה זמן מאז קום המדינה, זה שמכהן כבר רבע משנות קיומה של ישראל. זה שעיצב את התפיסות, התווה את המדיניות, שהבטיח יציבות לאומית, ביטחון אישי, מלחמה ביוקר המחיה ולא הביא אף אחד מכל אלה - ועד לרגע זה לא לקח אחריות על המחדל הכי גדול בתולדותיה של מדינת ישראל שהתרחש במשמרת שלו.
זה הזוי, זה מטורף, זה בלתי נתפס, אבל זה המצב. נזכיר: חוק הבחירות לכנסת מאפשר התמודדות גם לאדם שבעת כהונתו האויבים הפתיעו אותנו ורצחו המוני ילדים, נשים וקשישים במיטות. גם ראש ממשלה שמתחבא מתחת לשמיכה כשאונסים צעירות, חוטפים פעוטות ומבצעים וידוא הריגה באינספור אזרחים, גם מי שהוא האחראי העליון על מדינת ישראל בעת שכל זה קורה, אפילו הוא יכול לבקש את אמון העם שוב. הוא גם יכול להבטיח שרק הוא ישמור על חיינו, אפילו שמעולם לא לקח אחריות. ולא רק שלא לקח, הוא גם כדרר אותה שוב ושוב לכל הכיוונים: אל הרמטכ"ל, לראש אמ"ן, לראש השב"כ, ולמזכיר הצבאי. כולם לא הזהירו אותו וכולם לא העירו אותו.
ומה בעצם החשיבות בלקיחת אחריות? יש בה צד רגשי וצד מהותי. הרגשי הוא עצם ההכרה. כלפי משפחות החללים, כלפי הפצועים, כלפי משפחות המילואימניקים, המוני ישראלים שהחיים שלהם לעולם לא ישובו להיות מה שהיו. אחראי העל עושה הכל כדי לומר לנו שאין לו שום קשר לזה, ובכך הם נותרים עם פצע פעור. הצד המהותי שבלקיחת אחריות הוא הבנה לעומק של המחדל. רק ככה אפשר לייצר מנגנון שימנע ממחדל כזה לחזור על עצמו. אבל בנימין נתניהו לא מסוגל.
ותבינו עוד משהו לגבי הטלת אחריות, יש בה משהו מדבק: שר הביטחון ישראל כ"ץ אמר בשבוע שעבר שכל התקפה על ישראל וכל פיגוע בימים הקרובים יירשמו על שמם של יאיר לפיד, נפתלי בנט ויאיר גולן - שלושה אנשים ששניים מהם אפילו לא מכהנים כחברי כנסת. מה אפשר לצפות מכ"ץ? הוא רק ממשיך את הקו של המנהיג.
והנה חלפו ארבע שנים. היום נלך שוב אל הקלפי. הבחירה בידיים שלנו. אפשר לבחור בכל אחת מהאפשרויות. אפשר גם לבחור לקחת אחריות.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.