בייבי בלוז - חלק רביעי

אחרי החזרת הביציות המופרות המטופלות מתבקשות לשכב ולנוח לפחות שעה לפני שהן מתלבשות והולכות הביתה. המנוחה הקבוצתית הזאת נראתה לי מגוחכת. שורות של נשים שוכבות זו לצד זו כמעט בלי לנשום, כאילו זה אכפת לביציות. כאילו אם תזוזי מהמקום הביציות יאבדו את שיווי המשקל, כמו חבורה של קשישות לחוצות באוטובוס, והידיים שלהן יישָׁמטו מהידיות הקטנות של דופנות הרחם. אני חשבתי שלביציות יש רצון משלהן ושצריך לכבד אותו. ולכן, בכל אחד משלושת הניסיונות התלבשתי מיד וחזרתי הביתה ברגל. רציתי להראות לביציות שאני לא משתפת פעולה עם ההיסטריה הקבוצתית. אם יש דבר אחד טוב שמיכל עשתה זה שהיא לימדה אותי ללכת הכי רחוק שאפשר מהעדר.

בפעם השלישית שהחזירו לי את הביציות המופרות חתרתי הביתה, נגד הזרם, בהליכה מהירה במיוחד. בטיפול השלישי שינו לי את המינונים. לא אמרתי לערן שהחלטתי שזאת תהיה הפעם האחרונה ויהיה מה שיהיה. בדיוק חזרנו להיות חברים (אחרי מריבת גילוי העריות) ונזהרתי לא לחבל. חזרנו להיות חברים טובים עד כדי כך שנסעתי איתו בשבת שאחרי ההחזרה לכפר יהושע. אחד מעשרת האחיינים שלו (מארבע האחיות שלו שפרו ורבו לסירוגין) חגג יום הולדת חמש. אצל תמרה מינץ זאת היתה הפקה גדולה מאוד.

כבר היה חודש אפריל אבל הקור עדיין היה חד. הרוח הקרה מהים מצאה בקלות את המסדרון היחיד שבין הרי הכרמל ונשבה דרכו בעוז. אבל השמש זרחה וארוחת הצהריים לכבוד יום ההולדת נערכה בגינה. יצא שישבתי בדיוק ליד הבוגנוויליה שמתחת לענפיה העמוסים בפרחים סגולים ישבה מיכל בחתונה שלנו, לפני ארבע שנים. התכרבלתי בכיסא הבמבוק המרופד והידקתי את המעיל לגופי. המינצים לעומת זאת ישבו כולם בחולצות קצרות שרוולים.

כל מינץ ומינצית קטנים מקבלים ביום הולדתם החמישי טרקטורון חשמלי מראשי השושלת, תמרה ובועז, ויוצאים לרכיבת ראווה במשעולי הכפר. חשבתי שאם יהיו לי ילד או ילדה, בנושא הזה אין אפליה, בגיל חמש גם הוא או היא ידהרו על טרקטורון באמצע החורף, בחולצה קצרה ובלחיים אדומות, אדישים לקור וחסרי פחד.

בדיוק כשניסיתי לסלק את התמונה הזאת מרצף התרחישים האפשריים, תמרה שאלה, "ומה שלום אמא שלך?"

"בסדר," אמרתי, אף על פי שלא היה לי מושג.

לא שמעתי ממיכל חודשים רבים, ואפילו לא הייתי בטוחה שהיא עדיין בצרפת. אמנם הפעם האחרונה שהיא התקשרה אלי היתה בשעה סבירה, מה שרמז על שהות באזור זמן דומה לזה שלנו, אבל אצל מיכל זאת אף פעם לא היתה הוכחה של ממש. היא היתה יכולה באותה מידה להיות ערה בהודו בארבע בבוקר.

עשרה ימים אחרי החזרת הביציות את מוזמנת לבדיקת דם ביחידה. אֶת התשובה אַת מקבלת כבר באותו יום החל משעות הצהריים. נשים בגילי נרמזות לא לפתח ציפיות ולכן לא פיתחתי. אחרי הבדיקה הלכתי למוזיאון כרגיל והעברתי סדנת פופ ארט לילדים. החלטתי להיות עצובה מראש וחיפשתי סיבה טובה. רציתי להישמע אמינה כשימסרו לי את התשובה השלילית, בעיקר מפני שיהיה עלי להעביר אותה הלאה לערן. אנדי וורהול לא מספק תשתית עצב ראויה, אבל כשיצאתי עם תמר ואלה להפסקת צהריים ראינו להקה של עגורים בדרכם לאירופה וזה הזכיר לי את השירים ואת הסיפורים שמיכל שרה וסיפרה לי בעל פה, מהראש, הכול היא סיפרה לי מהראש. היא היתה שרה לי כל לילה את "שלום רב שובך", זה היה שיר הערש מספר אחת שלי. די היה בלהקת העגורים כדי להעכיר את רוחי כראוי.

לא מיהרתי להתקשר ליחידה. אבל החיים זה בדיוק כמו שכתוב באחד הספרים המרופטים מרוב קריאה שמיכל השאירה אצל סבא כאשר עזבה אותנו לעולמים בפעם הראשונה אתה יכול לשכוח את העולם אבל אתה לא יכול לגרום לעולם לשכוח אותך. בשעה שתיים אחר הצהריים העולם לא שכח אותי. האחות אלינה, שיש לה שם רוסי ומבטא אמריקאי, התקשרה ואמרה לי בקול מתרונן: "רובין?"

"כן," אמרתי.

"מזל טוב! את בהיריון!"

לאלינה יש קול רך במיוחד, ואולי בגלל זה מינו אותה לתפקיד המודיעה, כי עם קול כזה עדין אפשר לשווק גם בשורות רעות. היה פעם חזאי כזה בבי בי סי, והייתי צופה בו בכל ערב כשלמדתי בלונדון. הוא היה בוחר בטון עדין ומתנצל בכל פעם שהיה צריך לבשר על מזג אוויר גרוע, מה שקרה כמעט בכל ערב.

לאלינה לקח בדיוק עוד שתי שניות לבדוק ברשימות שלה ולהודיע לי שעברתי את הבחינה בהצלחה יתרה כולל בונוס, כי אני בהיריון וספירת הבטא שלי היא תשעים ותשע יחידות בדיוק.

אני לא יודעת למה האדם הראשון שחשבתי להתקשר אליו ולהודיע לו שאני בהיריון היה סבא ולא ערן. אולי בגלל שהוא וסבתא אף פעם לא שאלו את שאלות תמרה מינץ המעיקות, אף פעם לא נראה שהם מגלים עניין בהמשך השושלת, ולפעמים אפילו חשדתי שהם לא היו מתנגדים אם הייתי מחליטה על עצירתה המוחלטת. כאילו האכזבה שלהם ממיכל היתה כל כך שלמה, עד שהיה מנוי וגמור עמם שעד כאן זה בהחלט מספיק ואין שום צורך להמשיך ולהשתכפל הלאה. לחצתי על "סבא" באנשי הקשר והוא ענה מיד, ועוד לפני שהספקתי לבשר לו את החדשות שלי הוא אמר, "רוֹבִּי" (הוא לא קרא לי רובין). "רובי, קרה משהו."

"מה?" שאלתי בדאגה עמומה שניצתת מיד אצל מי שכבר קרו לו כמה וכמה דברים רעים בחיים. הדבר הרע הראשון שקורה לָךְ בחיים הוא פריצת דרך תודעתית. עד שזה לא קורה את לא יודעת שדברים רעים הם אפשריים. אבל מרגע שהתרחש האסון הראשון כל השאר חגים באוויר כמו להקת עורבים. מנמיכים בכל פעם עוד קצת, מחפשים מנחת.

"סבתא לנה."

"מה קרה לסבתא לנה?"

"היא איננה," הוא אמר בקול כזה רגוע, כאילו ביקשתי אותה בטלפון והוא רק מדווח שהיא יצאה לקניות.

סבתא לנה חטפה שבץ ומתה כעבור שעות ספורות בבית החולים רמב"ם בחיפה. רק פואד היה בבית כשזה קרה. הם התכוונו לשתות קפה. סבא היה בטיול הבוקר שלו בים. בימים רגילים היה פואד מכוון את הביקורים שלו לשעות שבהן סבא נמצא בבית, אבל באותו בוקר הכול קרה אחרת, כמו בכל פעם שהגורל מתערב, לטובה או לרעה. זה תמיד רק שינוי קטן בסדר הדברים. משהו לא משמעותי לכאורה שקורה אחרת. ייתכן שגם השעון הפנימי של פואד התחיל לזייף ובגלל זה הוא הגיע אחרי שסבא כבר יצא. לנה פתחה לו את הדלת, ואף על פי שהוא אמר שיחזור בעוד שעה היא משכה אותו פנימה והציעה לו קפה. סבתא עמדה עם הפנים לכיריים, הפינג'אן רתח אבל היא השתהתה עם הקפה. פואד קרא לה והיא הסתובבה אליו. הוא ראה שהפנים שלה נראות מוזר וכשהוא דיבר אליה היא אמרה רק, "מה, מה." את השתלשלות העניינים הזאת הוא סיפר לנו בלוּפּ במהלך השבעה.

פואד הבין מיד שמשהו לא טוב קורה והכניס את סבתא לנה לקאדילק הכחולה שלו ואז דהר לבת גלים. פואד היה נהג בוס בצבא. לבוס, שסבא והוא קראו לו סטלין, כנראה בגלל השפם, היתה קאדילק. ולכן, הדבר השני שפואד קנה ברגע שהתעשר היה מכונית קאדילק (הדבר הראשון היה טבעת יהלום לבקה. את זה סבתא לנה סיפרה לי).

תוך כדי דהירה במכונית פואד צלצל לסבא, אבל סבא השאיר את הטלפון שלו בבית. הוא הרי נסע לים כדי להיות בשקט. אז פואד צלצל לבקה, שחטפה את התיק שלה ויצאה בריצה, בקצב של גיל שמונים, לרמב"ם.

פואד ובקה עדיין גרו בבת גלים, אבל כעת כל הבניין היה שייך להם ולא רק דירת שני החדרים שבה הם התחילו, כמו שבקה נהגה לומר בלי לפרט בדיוק מה התחילו. ככל הנראה התכוונה לחיי הנישואים השניים שלה, שבאו מיד אחרי הנישואים הראשונים שלה לדוד זלמן הפסיכי, שעליהם היתה סבתא לנה מספרת לי בהרחבה כשלא היה לה מה לראות בטלוויזיה.

עד שהגיעו כולם לבית החולים סבתא שקעה בערפול הכרה שממנו עברה היישר לעולם המתים. וכך קרה שאת המילים האחרונות שלה רק פואד שמע, אבל הוא אמר שהן היו ביידיש והוא התקשה לשחזר אותן. זה היה די מוזר שסבתא לנה בחרה להגיד את המילים האחרונות שלה עלי אדמות ביידיש דווקא, כי סבתא לנה נולדה בפתח תקווה וידעה רק עברית וקצת ערבית ואולי גם כמה קללות ברוסית. היידיש שלה היתה מיד שנייה, כל מיני מילים וביטויים שהיא שמעה מסבא לאורך השנים והיתה שולפת ברגעים שבהם חשבה שיש צורך לגייס את הנשמה היהודית הגדולה. ייתכן שתחושת מותה המתקרב היתה מין רגע כזה ואולי זה היה השבץ שטלטל לה כהוגן את המוח.

אני במקום סבא לא הייתי דואגת בקשר לזה. סבתא לא היתה מסוג האנשים שאומרים משפטים חשובים לחיי הכלל, כמו "תפוס את היום" או "ואהבת לרעך כמוך". אבל בכל זאת לחצנו על פואד, כי מילים אחרונות הן מילים אחרונות גם אם סבתא שלך לא היתה קהלת. בסוף הוא נזכר שהמשפט האחרון שלה התחיל במשהו שנשמע לו כמו "זאָג נישט קיינמאָל".

השתתקנו. אני רציתי לצחוק אבל התאפקתי. סבא נראה מבולבל. לא יכולנו להבין למה סבתא בחרה להיפרד מהעולם בשיר הפרטיזנים. את מלחמת העולם השנייה סבתא לנה העבירה לבטח בפרדסים של פתח תקווה. אף אחד גם לא חשד בסבתא שיש לה חוש הומור דק במיוחד, עם או בלי שבץ. אבל אז פואד הוסיף שאחרי זה היא אמרה "מוּנְיֶה, זאג נישט מוניה" (שזה "מוניה, אל תגיד למוניה"). ורק אז היא שקעה.

מוניה זה שם החיבה של סבא שלי, מיכאל, עוד מהבית. מהימים שהיה ילד קטן והיו לו אבא ואמא שקראו לו ולאחים שלו בשמות חיבה. ואחרי שפואד אמר את הדברים האלה הסיפור שלו השתדרג ממוזר למשונה ממש. כי לסבא קראו מוניה רק עד שפרצה המלחמה. אחר כך, כשהוא ברח לרוסיה, הרוסים, שהם חובבים כפייתיים של שמות חיבה ובלבד שיהיו קיצורים של שמות רוסיים הגונים, החליפו לו מיד את השם למישָה. ומישה הוא נשאר. ומוניה הוא לא חזר להיות אף פעם.

יותר מזה פואד לא זכר אבל זה גם לא היה משנה, כי מאותו רגע הפסקנו ללחוץ עליו שיזכור מה סבתא אמרה. אף אחד לא סבא ולא בקה ולא אני לא ממש רצה לדעת מה שהיה אסור לסבא לדעת על פי השקפתה של הנפטרת. העניינים בין סבא וסבתא ופואד ובקה תמיד היו קצת מסובכים.

להלוויה של סבתא, כמו לחתונה שלי, מיכל הגיעה במונית משדה התעופה. היא נראתה דקיקה מתמיד ושׂערה, שהיה לפני ארבע שנים שחור ואפור, היה כעת לבן כמעט לגמרי. אבל חוץ מזה היא היתה כמו שהיא. נעדרת נוכחת גם כשחיבקה אותי בידיים הארוכות והדקות שלה. תמיד קר בבית הקברות, והאצבעות שלה היו קפואות אפילו יותר מהרגיל. בגלל שאני נמוכה מאוד אני מגיעה לה רק עד החזה. את האצבעות הקרות שלה היא העבירה בליטוף על צווארי, מתחת לצעיף. פעם סבתא לנה אמרה שאני נמוכה וקטנה כי אמא שלי עישנה חשיש כשהיתה בהיריון, אבל סבא השתיק אותה, וגם המדע לא תומך בטענה הזאת באופן חד משמעי.

נאמרו התפילות הרגילות. סבא לא היה מסוגל להגיד לבד אפילו את הקדיש. פואד עזר לו. מיכל הניחה על הקבר פרחים לבנים, שאת עלי הכותרת שלהם מוללה בין אצבעותיה הדקות, פרח אחר פרח, לפני שהניחה אותם. פואד שתק. בקה בכתה. הילדים של פואד ובקה חיבקו את מיכל ואחר כך בדקו את הטלפונים שלהם. תמרה ובועז מינץ עמדו בצד וערן עמד ממש קרוב אליהם, כאילו הם אלה שזקוקים לתמיכה. הייתי מוכנה להישבע שהם כבר יודעים שאני בהיריון. הייתי מוכנה להישבע פעמיים שכבר כעת תמרה מנסה להלביש את השם לנה לבן או לבת, בעדכונים הקלים המתבקשים. עשרת הנכדים כבר ייבשו את מקורות ההנצחה של המינצים, ומבחינה זו מותה של סבתא הגיע בהחלט בזמן, אם כי נדמה לי שתמרה היתה מעדיפה שסבא ימות קודם, כי השם מיכאל פותח הרבה יותר אפשרויות.

מיכל נשארה רק עד סוף הערב ואחר כך הזמינה מונית לשדה התעופה וחזרה לצרפת. היה לזה קשר עם איזו תורה חדשה שהיא עסקה בה, שהמליצה לא להתעמק באבל. "אין מה לקפוץ משמחה כשטוב ואין מה להתאבל כשרע." את זה מיכל אמרה לסבא בבית כששתתה איתו ספל תה במטבח. הוא לא התווכח. סבא אף פעם לא העריך במיוחד טקסים או דתות. הוא אמר שהדברים האלה לא ממש עזרו למשפחה שלו כשהם היו זקוקים להם. סבא גם אף פעם לא האמין שיש טעם להתווכח עם מיכל, אבל הפעם היה לי נדמה שהוא אפילו מסכים איתה, ושאילו היה יכול היה נוסע איתה לצרפת ומשאיר אותי ואת פואד ואת בקה להתאבל על סבתא בכוחות עצמנו.

חשבתי שאולי אני צריכה לספר למיכל שאני בהיריון אבל הערב חלף במהירות ולא מצאתי את הרגע המתאים. בין ספלי התה והאבל הבודהיסטי, הודעה על היריון נראתה משונה מדי אפילו במושגים שלי ושלה, שתיאורטית היו אמורים להכיל הכול. ואז, קצת לפני חצות, הגיעה המונית לאסוף את מיכל לשדה התעופה ואני ליוויתי אותה למטה. היא חיבקה אותי במהירות והלכה למונית, הסתובבה, חזרה אלי וניסתה להגיד לי משהו. זה לא יצא לה מהפה. היא רק עמדה והסתכלה עלי, ולבסוף אמרה משפט אחד מאוד לא ברור ומאוד בשקט. נהג המונית צפר ואז היא חזרה על זה. "היא לא הספיקה," היא אמרה, "לבקש ממני סליחה." היא שוב חיבקה אותי אבל הפעם חזק ממש ואז נכנסה למושב האחורי. אמא, רציתי להגיד, סליחה ממי. אמא. הנחתי שהיא מתכוונת לסבתא, אם כי עם מיכל אף פעם לא הייתי יכולה להיות בטוחה. אבל היא כבר שמה אוזניות והתחילה להקשיב לאייפוד שלה עוד לפני שהמונית יצאה ברוורס מריבוע החניה. הנחתי שיש לה פכפוכי מנטרות כאלה באייפוד אבל באותה מידה אלה היו יכולים להיות שירי ביאליק ששרה נחמה הנדל. זה מה ששמעתי לפני כמה שנים, בחתונה, באוזניות שלה, כשהלכה לרגע לשירותים בבית של בועז ותמרה ואני ישבתי במקום שלה וחיכיתי לה שתחזור. שמתי לרגע את האוזניות ושמעתי את "שלום רב שובך, ציפורה נחמדת".

אף על פי שלא הביטה לעברי נופפתי לה בידי ועליתי בחזרה לבית של סבא והתיישבתי על הספה בסלון. כולם הלכו לישון ואני הדלקתי את הטלוויזיה ואכלתי את כל מה שנשאר מהבייגלה. ואז נרדמתי. נרדמתי וחלמתי. ראיתי בחלום שפת אגם, או ים. שפה חולית, משופעת. על הגדה ראיתי שתי דמויות. אישה צעירה שוכבת עירומה, שׂערה שחור וארוך ומפוזר על החול. היא שכבה ללא תנועה. נראתה מתה. כמו גופה שרואים בתצלומים ישנים ממחנות ההשמדה או מגאיות ההריגה. שׂער ערווה שחור, גוף לבן מוכתם מטושטש קווים, תנוחת הגוף שידרה מוות אלים. זירת פשע. לידה ישבה תינוקת ממש קטנה. בת שנה, אולי קצת יותר. התינוקת בכתה אבל האישה לא זזה. הים היה אפור, הגלים גלי שפל רכים, נוגעים לא נוגעים, מתרחקים, החול היה לבן כמעט כמו אפר, האופק היה קו שחור בסוף האפור. העולם היה קר וריק.

התעוררתי לאט. לא בבהלה, אבל בתחושת צער עמוקה ונוקבת. השעה היתה כמעט ארבע לפנות בוקר. קמתי ושתיתי מבקבוק מיץ האשכוליות שנשאר על שולחן התקרובת של המנחמים. יצאתי למרפסת של סבא עם קופסת הסיגריות שאני מחביאה מערן ועישנתי שתיים בזו אחר זו. ביום אפשר לראות מהמרפסת את הים, אבל בלילה רואים רק את האורות הכתומים של התאורה בכביש מספר שתיים. בכיתי כל כך עד שפחדתי שמישהו יתעורר, אבל פואד הלך הביתה לישון, בקה נשארה אבל היא תמיד לוקחת כדור שינה, וסבא הסתגר בחדר שלו. אז בכיתי את כל הכמות שהייתי צריכה ועישנתי עוד סיגריה.

הרגשתי שהחלום הוא סימן מהעבר הרחוק. שאולי אלה סבתא רבתא שלי רוזה והתינוקת הקטנה שלה חייק'ה. אומרים שהן היו האחרונות ששרדו ביער הגדול שליד העיירה שבה המשפחה של סבא גרה באוקראינה, עד שהרעב הבריח אותן החוצה וגם בהן ירו, או שאולי שרפו. לא ברור מה בדיוק קרה ולא ברור מי הם אלה שאומרים, כי האמת היא שרוב המועמדים לתפקיד העדים נורו או נשרפו בעצמם. הצורה שבה הגיעו השמועות על המוות הזה הצטיינה בהיעדר צורה. היא היתה רק מקבץ של מילות אסון מקודדות. לפעמים סיפור של משפחה אחת התאים כל כך לרווחים החסרים בסיפור של המשפחה שלךְ עד שאימצת אותו אלייך. אף פעם לא נקבו בשמו של מוסר העדות בקשר לרוזה ולחייק'ה. אבל העדות הזאת מתקיימת באיזה מקום. הנה, עובדה. שבעים שנה אחרי הרצח אני עומדת פה על המרפסת של סבא ואני אומרת שאומרים. אז כנראה יש קולות שאומרים את זה. כנראה הסיפור הזה דפק לנו בכזאת עוצמה על הלא מודע המשפחתי עד שלא נותרה לנו ברירה ופתחנו לו את הדלת.

אחר כך חשבתי שאולי זה בכלל מסר מהעתיד, שמנסה להגיד לי שאני לא יכולה להיות אמא. שהאישה החיוורת, העירומה, המתה, שיש לה שׂער ערווה שחור ושׂער ראש ארוך שמפוזר על החול היא בכלל אני, והתינוקת שבוכה לידה היא התינוקת שתיוולד לי.

למחרת בערב חזרתי לתל אביב ולפני שהגעתי הביתה לערן הלכתי לדבר עם דני. מכיוון שדני הוא הפסיכולוג שלי כבר שנים, ערן זיכה אותו בתואר "אוכל חינם", ובכל הזדמנות הוא מביע את מורת רוחו מפסיכולוגיה בכלל ומהכישלון שהמדע לכאורה הזה נחל בכל הקשור אלי.

לערן יש נשמה של איכר. הוא מאמין רק במעשים שיש להם תוצאות מיידיות. אם הוא זורע הוא מצפה לקצור, ובתוך פרק זמן קצוב מראש. אם הוא היה הולך לפסיכולוג זה בטח היה לאלה שעושים טיפול חד פעמי של שעתיים שאמור להספיק לך לכל החיים. אבל ערן משוכנע שהוא לא צריך גם את השעתיים האלה כי הכול בסדר אצלו. בטח בגלל זה הוא התחתן איתי. כל כך הרבה דברים לא בסדר אצלי עד שלידי ערן זורח ככוכב השפיות, ומכיוון שהוא אף פעם לא מפקפק בשפיותו אין גם אף איש אחר שמערער עליה, וזה כנראה סוד חלוקת משאבי השפיות בעולם כולו.

דני לא חשב שאלה היינו אני ובתי התינוקת בחלום שלי, וגם לא סבתא רבתא שלי ובתה. דני חשב שאלה אמא שלי ואני שהיינו שם, על שפת האגם או הים האפור והקר ההוא.

"את הלכת עד לזיכרון הילדות הכי מוקדם שלך," הוא אמר.

"אבל אני לא חושבת שזה משהו שבאמת קרה," אמרתי.

מיכל סיפרה לי הכול על הילדות המוקדמת שלי. לא היה שום חוף ים. היה אוקיינוס, אבל דווקא משם יש תצלומים שמראים אותי קשורה ועטופה בשמיכה אינדיאנית על החזה שלה.

"זה לא היה צריך לקרות כדי להיות," אמר דני. "את חלמת את המהוּת, לא את המקרה. את בתה של אם שלא יכלה להרגיע אותך ולא יכלה לגדל אותך."

"אז מי גידל אותי?" שאלתי. "הזאבים?"

"בסופו של דבר את גידלת את עצמך," אמר דני.

ואז בכיתי עוד.

על דעת עצמי אני מחליטה הבוקר להשתחרר מכאן. לברוח. לחזור הביתה. זה התחיל בטלפון מסבא, שפטר אותי רשמית מהשתתפות בשאריות שנותרו משבעת הרפאים של מיכל, שבעיקרון אנחנו מצווים בה. "גם אני לא יושב," אמר סבא. "קחו את התינוקת ותיסעו כבר הביתה."

בהתחלה דווקא רציתי להישאר עוד קצת בבית החולים. אני והבייבי בלוז שלי התחלנו להרגיש כאן די טוב. שלגייה היתה תחת השגחת האחווה ואני ישנתי רוב הזמן. ברגעי ערות מטורפים במיוחד חישבתי שיש לי מספיק כסף בבנק (מיכל נתנה לי את רוב כספי הפיצויים שקיבלה אחרי התאונה) כדי להישאר כאן, במלונית שלאחר הלידה הזאת, אפילו לשארית חיי אם באמת מתחשק לי.

אבל הבוקר ההזיה הזאת הופרעה בפראות. נתתי לשלגייה את בקבוקון החלב הקטנטן שלה והתרכזתי בכל תנועה שלה. בינתיים אין לה הרבה אבל היא בכל זאת עושה דברים עם הידיים. עם האצבעות. הבקבוקון נשמט לה לרגע מהפה ולפני שהספקתי להחזיר אותו למקום היא הזדרזה והרימה את היד הקטנטנה שלה, הכתה בתחתית הבקבוקון והחזירה את הפטמה שלו אל פיה. ממעמקי המוח האפוף שלי עלתה הֶמְיָה. הילדונת שלי עושה דברים. ובדיוק אז האחווה פלשה לחדר שלי. הפעם האחות הראשית לא באה לבד, היא התחמשה ביועצת הנקה ושתיהן פסעו לקראתי, אחת מימין ואחת משמאל, והכול היטשטש סביבי וההמיה כבתה. הרגשתי שאני בתוך סרט, כזה שרואים בנשיונל ג'יאוגרפיק ובו להקת זאבים אפורים ועבי פרווה מלווה באופן שקול ועקבי עדר של איילי צפון, שנודדים מקנדה לאלסקה. וזה ברור שאחד מעופרי האיילים ימות עד סוף הסרט כי הם סוגרים עליו במתינות, מדודות. הם סוגרים עליו. הוא אבוד. אבל הבוקר לא היה שום סרט והעופר לעולה הייתי אני. המשכתי להסתכל על שלגייה ויועצת ההנקה כל הזמן דיברה על משהו אבל אני לא שמעתי אותה. רציתי ששלגייה תעשה שוב את התנועה הזאת עם הבקבוק, אבל היא לא חזרה על זה. ואז לפתע היועצת שלחה יד ובתנועה מהירה לפתה את השדיים הנפוחים והכואבים שלי, בזה אחר זה. הכאב סנוור אותי אבל גם קרע אותי מהשלג העמוק של קנדה בחזרה אל תוך החדר. היועצת אמרה, "את מוכרחה להיניק, למה את לא מיניקה את הקטנה, אין לך שום סיבה."

לא עניתי כי פחדתי שבמקום מילים רק בכי וצעקות יֵצאו לי מהגרון. ושלג תיבהל ותפרוץ מהומה ויגידו שאני משוגעת. אבל מיד אחרי שהן יצאו התקשרתי לערן ואמרתי לו שיביא איתו את כיסא הבטיחות ואת ערכת הבגדים שהוא קנה לתינוקת. הוא הביא את כל זה וגם את הוריו. עד שהם הגיעו כבר הייתי לבושה. רציתי לקחת את התינוקת איתנו לעמדת הרישום של משרד הפנים, אבל תמרה אמרה, "תשאירי אותה כאן, ממל'ה."

פקידת הרישום אטית. שם האב. שם האם. מספר הזהות מונפק באטיות של סטרימינג ביום של אינטרנט חלש במיוחד. בינתיים אני מדמיינת איך תמרה חוטפת את התינוקת שלי, חונקת אותה ומיניקה אותה, או להפך, להפך.

רגל על הברקס, רובין.

גברת משרד הפנים מסיימת. אני רצה במסדרונות ככל שמאפשר התפר של הניתוח הקיסרי. שלגייה בסדר, השפתיים אדומות, השיער שחור, העיניים האפורות אגוזיות עצומות. היא ישנה.

תמרה ובועז מסיעים אותנו למכונית שלי, שעומדת כבר חמישה ימים בחצר של המשפחה הערבית. אנחנו מתקינים את כיסא הבטיחות במהופך במושב הנוסע, מניחים בתוכו את שלגייה שעדיין ישנה ונוסעים הביתה לתל אביב. אני יושבת מאחור ומסתכלת על בתי הקטנה שפניה מופנות אלי כחוק.

ברגע שאנחנו יוצאים לכביש החוף ערן אומר, "חשבת על שם?"

"לא מיכל," אני אומרת ומסתכלת על הים. אפור, מקציף וסוער.

"ברור שלא," הוא אומר.

"למה זה ברור?"

"אפילו אמא שלי אמרה שזה יהיה מוזר."

"ומה היא עוד אמרה?"

"שאולי מיקה, או משהו כזה."

"אני לא רוצה מיקה. יש הרבה מיקה."

"אז על מה חשבת?"

"על שלגייה."

ערן צוחק.

"אני שמח שחזר לך החוש הומור. זה טוב, בחיי. שלגייה."

"אני רצינית."

"מה פתאום שלגייה?"

"מה פתאום מיקה?"

"כי זה שם יפה, שם נורמלי, וזה מזכיר אפילו את השם של מיכל. זאת תהיה מחווה יפה לאמא שלך."

"מחווה יפה לאמא שלך, אתה מתכוון."

"טוב," ערן מאבד את הסבלנות. "יש לך עוד רעיונות חוץ משלגייה? במבי אולי?"

"לא. רק שלגייה. או אולי פתית שלג."

"פתית שלג?"

"כי אומרים שאין שניים כאלה שהם אותו הדבר."

"את צריכה דחוף ללכת לָאוכל חינם. אבל דחוף."

אני לא עונה ואני גם לא הולכת לדני ואנחנו לא מדברים יותר על השם שניתן לתינוקת. אבל בלילה אני מאכילה אותה ואני קוראת לה שלג. ערן יושב לידי ולא אומר מילה. נראה ששלג הוטבלה רשמית, או שערן החליט לתת מרחב גדול ככל האפשר לבייבי בלוז שלי. אני חושדת שהוא התקשר לדני והתייעץ איתו על זה. אני חושדת גם שאחר כך הוא התקשר להוריו וכי בשלב זה הוחלט במועצה העליונה של המינצים ששלג הוא שם זמני טוב דיו.

4.

ההיסטוריה של אבא היא כמו פאזל שיש לו הרבה חלקים. והיא גם יכולה להתחיל מתי שהוא אומר. היא יכולה להתחיל בשבוע הראשון של דצמבר בשנת 1923, ביום שבו נולד בעיירה במערב אוקראינה, שהוא אומר שאז היא היתה פולין. היא יכולה להתחיל בסוף חודש אפריל 1941, כאשר המדריכים שלו בקומסומול, שזאת היתה תנועת הנוער שלו, לקחו אותו ואת אחיו הצעיר מוטל'ה דרך רובנו, לקייב ומשם לרוסיה. אם הוא מחליט החיים שלו יכולים להתחיל בסוף מלחמת העולם השנייה, כאשר הוא ומוטל'ה בחרו להתעכב עם כל העניין של ארץ ישראל והחליטו להישאר עוד קצת זמן בצ'ליאבינסק, שם היה להם בית שמהחלון שלו היו רואים את פסגות הרי אוּרָל שהיו מכוסות בשלג. לפעמים הוא היה מתחיל את הסיפור ברומא, שם נפרדו האחים ומיכאל הבכור, שהוא אבא שלי, טס לישראל באווירון, ומוטל'ה הצעיר, שהוא דוד שלי, הפליג באונייה לניו יורק. והוא גם יכול להתחיל את הסיפור ביום שבו הגיע לישראל והתגייס מיד לצה"ל, אולי ישר בשדה התעופה. נדמה לי.

אבא אהב להתחיל כאן, בנקודה הזאת, כשהיה מספר לי על כל מה שהיה לפני שנולדתי. כשעליתי לכיתה א' כל הזמן עשיתי תרגילים במחברת חשבון אבל זה יצא מעט מאוד שנים של היסטוריה. יש רק ארבע שנים שמפרידות בין הגיוס של מיכאל מישה מוניה מיטלמן (לאבא יש הרבה שמות, לאמא ולי יש רק שם אחד) לצבא ההגנה לישראל ובין היום שבו נולדתי. ואפילו שהייתי רק ילדה קטנה הבנתי שמדובר בפרק זמן קצר נורא וארבע שנים לא מתאימות להיות היסטוריה, שזה משהו שצריך להיות ארוך.

היו לאבא כמה תצלומים באלבום שצולמו באותן ארבע שנים של ההיסטוריה שלו. בתצלומים רואים את אבא חייל במדים ורואים שהוא קצת יותר גדול מהחיילים האחרים ביחידה. אבא הסביר לי שהוא הגיע לישראל רק ב 1949, כשכבר היה בן עשרים ושש, וגויס באיחור. בתצלומים האלה רואים גם את פואד, רזה ועם שפם, תמיד עומד ליד אבא, ושניהם תמיד עומדים בקצה, כאילו הם שייכים ולא שייכים, כאילו אם הם יעמדו בקצה התצלום הם יוכלו לקפוץ החוצה ממנו ולברוח אם כולם יגלו שהם כבר בני עשרים ושש וירצו לגרש אותם מהחבורה.

והיו עוד תצלומים באלבום שבהם נראה אבא בבגד ים, קופץ ראש לבריכה בכפר גלעדי. הם צולמו בחופשה של היחידה בקיבוץ. כולם ידעו כמה הוא אוהב לשחות. בתצלום אחר ראו אותו יושב, במדים יפים ומגוהצים, עם חבורת החיילים, לרגלי הפסל של הארי השואג בתל חי. זה תצלום מאותה חופשה, אמר אבא.

הייתי בת חמש כשהוא הראה לי את האלבום, אבל בכל זאת הבנתי שיש יותר מדי שטחים מתים בסיפורי הילדות של אבא.

"אבא, איפה היית כשהיית כמוני, בן חמש?"

"בחדר," הוא ענה. "למדתי יידיש ועברית."

"ואחר כך?"

אין אחר כך. על אחר כך הוא לא סיפר. היו כמה משפטים זוהרים ויפים על הסוסים שהיו בחצר של הבית שלו כשהיה ילד קטן. אלה לא היו הסוסים שלהם, אלא רק הסוסים שהיו מגיעים לפרזול אצל אבא שלו, שקראו לו שייע והוא היה הנפח. אחר כך נפתח רווח גדול שעליו לא מסופרת אף מילה. איך נסעו לרוסיה, מתי החליטו על זה, למה חילקו את המשפחה של אבא לשניים. אין כלום.

לפעמים הוא סיפר לי קצת על דברים שקרו אחרי האחר כך שאין בו כלום. על הרכבות הגדולות ברוסיה שבהן נסע לקזחסטן ולטשקנט שבאוזבקיסטן ועד באקו שבאזרבייג'ן. וכדי להוכיח לי שזה הכול אמת הוא לימד אותי להגיד מה שלומך באוזבקית: יַח שֶה מֵ סיס.

אבל לי זה לא הספיק. אז דמיינתי בשבילו חיים אחרים כדי להשלים את החתיכות החסרות. וזה לא היה פשוט בכלל. צריך הרבה מאוד דמיון בשביל להמציא למישהו חתיכות חיים שלמות. כל מילה הוגדלה פי מאה, פי מאה אלף, כדי לשרטט איזה רצף. כמו בקנה מידה של מפות. הגדלתי עוד ועוד ובכל הגדלה קיוויתי למצוא עוד פרטים חדשים של הסיפור.

כשהייתי בת שבע, כבר גדלה השכונה הקטנה שנבנתה על אחד הצדדים של הכרמל שרואים ממנו את הים הפראי. אבא ואמא כבר נטשו את דירת החדר שהיתה לנו בבת גלים. הם אמרו שהם מוכרחים לעזוב. שזה דמי מפתח. עזבנו לשכונה אחרת שממנה ראו את הים אבל זה לא היה הים של בת גלים, זה היה ים אחר. הים של בת גלים היה מרוח ושקט. בים החדש ראו הרבה יותר רחוק והיו בו הרבה יותר גלים.

בחורף התחילו לבנות בבית הספר שלי אגף חדש כדי שיהיה מספיק מקום לכל הילדים. זאת באמת היתה שכונה עם הרבה ילדים. ובינתיים למדנו אנחנו, ילדי כיתה א', במשמרת השנייה. בהפסקות שיחקנו בחצר ורק המורה השגיחה עלינו. הצלצול הצורמני הקבוע לא פעל בשעות האלה. אנחנו, הילדים של אחר הצהריים, היינו מנותקים, וכל המשמעת שלנו היתה רק בתוך הסימנים של תחילת ההפסקות והסימנים של הסוף שלהן, ואלה היו מופיעים עם דנדוני הפעמון של המורה. היה לה פעמון קטן והצלצול שלו היה עדין, לא עמוק ומהדהד כמו זה של מוכרי הקרח שעברו בשכונה בקיץ, או כמו הפעמון של מוכרי הנפט שעברו בשכונה בחורף. הפעמונים שלהם היו חזקים מספיק כדי להעיר את כל האמהות שהרשו לעצמן לתפוס תנומת צהריים. בחורף הן רצו עטופות במעילים ואחזו בג'ריקנים שמוכרי הנפט הציבו בפיהם משפך קטן ודרכו מילאו עבורן נפט. בקיץ הן רצו בחלוקי בית דקיקים שלא הספיקו לרכוס עד הסוף, והיו אוחזות ביד אחת בחלוקים המתנפנפים ובשנייה נשאו את בלוק הקרח הכבד. לנה לא רצה אף פעם, לא בחורף ולא בקיץ. אבא היה אחראי על הנפט ואבא גם קנה מקרר אמקור קטן שהיה לו תא הקפאה זעיר. כל השכנות באו לראות ולהתפעל. לאבא לא היה כסף אבל הוא אמר שיש לו סדרי עדיפויות. הוא אהב דברים חדשים כמו שילד אוהב צעצועים.

באחד הצדדים של חצר בית הספר ראינו שקדייה פורחת אבל השקדייה לא היתה שלנו, היא צמחה בכפר ערבי קטנטן ממש, ספרתי והיו שם אולי עשרה בתים. הכפר היה מול הכנסייה של סטלה מאריס. ולמרות שהשקדייה היתה קרובה היא היתה גם רחוקה. אי אפשר היה לעבור את הגדר הגבוהה, וכדי לראות את הפריחה מקרוב עשינו חצי טיול שנתי וחזרנו לחצר והלחיים של כולם היו אדומות כי היה קר בארבע אחר הצהריים, היה חורף והעננים היו שחורים והם באו מהוואדי שהיה פתוח עד לים.

בגלל שהיינו מנותקים מבית הספר וחיינו רק לפי צלצולי הפעמון של המורה, היא לימדה אותנו לא לפי הסדר של המערכת. יום אחד היה צריך להיות שיעור חשבון אבל המורה לא אמרה להוציא ספרי חשבון ומחברות חשבון. היא לא אמרה להוציא כלום. היא הוציאה מהתיק שלה ספר קטן וקראה לנו את השיר "אל הציפור".

"שלום רב שובך, ציפורה נחמדת, מארצות החום אל חלוני," קראה המורה.

ישבתי בספסל הראשון והסתכלתי על עטיפת הספר. הפנים של האיש בתצלום המטושטש, שהמורה התעקשה שהוא המשורר חיים נחמן ביאליק, נראו בדיוק כמו הפנים של אבא שלי.

"הגם שם בארץ החמה היפה, תרבינה הרעות, התלאות."

זה הוא, זה אבא שלי, הייתי בטוחה. זה הוא שישב ליד החלון של הבית שלו בכפר הקטן באוקראינה וחיכה לעגורים שישובו באביב מארץ ישראל.

אבל זה לא היה בטוח. ייתכן שאבא הילד חיכה לעגורים וייתכן גם שלא חיכה. היה ערפל גדול על החלק הזה של ילדותו. מעט המילים באוזבקית (בַּשְקָה, למשל, זה ראש) לא הספיקו לי כדי לפזר את הערפל. זה כל הזמן היה כאילו החיים שלו התחילו ברוסיה, כשהוא היה בן שבע עשרה.

אפילו בשבת היה ככה. בשבת היו מספרים הרבה סיפורים, כשהיו באים פואד ובקה או כשהיינו הולכים לפואד ובקה, אבל גם אז לא דיברו על זה. בשבת אכלו צהריים ואחר כך שתו תה או קפה כי ככה שאלה לנה תמיד, "תה או קפה?" ולמרות שהיא ידעה בדיוק מה כל אחד שותה ועם כמה סוכר, היא גם שאלה תמיד, "כמה סוכר?" ואז שיחקו בקלפים ופיצחו גרעינים, שפואד אמר שהם גרעיני עפולה, ושתו קצת וודקה ועראק. בזמן הקפה והגרעינים הייתי משחקת עם בני הדודים שלי בדוּק או בדמקה. לפעמים הקשבנו לרדיו ולפעמים הקשבנו למבוגרים. אבל פואד ואבא דיברו רק על הדברים שהם עשו יחד בצבא. או על בן גוריון. או על מבצע קדש. או על הצנע. או על ואדי סאליב. שום מילה על עגורים באוקראינה ולמען האיזון, עבור ילדיה הגדולים של בקה, שגם הם היו צריכים סיפורים כי גם להם היו חורים בהיסטוריה, לא נאמרה גם אף מילה על דוד זלמן, שהיה אבא שלהם עד ליום שבו אבא ופואד באו, לקחו אותם ואת דודה בקה אל פואד ונתנו לדוד זלמן מכות רצח. אבל הוא נשאר בחיים ונסע לברזיל ומאז לא שמעו ממנו יותר.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.

מרים קוץ / בייבי בלוז

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרות המקור: סלין אסייג

עורכת הספר: תמר אגמון

עורכת הלשון: סיגל גפן

סדר: טפר בע"מ

עיצוב הכריכה: נועה שניר

התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)