"הבית הלבן", "בית הקלפים" או "ויפ"? בחרנו את הסדרות הפוליטיות הכי טובות

במסדרונות הכנסת, בפרלמנט ובבית הלבן לא חסרים תככים, מאבקי כוח, אידיאליסטים, מושחתים ואידיוטים - חומר גלם מושלם לטלוויזיה. מג'ד בארטלט ופרנק אנדרווד, דרך סלינה מאייר ובריגיטה נויבורג ועד רובי פולישוק ומותק מרדכי - לרגל יום הבחירות חזרנו לפוליטיקאים הבדיוניים שהצחיקו, החרידו ולפעמים גם גרמו לנו לקנא במציאות האלטרנטיבית שלהם

מערכת ynet|

סדרות טלוויזיה לא משפיעות על המציאות. אם הן טובות - הן מצליחות לשקף אותה, ואם הן ממש טובות - הן מצליחות לחזות את העתיד. אלא שהבית הלבן כן השפיעה על המציאות, לטוב ולרע. הכול היה נהדר ב"הבית הלבן". ארון סורקין הוא להטוטן של מילים, הליהוק היה מושלם, הנושאים אמיתיים, וחברי הצוות של הנשיא האהוב ג'ד בארטלט היו חכמים ושנונים כשצעדו במהירות במסדרונות. "הבית הלבן" גידלה דור שלם של ליברלים צעירים, שהלכו לפוליטיקה כי הם ראו בטלוויזיה שהפוליטיקה האמריקנית היא מקום העבודה הכי טוב בעולם. אפילו האופוזיציה הייתה מורכבת משליחי ציבור אציליים, והרפובליקני הבכיר היה ליברל שמאמין בתופעת שינוי האקלים.

שנתיים אחרי ש"הבית הלבן" ירדה מהמסך עם בחירתו של הנשיא ההיספני הראשון, בחרה ארצות הברית את הנשיא השחור הראשון, אבל בכל הזמן הזה התרחשו מתחת לקרקע תהליכים טקטוניים. גם מומחים פוליטיים ותיקים לא ראו אותם באים, כך שקשה לדרוש זאת מסדרת טלוויזיה בדיונית, אבל ככל שחולפות השנים, המורשת העיקרית של "הבית הלבן" היא בעיקר פנטזיה מנותקת מהמציאות של הפוליטיקה האמריקנית. ציפי שמילוביץ

כסדרת הבינג' הראשונה בהיסטוריה, ל"בית הקלפים" שמור מקום בהיכל התהילה של הטלוויזיה, אבל היא גם הסדרה הפוליטית האמריקנית היחידה במאה ה-21 שהסתכלה על המיתוס הגדול בציניות מלאה וכמעט בלי תקווה. "בית הקלפים" הציגה גרסה מושחתת ונפשעת של בית לבן שרק נראה כמו מקום שאליו מגיעים אנשים שמשיגים כוח כדי לעזור לציבור, בזמן שבפועל הם משיגים כוח, בכל דרך, רק כדי שיהיה להם עוד יותר כוח. הסדרה עלתה לאוויר ב-2013, כשדונלד טראמפ עוד היה בדיחת תוכניות ריאליטי, והשתמשה בנשיא מהמפלגה הדמוקרטית כדי לשבור את הקיר הרביעי ולשים מול אמריקה מראה מכוערת מאוד.

בעונות האחרונות איבדה "בית הקלפים" הרבה גובה, והסיום שלה היה קטלני בגלל פיאסקו קווין ספייסי, אבל כמו ש"הבית הלבן" התיישנה לא טוב, כך "בית הקלפים" מתיישנת מצוין. פרנק אנדרווד נשאר אחת הדמויות המפחידות ביותר שנוצרו בטלוויזיה, ורק נישואיו המעוותים לאשתו, קלייר, החזקה ממנו, היו מפחידים עוד יותר. הדברים שהם עשו, בנפרד וביחד, היו כל כך מרושעים שהם הרגישו אז כמו קריקטורה מופרזת, ועכשיו נראים כמעט דוקומנטריים. ציפי שמילוביץ

די עצוב שהגרסה האמריקנית של "בית הקלפים" נחשבת לאבן דרך בתולדות הטלוויזיה - בגלל הבינג', לא בגלל האיכות - ועדיין היא לא תרמה להעלאת המודעות כלפי המקור, שהפער בינו לבין החיקוי הוא בערך המרחק בין דוד לוי לחנוך מילביצקי. די ברור במי מבין השתיים היה בוחר מקיאוולי, שאמנות הדמגוגיה והמניפולציה שלו הם רוח הקודש שמוליכה את הגיבור פרנסיס ארקהרט בדרכו המסואבת להפוך מהערת שוליים בספסלים האחוריים של הפרלמנט למנהיג כמעט נצחי.

אולם מה שמרהיב באמת בשלושת חלקיה של "בית הקלפים" ("בית הקלפים", "כן אדוני המלך" ו"הפוסק האחרון") היה יכולתה להמחיש את הפער בין הפסאדה המנומסת ועתירת הקלאס של הפוליטיקה והפוליטיקאים כלפי חוץ לעומת הבהמיות והריקבון שמתרחשים מאחורי הקלעים. שנים לפני שהפופוליזם הבריטי יביא למרכז הבמה מהלכים דרמטיים כמו ברקזיט ודמויות קצה כמו בוריס ג'ונסון ונייג'ל פרג', "בית הקלפים" ביקשה לחשוף את הצביעות של האליטה שניהלה את האומה על חשבון הציבור כולו. בבריטניה כמו בבריטניה, הנקמה הוגשה קרה עם ריבה וחמאה בצד. עינב שיף

הבעיה הגדולה של "ויפ", ממרחק שבע השנים שעברו מאז הסתיימה, היא אותה הבעיה שממנה סובלות כל הסדרות הפוליטיות של השנים האחרונות, ובכלל: המציאות שלנו הפכה מופרכת, אבסורדית ובסופו של דבר מצמיתה יותר מכל יצירה פוליטית שניתן להעלות מהארכיבים. אבל זהו. זו הבעיה היחידה שממנה סובלת - בדיעבד, כאמור - הסדרה המבריקה, החומצתית והחדה כתער של ארמנדו יאנוצ'י הבריטי, שהייתה ונותרה מופת של כתיבה קומית וביצוע עילאי. זה באמת לא נהיה טוב יותר מזה.

סלינה מאייר, סגנית-הנשיא (לפחות תחילה) בגילומה המונומנטלי של ג'וליה לואי-דרייפוס (ושלא תטעו: זהו תפקיד חייה, עם כל הכבוד לאיליין בניס), היא סוציופתית דורסנית עם נרקיסיזם בממדים מפלצתיים. עוזרה האישי גארי (טוני הייל) הוא אסקופה נדרסת שחי על מנת לשרת אותה, דן איגן (ריד סקוט) הוא אופורטוניסט חסר-מצפון שידרוך על סבתא שלו בעבור רווח אישי, איימי ברוקהיימר (אנה קלאמסקי) מכרה את מה שנותר מנשמתה כדי להיות חלק מאסופת הנבלים הזאת, וג'ונה (טימות'י סימונס) - ובכן, הוא ג'ונה. מי שצריך לדעת, יודע. כל אלה יחד הם רק חלק ממארג החלאות הנרחב שפורש יאנוצ'י, שכל תכליתו להמחיש עבורכם בדיוק בידי מי הפקדתם את גורלכם; ערב-רב של פונקציונרים נאלחים שדואגים אך ורק, אקסקלוסיבית, לעצמם ותדמיתם המעוצבת בקפידה. ארון סורקין והאידיאליזם הסנטימנטלי שלו הם וויש פולפילמנט לחלשים. "ויפ", כך אנו למדים עם כל יום מגעיל שעובר, היא הסיפור האמיתי. יוני בינרט

בין האידיאליזם המוגזם של "הבית הלבן" לאופל חסר התקנה של "בית הקלפים" נוצר מקום לדרמה פוליטית שלא מריחה כמו בושם וגם לא כמו בית מטבחיים לנקניקיות. התשובה נמצאה, איך לא, בדנמרק, שם סיפורה של פוליטיקאית מוכשרת, בריגיטה נויברג, קיבל טוויסט מפתיע עם הפיכתה לראשת הממשלה. כמובן שלא נויבורג ולא משפחתה היו מוכנים לשינוי הדרמטי והצרות לא איחרו לבוא, אפילו במדינה שבה האחראית לביטחון הלאומי מגיעה לעבודה באופניים. גם הכוחות הפוליטיים מסביבה והתקשורת שתפקידה לסקר אותה מתמודדים עם משברים חדשים וישנים מתוצרת המציאות הדינמית וחסרת ההתחשבות.

מעבר לכתיבה טובה ודמויות מעוררות אמפתיה, הצלחתה הגלובלית של "בורגן" נעוצה בהיותה אי של שפיות פוליטית בזמן שהמערכות במערב ובמיוחד בארצות הברית התחילו לאבד את הראש: היא נאחזה בכללי המשחק כשעדיין היו בתוקף, אך נתנה הצצה למחיר של אובדנם בחסות התגברות הקיטוב והמעבר מפוליטיקה של פשרות לכזאת שבה המנצח גורף את כל הקופה אבל בסוף כולם מפסידים. היום אפשר רק להתגעגע. עינב שיף

"פולישוק" הייתה אולי סדרת המולטי-ז'אנר הישראלית הטובה ביותר. היא החלה כמובן כסדרת סאטירה פוליטית נפלאה - היוצר, שמואל הספרי, עשה תחקיר מעמיק ובילה חודשים במזנון הכנסת כדי ללכוד את מהות הפוליטיקה הישראלית, והפך את "פולישוק" לסדרה חינוכית, שלימדה אותנו הרבה על האופן שבו היא מתנהלת. אלא שבשלב מסוים התהפכו היוצרות, המציאות החלה לשאוב חומרים מהסדרה ואף להקצין אותם, והפכה לסדרת אימה. נדמה שאפילו קווי העלילה המלעיגים והמגוחכים ביותר שבהם כיכב השר פולישוק ואלה האכזריים ביותר שאותם הובילו הזוממים הפוליטים סביבו, הפכו מקריאת אזהרה ללא יותר מהצעת הגשה שהפוליטיקאים הישראלים שואבים ממנה השראה, משווים ומעלים.

זה לא פשוט, לצחוק מסדרה סאטירית כשאנחנו יודעים שבחיים האמיתיים המציאות היא זאת שצוחקת עלינו, אבל לפעמים זה כל מה שנשאר לעשות, עד שיגיע האירוע ושמו בחירות ונוכל להשפיע השפעה של ממש. עד אז אפשר להתנחם ברובי פולישוק, השר לקידום חברתי, ובחברים שלו - קוזו, בובעס, סולי ו-ויקי - ולקוות שגם אחרי הבחירות לא נקום אל בוקר שכולו בדיחה על חשבוננו. סמדר שילוני

כששמואל הספרי יצר את "פולישוק", הוא כבר ידע היטב שהפוליטיקה הישראלית היא אבסורדית. יותר מעשור לאחר מכן, כשחזר למסדרונות הכנסת עם "מותק בול באמצע", הוא לקח את האבסורד הזה כמה צעדים קדימה, אל עולם גרוטסקי ומופרע בהרבה, שכבר לא תמיד ברור עד כמה הוא רחוק מהמציאות.

במרכז הסדרה ניצבת (חי! חי! חי!) מותק מרדכי (גילי איצקוביץ'), פליטת ריאליטי צעירה מבית מפורק, שמגיעה לכנסת משוכנעת שהמדינה חייבת שינוי, ומגלה במהרה עולם של תככים, עסקאות ומשחקי כוח. את העולם הזה מאכלסת גלריה של דמויות כמעט חנוך לויניות בגרוטסקיות שלהן ובסטריאוטיפים שהן מייצגות, בגילומם של נעמי לבוב, ענת וקסמן, אבי קושניר ויניב ביטון.

באמצעות המפגש בין מותק למערכת הפוליטית, הספרי מצליח ללכוד גם את תרבות הפופ, שבה פרסום הוא כבר מזמן מטבע פוליטי, וגם את חדלות האישים שמאפיינת את המשכן הירושלמי. התוצאה היא תמונת מראה מצחיקה, כואבת ובעיקר מתסכלת, שגם אם היא גולשת לעיתים לקיטש אופטימי, היא מזכירה שלפעמים מישהי אחת שאין לה מה להפסיד יכולה להזיז משהו במערכת. איה חיות

אם "פולישוק" הייתה העוגה המתוקה המוטחת בפרצופו של הבוחר הישראלי, "הדיפלומטית" היא הקיצוניות השנייה. סדרה על פוליטיקאים - טוב, דיפלומטים - חכמים, שנונים ואידיאליסטיים (לכל אחד אידיאלים קצת שונים, עם זאת) שמגלמים קרי ראסל ורופוס סוול החושני להדהים. התסריט של דבורה קהאן והמשחק המצוין שלהם מצליח להפוך שיחות על גיאופוליטיקה וסחר בנשק לנושא לוהט וסקסי. היא התחילה כסוג של סדרת ממתק שהתמקדה בעיקר בחיי הנישואים המבעבעים של שני מדינאים/פוליטיקאים אמריקאים, ומעונה לעונה שכללה את העלילה הפוליטית שלה באופן שהפך אותה ממש לסדרת איכות, מהסוג שגורם לכם לקנא באנשים שעוד לא צפו בה.

ו"הדיפלומטית" לא מפסיקה לתת: בעונה השנייה הצטרפו אליה אליס ג'אני ובראדלי וויטפורד שגרמו לכל חובבי "הבית הלבן" להיאנח מעונג, הפעם בתפקיד נשיאת ארצות הברית והגבר הראשון שלצידה. קהאן, שנמנתה גם על כותבות הסדרה ההיא, מטמיעה ב"הדיפלומטית" את כל מה שטוב ב"הבית הלבן" והופכת אותנו לסאקרים של פוליטיקה בינלאומית. אז שימו את הטלפון האדום שלכם על השתק, ודאו שאיש לא ימשוך בדש מעילכם ותצללו פנימה. סמדר שילוני

אולי הסדרה הפוליטית הפופולרית ביותר שאיש לא מדבר עליה - "מזכירת המדינה" (Madam Secretary). שש עונות, 120 פרקים ועדיין היא נפלה בין הכיסאות. מוקדם מדי בשביל עידן הפרסטיז' של הסטרימינג, מרובעת מדי בשביל המבקרים, שודרה ב-CBS שהיה שם נרדף לסדרות משטרה וצופים בעשור השביעי לחייהם. וחבל - כי טיה ליאוני בתפקיד אליזבת' מקורד, אנליסטית בדימוס ב-CIA שהפכה למזכירת המדינה ובהמשך גם לנשיאת ארצות הברית, נהדרת כמעט בכל פרק: חדה, מצחיקה, אנושית וחמה כשצריך אבל גם קשוחה ועניינית, ובעיקר עוד אישה בשלטון שלא צריכה לבחור בין להיות מוכשרת ללהיות נחמדה.

אז נכון, "מזכירת המדינה" לא הציגה את העולם הציני או המוטרף של "ויפ" או "בית הקלפים". היא הייתה אופטימית, האמינה בכוחה של הדיפלומטיה והיושרה לפתור משברים מורכבים וגם הזוגיות שלה ושל בעלה, הנרי (טים דאלי, שבהמשך הפך לבן הזוג שלה גם בחיים האמיתיים ונכנס לנעליים של דיוויד דוכובני, בעלה הקודם), הייתה תומכת, בריאה ושוויונית, רחמנא ליצלן. אבל זה לא הפך אותה לסדרה שטחית או עייפה - "גברתי המזכירה" הנגישה סוגיות גיאופוליטיות תוך כדי שילוב של עלילות משנה אישיות ועשתה את זה נהדר. העובדה ששודרה במקביל לקדנציה הראשונה של טראמפ הפכה אותה לפנטזיה הפרועה של התקופה: פוליטיקאית הגונה שקמה בבוקר ופשוט עושה את העבודה. אמן. סמדר שילוני