"7 באוקטובר לא עוזר לנו לנצח את הבחירות"

"האמת היא ש-7 באוקטובר לא עוזר לנו לנצח את הבחירות הללו", אמר לי גורם בכיר במחנה השינוי, "כנראה שהעיסוק בזה גם מזיק. נתניהו הצליח ליצור משוואה כל כך שבטית, שהדיון משרת אותו". אחרי יממה הוא התקשר לוודא: "לא התכוונתי לומר שלא צריך לדבר על כשלי הממשלה שהובילו לאסון. שלא צריך לעמוד לצד המשפחות. אני אומר שלצערי, זה לא צפוי להביא לנו קולות. חייבים לדבר על זה, בלי קשר". גורמים אחרים, מחקריים יותר, הוסיפו ניואנס; הזיכרון עצמו, נקי מהאשמות, גורם לבוחרים להתרחק מתמיכה בנתניהו. אבל ברגע שנכנס טון של האשמה, ויכוח, כל התלבטות נגמרת.

ואנחנו בבחירות. אין בהן מקום לזיכרון. רק לאישומים, ואישומי נגד. העיתונות עושה את עבודתה; מפרסמת עוד ועוד גילויים על המחדל. באין ועדת חקירה, הבכירים מתחילים לדבר. בשבוע שעבר, בעמודים אלה, ראש אבט"מ תא"ל במיל' דרור שלום. השבוע, בחדשות 12, המזכיר הצבאי לשעבר של ראש הממשלה נתניהו, האלוף במיל' אבי גיל. הם מציגים כתבי אישום נוראיים נגד התנהלות הדרג המדיני בעידן שלפני פלישת חמאס. כפי שנכתב בפסקת הפתיחה, כתבי אישום אינם צפויים להכריע את הבחירות.

ראוי לקחת צעד אחורה, ולחשוב נקי. קורבנות פלישת חמאס והמלחמה זכאים לכך.

עבורי, הסדק העמוק ביותר בחוויה הישראלית ב-7 באוקטובר היה תחושת ההפקרה, חוסר האונים. בבוקר, בצהריים, אחר הצהריים, ועבור רוב משפחות החטופים – לאורך המלחמה. "מנסים לפרוץ לי הביתה", אמרה איילת חכים לדני קושמרו בריאיון מקיבוץ בארי, "עכשיו, מחבלים. ואין פה אף אחד. ואין פה צבא. ואין אף אחד שעוזר לנו ואנחנו לא יודעים מה לעשות. אין פה כלום. אני עם שני ילדים קטנים בממ"ד ועם בעלי. למה לא בא אף אחד? למה אף אחד לא בא?! אין פה אף אחד. רק המחבלים פורצים פה לבתים והורגים אותנו ושורפים את הבתים. אף אחד לא עוזר לנו".

כל הכוח שהממשלה וצה"ל הפעילו בשלוש השנים האחרונות לא ימחה את הכישלון ואת החרפה הזו. היא ממשיכה להדהד. היא בבסיס האלימות שסובבת אותנו. הישראלים חזו בהצצה לעתיד אפשרי של סוף המדינה, בפוגרום, בהשמדה.

הפתעות אסטרטגיות קורות. מחירן, כפי שראינו ב-11 בספטמבר, כבד מאוד. אך ישראל מדינה קטנה, עם כוח צבאי עצום, ונכונות הקרבה יוצאת מהכלל. השאלה כיצד אומות מגיבות להפתעה. לעיתים אני מדמיין נאום של בכיר ישראלי ב-9 בבוקר של 7 באוקטובר. לא היה צריך דיווחים מהכוחות. למעשה, הדיווחים הללו היו עצים שהסתירו את היער; עוד קרב פה, עוד הרג שם. אבל הבכיר הזה אומר: אנחנו בגיוס כללי. יש פה פלישה. כל יחידת מילואים שלא גויסה לצפון, לרדת דרומה, עכשיו, במהירות. אל תחכו להפעלה – תרדו. כל אדם נושא נשק – סעו דרומה, ואם צריך תלכו. כל שוטר במשטרת ישראל, ממחוז צפון ודרומה – כולם לעוטף עזה. ככה. מבולגן, מאולתר, כמעט חסר אחריות.

ובכל זאת: האם חיים היו נחסכים. האם משפחות שחיכו שיגיעו אליהן – היו שומעות דפיקה על חלון הממ"ד.

אם חייל משוכנע שמדובר בעת חירום ורגע לפני התקפת פתע, מוטלת עליו חובה לחשוף אותה לכל דרג מעליו, ואם צריך - לציבור. כן, ללכת לעיתונות ולשבור את המשמעת הצבאית. חובת ההתרעה האישית לא הספיקה. עובדה. ולכן, אם הכל נכשל, והאויב בדרך, עליך לספר לישראלים על כך. זו חובתך

נשמע מגוחך, נכון. לא מקצועי. אבל ברגעים של משבר כבד, אומות מתעלות, מאלתרות; נוטלות סיכון עצום. מגייסות צי של ספינות דיג כדי לפנות את הצבא בדנקרק, במלחמת העולם השנייה. משתמשות בצי של מוניות כדי להביא לוחמים צרפתים לחזית עם הגרמנים במלחמת העולם הראשונה; צולחות את התעלה ב-1973 בכוח מצומצם ועם אגפים לא מאובטחים.

בשטח, לוחמים עשו זאת; סרן בר זונשיין שלחם בטנק, נפגע, חזר לחזית בתא מטען של מכונית פרטית, עלה על טנק אחר והמשיך להילחם. או סג"ם אביחיל ראובן, שרץ עם נשק 13 ק"מ כדי להילחם במחבלים. אך המדינה נשבתה בהלם של מנהיגיה. המערכת הישראלית כולה איבדה, להערכתי, את מושג הזמן; היא ניהלה מהחמ"לים שורה של אירועים מורכבים, קיבלה דיווחים, ניסתה לכבות שריפות, לקבל תמונת מצב. להערכתי, היא איבדה מודעות לזמן, נלכדה בראיית מנהרה, הוצפה קוגניטיבית ומבצעית. צפייה בטלוויזיה הייתה מסיבה יותר תועלת מקבלת דיווח אחרי דיווח מהשטח, בפרט כאשר מפקדים איבדו שליטה ממילא בתמונת הקרב.

זו רק דוגמה אחת. המערכת הישראלית כולה גילתה סוג של תגובתיות מאוחרת, נוקשות, חוסר דמיון. הרבה מעשי גבורה; בגבורה אנחנו משופעים בנדיבות צורבת. היו מעט מהלכים ארגוניים, מדינתיים או צבאיים, של גמישות, הברקה או התעלות. במערכת הביטחון, בתוך זמן קצר זה השתנה; צה"ל קם ובמהלך המלחמה שיחזר את יכולותיו העוצמתיות והמרשימות. הדרג הפוליטי? כלום, נאדה. כלפי הקהילה הבינלאומית, בתוככי החברה הישראלית, בשיקום הצפון או הדרום, הם הפתיעו - רק לרעה.

הגבינה שצריך להזיז / בשבוע שעבר דיברה הנגדת ו' בפני כנס סגל הפיקוד הבכיר של צה"ל וקיבלה תעודת הערכה. ו', בניגוד לרבים אחרים באמ"ן, התריעה על אימוני הנוח'בה והזהירה כי לא יהיה לצה"ל זמן התרעה; שחמאס מוכן לפעול מיד. דמותה נחשפה ב"עובדה", וחלק מהתכתבויותיה עם קמ"ן האוגדה עמידרור הובאו גם בעמודים אלה. יפה דיבר הרמטכ"ל כאשר אמר שהיא מהווה דוגמה לאומץ לב מחשבתי ומקצועיות. ועדיין, יש פה צרימה. ו' עשתה את המוטל עליה בדיוק. אמ"ן מחנך ממלחמת יום הכיפורים לחובת ההתרעה האישית. זו חובה, ולא זכות.

מה קורה, ישאל מי שישאל, אם המפקדים מתעלמים מאזהרה על מלחמה קרבה ובאה, על פלישה? מה אמור לעשות חייל, קצין או נגד במקרה כזה? להמתין לתעודת הערכה?

את הגבינה הזאת צריך להזיז, ולא לחכות למחדל הבא. אם חייל משוכנע שמדובר בעת חירום ורגע לפני התקפת פתע, מוטלת עליו חובה לחשוף אותה לכל דרג מעליו, ואם צריך – לציבור. כן, ללכת לעיתונות ולשבור את המשמעת הצבאית. אישית, אי-אפשר להאשים את ו' שלא עשתה זאת; היא חונכה כל שירותה לשמור סוד. אבל אם צה"ל רוצה להכיר באמת, הנה היא: חובת ההתרעה האישית לא הספיקה. עובדה. ולכן, אם הכל נכשל, והאויב בדרך, עליך לספר לישראלים על כך. זו חובתך.

אוי ואבוי, יאמר לעצמו כל בכיר במערכת הביטחונית כעת. זה שובר את כללי הסודיות ואת שרשרת הפיקוד. ואיך נדע מתי זה אמיתי – ומתי פאניקה של רב"ט צעיר. אך כפי שיש פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן, וכל רב"ט מחויב לא להגשימן, יש גם שתיקות כאלה. ב-1973 צינזרו את הידיעות של הכתב הצבאי ב"מעריב" יעקב ארז, שדיווח על היערכות מוגברת של המצרים. אם סינוואר היה חושב שתוכניתו דלפה, 7 באוקטובר לא היה מתרחש; זו איננה ספקולציה, לאור תפיסת מסמכים מסוימים ברצועה. זו גם איננה איזו תפיסת מודיעין מטורפת; האמריקאים הדליפו את תוכנית הפלישה של פוטין לאוקראינה שנה ומשהו קודם לכן. זה היה יעיל באורח יוצא דופן.

לעיתים אני מדמיין נאום של בכיר ישראלי ב-9 בבוקר 7 באוקטובר שאומר: אנחנו בגיוס כללי. יש פלישה. כל יחידת מילואים שלא גויסה לצפון, לרדת דרומה, עכשיו. אל תחכו להפעלה. כל אדם נושא נשק - סעו דרומה. כל שוטר, ממחוז צפון ודרומה - כולם לעוטף עזה

רגע הפלישה הצריך מנהיגות מהרמה המנוסה והגבוהה ביותר. כזו שיכולה להנחות דרג ביטחוני המום, חסר ניסיון יחסית. חשבתי לכתוב על סיכום הדיון בו ראש הממשלה נתניהו הודיע ימים ספורים לראשי מערכת הביטחון שישראל בפני שלום היסטורי עם סעודיה, והדרך בה ההצהרה החגיגית הרתיעה אותם מקבלת החלטות הכרחיות לגבי עזה (וזה חלק מהכישלון); או הגילוי המרעיש בטורו של רונן ברגמן השבוע, שנתניהו אמר לשב"כ שאפשר לבצע סיכול בעזה רק אחרי "פיגוע נוראי" (ובמילים אחרות – קודם ימותו ישראלים, מה שקרה לבסוף).

אך בעיקר, וזה נשכח והושכח: איפה היו כל שנות הניסיון של ראש הממשלה. היכולת לנהוג בקור רוח, להדריך בכירים צעירים ממנו, להתיישב בחמ"ל - ולנהל מלחמה כמי שהתכונן אליה כל חייו. ירידה לפרטים. מעורבות טקטית בלחימה, כמו צ'רצ'יל הנערץ עליו. איפה כל זה היה. וזו דרך אחרת לשאול: מה אמור לעשות מנהיג כאשר מדינתו חווה התקפת פתע. מה מצופה מראש ממשלה בישראל. מה נדרש ממנו, כאשר קיבל התרעות – אכן, כלליות בלבד, לא ממוקדות, עטויות באובך של "חמאס מורתע" – אבל התרעות בהחלט. נראה לי שאפשר לסכם: לקיים דיון. אחד, נניח. ובמקביל, מה אפשר לצפות מהמתריעים; להעלות כוננות בעצמם, לדוגמה.

זהו נזק גדול של השנים האחרונות. הראיות מתעוותות, הזיכרון נחלש, השיח הציבורי מרעיל, הכאב והחנופה גוברים על האמת. תחקירי צה"ל, בניגוד להשמצות, עשו עבודה סבירה למדי; היא בהחלט לא מספקת. לא חקרנו עדיין, לא באמת, ולא הישרנו מבט לכישלוננו. והותרנו את זרע הפורענות בחשיכה.

קו בר-לב / אחוז ההצבעה של הציבור הערבי צפוי לעלות משמעותית בבחירות הנוכחיות. אך סקרי עומק של מפלגות, בפרט בגוש השינוי, מגלים שאין תנועה דרמטית של מצביעים ערבים למפלגות ציוניות. זה בעיקר מפתיע לגבי הדמוקרטים, שלמרות מאמצים מסוימים - מוגבלים, לאור הרשימה נטולת הערבים - אינם מצליחים לשכנע יותר מצביעים לא יהודים.

השבוע הציג בפניי עמר בר-לב חוברת קטנה, ובה 10 חוקים שגיבש יחד עם עו"ד הילה צור כדי להיאבק בפשיעה בחברה הערבית.

"האלימות ברחוב הערבי הפכה למגפה בתקופת הממשלה הנוכחית וגוררת בעקבותיה את כל המדינה", אומר בר-לב. "הבלימה שלה חייבת להיות אחת המטרות הראשונות של הממשלה הבאה".

פוליטית, זו התמודדות מול יואב סגלוביץ', מי שהיה סגנו במשרד לביטחון הפנים, שמנסור עבאס הביא לרשימתו. תחרות מבורכת; סיפור הפשיעה וממדי הרצח הפלילי בערים וכפרים ערביים הוא סכנה מתרחבת לכל ישראלי.

בקיצור רב, בר-לב מציע להפעיל חקיקה דרקונית ממש נגד פשיעה מאורגנת. הכנסת תרחיב את הגדרות ארגון פשע מאורגן, תחיל אותו גם על "חיילים", תאפשר חילוט רכוש נרחב. יקום מאגר "קבלנים מורשים" שרק איתם יכולות לעבוד רשויות מקומיות - ניסיון לנתק את הפשע המאורגן מצינור חמצן מרכזי שלו. יצירת חזקה שאם נתפס נשק לא חוקי במעונו של אדם, הוא בעליו. הסדרת הפעולות של חברות שמירה באמצעות פיקוח ממשי והסדרה. עונשי מינימום בהחזקת נשק; הרחבת הגדרות עבירת הפרוטקשן - ובתי משפט ייעודיים למאבק בפשיעה מאורגנת.

קראתי את החוקים. הם יעוררו קשיים רבים בהיבט של זכויות אזרח; העותרים ימהרו לבג"ץ ויזהירו ממדרון חלקלק. "לאור המשבר בו אנו נמצאים והסכנה הגלומה בו, גם אם חלק מהפתרונות המוצעים עלול לפגוע בזכויות פרט מסוימות, חשוב יהיה לחוקקם גם אם זה אומר לעשות זאת כהוראת שעה לתקופה מוגבלת", אומר בר-לב, "כשאתה נכנס לתפקיד ורואה מקרוב את הפשיעה, את הקורבנות, את מה שעובר על הציבור הערבי בישראל, אתה מבין שיש צעדים קשים שצריך לנקוט".

אם הכנסת תחוקק כמו שצריך, אחרי היוועצות ראויה במשפטנים (בניגוד לרוטמניזם שחזינו בו בשנים האחרונות) - סביר להניח שבג"ץ יקבע שמצב החירום במאבק בפשיעה מצדיק חקיקה חריפה. והכל כמובן בהנחה שיהיה שינוי בהרכב הממשלה.