מי צריך אולם קולנוע כשאפשר לראות את מרילין מונרו מתחת לכוכבים?

ג'וליה לואי-דרייפוס מדבבת אם המתמודדת עם אלצהיימר, קומדיה גיאורגית אבסורדית מציגה תחרות יופי שבה הפרס הגדול הוא מערבל מזון, ודרמה צרפתית לוקחת אותנו למסע משפחתי מרגש. פסטיבל הסרטים בערבה חוגג 15 שנה עם מסך נוסף, מתחם גלאמפינג ומבחר סרטים מרחבי העולם - ומוכיח שגם כשהוא גדל, הוא מצליח לשמור על האינטימיות והקסם שהפכו אותו לאירוע מיוחד

במשך שנים היה פסטיבל הסרטים בערבה מעין פנינה קולנועית חבויה בלב המדבר, אירוע בוטיק שמשך אליו אוהבי קולנוע שביקשו לעצמם חוויית צפייה אחרת: ממיטב היצירה הקולנועית העולמית ועד לקלאסיקות הגדולות של המסך, כשנופי הערבה עוצרי-הנשימה משמשים תפאורה והכוכבים מחליפים את אורות אולם הקולנוע. אבל השנה, בשנתו ה-15, אפשר כבר להכריז על שינוי: הפסטיבל התרחב, היצע הסרטים גדל, ומספר הסרטים הזרים שרושמים בו את בכורתם הישראלית - עלה.

קודם כל, לשם מה להסתפק במסך אחד תחת כיפת השמיים, אם אפשר שניים? ואכן, אל המסך המוכר הצמוד ליישוב צוקים הצטרף השנה מסך נוסף, ממש בכניסה ליישוב, ואם לשפוט על סמך הנוכחות בסוף השבוע האחרון - אם היו מוסיפים מתחם צפייה שלישי, גם הוא היה מתמלא. כדי להיענות לביקוש הגובר משנה לשנה לחוויה שמציע הפסטיבל, הוקם השנה גם מתחם גלאמפינג מרשים לטובת מי שמבקשים ללוות את הצפייה בלינה באוהל, על אדמת המדבר ממש, ולא בצימרים או בקתות האירוח שמקומות בהם אוזלים זמן רב לפני פתיחת הפסטיבל.

מזה עשור אני מגיע אל הפסטיבל הזה, שהפך עבורי לתאריך קבוע בלוח השנה הקולנועי, ממש כמו הפסטיבלים הגדולים בירושלים ובחיפה. אני אוהב את חוויית הצפייה שאין לה מקבילה באולם קולנוע רגיל; את פס הקול שנישא אל מרחבי המדבר ומהדהד בדממה שמסביב; את ההליכה בשבילי העפר אל מתחמי ההקרנה כשהחשיכה יורדת; ובעיקר, את האינטימיות הנדירה שמאפשרת לפגוש באופן בלתי-אמצעי כמה מגדולי היוצרים בקולנוע העולמי שמגיעים לערבה ומתערבבים בקהל. על הכל מנצחים תושבי צוקים, מפיק הסרטים אייל שיראי וזוגתו האמנית טינקר, שמציגה השנה במקביל לפסטיבל תערוכת יחיד מרשימה בכפר האמנים ביישוב.

הקרנה מיוחדת מוקדשת הפעם לזכרה של מבקרת הקולנוע והמנהלת האמנותית עדנה פיינרו. היא ובעלה דן ליוו את הפסטיבל מאז היווסדו, ובשנותיו הראשונות נהגו להקדים את ההקרנות בדברי מבוא, ולנהל שיחות פתוחות לקהל עם היוצרים הבינלאומיים שהגיעו לערבה. עדנה, שהייתה גם חברה אישית יקרה, הלכה לעולמה לפני כחצי שנה, והפסטיבל מקרין השנה מקבץ מסרטי בילי וויילדר - לזכרה. נסו לדמיין את מרילין מונרו ב"חמים וטעים" על המסך המדברי הענק, ותבינו למה זה המקום להיות בו.

מה שמביא אותנו אל סרטי הפסטיבל שבהם צפיתי. "מילים של אהבה" הצרפתי, סרטו של רודי רוזנברג, מתאר את מערכת היחסים הטעונה בין אם חד-הורית ובתה המתבגרת שמעולם לא הכירה את אביה. העלילה מתרחשת בשנות ה-90, ובמרכזה אביגיל, נערה המשתוקקת לפגוש את האב שנטש אותה ואת אמה, אשר בינתיים הביאה לעולם בן נוסף, יוני, מאב אחר. כמיהתה של אביגיל להכרה ולאהבה מניעה אותה לצאת למסע בעקבות אביה, מסע שהוא רצוף תפניות דרמטיות ורגעים מרגשים, הכוללים גם חיפוש אחר כלב שנעלם. התוצאה היא דרמה משפחתית מקסימה ומלאת הומור המשרטטת בהצלחה מורכבות של קשרים משפחתית וכאב הכרוך בהיעדרות רגשית וממשית. הופעותיהן הנפלאות של חפזיה הרצי ("היפרדות") ונור סאלאם המגלמת את אביגיל המתבגרת מעניקות לסרט חום, חיוניות ועומק רגשי.

שנות ה-90 הם גם התקופה שבה מתרחשת עלילת "גוריה", סרטו של הבמאי הגיאורגי לאוון קוגואשווילי המתארח בפסטיבל. הסרט, נציג גאורגיה לאוסקר הסרט הבינלאומי, מתרחש בכפר שבכותרת בשנים שלאחר התפרקות ברית המועצות, והוא מזכיר בסגנונו הפיוטי והאקסצנטרי את סרטיהם של אוטר יוסליאני ואמיר קוסטוריצה. גיבורו הוא אלמן המגדל אגוזי לוז ומתקשה להתפרנס, שמוצא עצמו מאוהב במורה לשירה שהגיעה זה עתה לכפר. המצוקה הכלכלית של גאורגיה הפוסט-סובייטית משמשת רקע לשלל התרחשויות ודמויות משונות: חבורת גנגסטרים מגוחכת, תחרות מלכת יופי שהפרס הראשון בה הוא מערבל מזון, מרפאה שבה כדי לבצע ניתוח יש להשכיב שני מטופלים זה לצד זה ולחבר כבלי חשמל למכונית, תלמידי בית ספר המתאמנים בהשלכת רימונים, ועז נמלטת שתושבי הכפר מתחרים על לכידתה. כל אלה מצטרפים לקומדיה אנושית אבסורדית המצולמת בשחור-לבן יפהפה, מלאה באותו לעג לגבריות הגאורגית המוכר לנו גם מסרטיו של דובר קוסאשווילי.

"קשרים", שמוצג אף הוא על מסכי הערבה, הוא עיבוד אנימציה לרומן הגרפי של אמנית הקומיקס הקנדית שרה לויט, שבו היא מתמודדת עם מחלת האלצהיימר של אמה. הסרט שביימה ליאה נלסון מתאר שני תהליכים הקשורים בזהות: התגבשות זהותה הקווירית של שרה בסן פרנסיסקו לשם היא מגיעה ומתקבלת לעבודה כמאיירת, והתפוררות זהותה של אמה (בדיבובה של ג'וליה לואי-דרייפוס) בעקבות המחלה. הסרט מיטיב לעצב את דמותו הנוגעת ללב של אבי המשפחה (בריאן קרנסטון), אקדמאי שהוא מרכזה התומך והליברלי של המשפחה. סגנון הרישום של לוויט הוא גם הבסיס לשפה החזותית של הסרט: אנימציה דו-מימדית בשחור-לבן המועשרת בדימויים סוריאליסטיים המעניקים ביטוי לחוויות רגשיות שקשה לתארן באמצעים ריאליסטיים. אם סרטים כמו "ואלס עם באשיר" כבר הוכיחו את כוחה של האנימציה להתמודד עם טראומות אישיות ולאומיות, "קשרים" מרחיב את גבולותיה אל מחוזות אינטימיים ויומיומיים יותר, שבהם הדימויים משקפים את תחושות הבלבול והאובדן ההדרגתי. גם עלילת הסרט הזה מתרחשת בשנות ה-90, שנדמה שהפכו לעשור הרשמי של הפסטיבל השנה.

כך, בשנתו ה-15, פסטיבל הסרטים בערבה גדל והתרחב, מבלי לאבד את האינטימיות שהפכה אותו לאירוע כה מיוחד. הוא ממשיך להציע עוד מאותו הקסם: להתרחק לכמה ימים מהשגרה, ולחוות קולנוע בתנאים שמעניקים משמעות מחודשת לצפייה המשותפת. בעידן שבו הקולנוע הולך ומצטמצם למסכים פרטיים, פסטיבל הערבה שב ומזכיר לנו, כמו בכל שנה, עד כמה החוויה הזו של לראות סרטים ביחד על מסך ענק היא הדבר האמיתי. וגם למה לפעמים שווה לנסוע בשביל זה עד המדבר.