הקצינה שחשפה את הכור בסוריה כמעט נזרקה מהמוסד: "איך אני לא בסדר?"

בראשית שנות האלפיים החלו להופיע באגף המודיעין של צה"ל סימנים מעוררי חשד חלקיקי מידע שהיתה בהם זיקה מסוימת לפעילות גרעינית צבאית בסוריה. מדי פעם נקלט איזשהו רמז, פיסת מידע, מיני רשרושים שאפשר היה לפרש לכאן או לכאן. שום דבר לא היה חד משמעי, וּודאי שלא דובר על כור גרעיני או על כך שסוריה בונה אותו כבר כמה שנים בתיאום עם צפון קוריאה. אני לא שמעתי ולא ידעתי דבר על כור סורי, או אפילו על משהו שקרוב לכך. גם דן חלוץ, שהיה הרמטכ"ל באותה תקופה, לא שמע על כך מאומה.

חשוב לציין כי לאחר מתקפת הטרור שהתרחשה בארצות הברית ב 11 בספטמבר 2001, מרבית הקשב המודיעיני שלנו ושל העולם המערבי כולו התרכז בארגון הטרור אל קאעידה, וכמובן בתוכנית הגרעין האיראנית. גם אריאל שרון, כראש הממשלה, וגם אני כממשיכו בתפקיד, הנחינו את המוסד ואת אגף המודיעין של צה"ל להתמקד באיראן ובאל קאעידה. מרבית המאמצים המודיעיניים הוקדשו לאפיקים הללו, ולא לסוריה.

ב 2003 פורסם כי ארצות הברית הגיעה להסכם עם לוב על פירוק יכולות ההשמדה ההמונית שלה. אמנם תוכנית הגרעין הלובית היתה עדיין בחיתוליה, אבל לא היה לנו מושג על עצם קיומה. האמריקאים ניהלו עם שליט לוב, מועמר קדאפי, משא ומתן במשך שמונה חודשים על פירוק יוזמת הגרעין שלו, אבל לא שיתפו אותנו בעניין. כאשר הדבר נודע לנו, נגרם זעזוע עמוק בקהיליית המודיעין הישראלית. כיצד ייתכן שמדינה המצויה בטווח חיכוך איתנו, מדינה תומכת טרור ובעלת יחס אגרסיבי מאוד כלפי ישראל, מנהלת תוכנית גרעין שאין לנו עליה שום מידע? חוסר הידיעה בנוגע לתוכנית הגרעין הלובית יצר טראומה במודיעין הישראלי, והחל מאותו רגע הוגברו הרגישות והקשב לכל אפשרות דומה ברחבי המזרח התיכון. זה היה הטריגר שהוביל את גופי המודיעין להגביר ערנות ולרכז מאמץ סביב הסוגיה הגרעינית ברחבי המזרח התיכון.

הצלחנו לדלות מארצות הברית מידע, שלפיו בלוב התקיים פרויקט מבוסס צנטריפוגות, שהוסתר בלולי תרנגולות ובבתי ספר. מי שהוביל את התהליך היה ד"ר עבד אל קאדר חאן, אבי הפצצה הגרעינית הפקיסטנית, שגנב את התוכניות מהולנד. הבדיקה העלתה חשד שהוא שהה במצרים, בסעודיה ובסוריה.

אגף המודיעין של המוסד החליט לבדוק היכן עוד במזרח התיכון פעל ד"ר חאן, והבדיקה העלתה כי שהה במצרים, בסעודיה ובסוריה. ההנחה של המוסד היתה כי מצרים וסעודיה לא יסתכנו בהקמת פרויקט גרעין מאחורי גבה של ארצות הברית. גם לגבי סוריה נשללה האפשרות הזו, כיוון שסוריה, מתוקף היותה מדינת אויב, היתה על הכוונת של המודיעין הישראלי מזה עשרות שנים.

ובכל זאת, אגף המודיעין של המוסד, במידה לא מבוטלת תחת לחץ מצד אמ"ן, החליט לחקור לעומק את האפשרות שמתנהלת בסוריה תוכנית גרעין חשאית. מאיר דגן, ראש המוסד, דחה את האפשרות הזאת על הסף. "סוריה?" הוא גיחך. "זאת עם הטנקים החלודים? אין שום סיכוי. אנחנו יודעים כל מה שקורה שם". ראש אגף המודיעין של המוסד, ד"ר אמנון סופרין, התעקש ושכנע את דגן להקצות אמצעים לבירור מעמיק יותר. הבדיקה אמנם העלתה כמה ספקולציות באשר לפעילות גרעינית, שאולי מתרחשת בסוריה, אבל לא היה בידי ישראל שום דבר קונקרטי או מידע מבוסס.

באותה תקופה סיימה ענת, קצינת מודיעין צעירה, את קורס הקמ"נים של המוסד. כבר במהלך הקורס היא החליטה להשתלב בתחום הגרעין בסוריה. באופן טבעי, רוב בוגרי הקורס העדיפו לעסוק באיראן, התחום הדומיננטי במוסד. שנים לאחר מכן שאלתי אותה מדוע בחרה דווקא בסוריה, והיא השיבה כי ראש הענף הרצתה להם במהלך הקורס, ובעקבות ההרצאה היא החליטה כי ברצונה לעבוד תחתיה. בדיעבד הסתבר לה שראש הענף "סימנה" אותה, ובעצם עשתה עליה מהלך גיוסי, בעקבות חיפושיה אחר קציני מודיעין שיעבדו איתה. בסוף הקורס שובצה ענת בגוף שעסק בגרעין האיראני, אבל היה לה החוש הזה, שיש לקציני מודיעין טבעיים, חוש שאותת לה שהיא צריכה לעסוק דווקא בגרעין בסוריה, והיא קיבלה את מבוקשה.

ענת התחילה לעבוד על סוריה לבדוק, לנטר ולאסוף חומר בניסיון לבנות תמונת מודיעין על המתרחש בה בתחום הגרעין. הממונים עליה במוסד לא ייחסו כל חשיבות למאמציה בעניין, ואף גיחכו מול האפשרות שתימצא הוכחה כלשהי לקיומה של פעילות גרעינית צבאית בסוריה. במשך חודשים ארוכים שמעה ענת שוב ושוב את אותם משפטים: "אין שום גרעין בסוריה, אין לסוריה כוונות כאלה, אין לה המשאבים הנדרשים, ואילו היו לה היינו יודעים על כך. זאת הרי החצר האחורית שלנו". בדיונים שבהם השתתפה, החוקרים היו מחייכים לעברה בהתנשאות ובזלזול: "זה לא יקרה בחיים, הכול שטויות". מובן שהיא נתקלה בקושי רב להוכיח שהיא צודקת.

הגישה המזלזלת הזאת חוללה דווקא את הפעולה ההפוכה. ענת החלה ללמוד את הזירה הסורית לעומק, ומכל כיוון אפשרי. היא חיפשה חומרים מודיעיניים מלפני שנים, כולל כאלה שאפילו לא הגיעו למוסד, אלא היו קבורים עמוק בארכיונים של אגף המודיעין בצה"ל. במקביל היא החלה ללמוד את תחום הגרעין מן היסוד. המחקר היסודי שערכה רק חיזק את תחושת הבטן שלה, והיא איתרה אינדיקציות ברורות למוטיבציה הסורית לפתח יכולת גרעינית. אבל גם כאשר היה בידיה קצה של חוט, התחושה הכללית במוסד עדיין היתה שאין שום סיכוי שדבר כזה יתרחש בלי שהמוסד יֵדע עליו. אחד המומחים לסוריה, קצין מוערך ואמין, אמר שמדובר בקשקוש מוחלט, ושאילו היתה פעילות גרעינית צבאית בסוריה הוא בוודאי היה יודע עליה.

גם האמריקאים, בתגובה לפנייה ישראלית, אמרו שהם אינם מזהים שום דבר חשוד הקושר בין סוריה לגרעין. ההנחה הישראלית היתה שאם גם האמריקאים אינם יודעים אז כנראה אין דבר כזה.

בעקבות זאת, בסוף 2006 החליט ראש החטיבה לסגור את הדסק של ענת. "חבל על הזמן", אמר, "אין שם כלום ולא מצאנו כלום". ענת עמדה להינשא כעבור ארבעה ימים, ראשת הענף כבר חיפשה תפקיד אחר בארגון, ודווקא אז הגיע מידע מודיעיני על אדם ממוצא צפון קוריאני השוהה בסוריה, ושסוריה מייחסת לו חשיבות רבה במיוחד. ענת החליטה "להתלבש" עליו ולא להרפות עד שתבין מה הוא בדיוק עושה שם. המעקב אחריו הוכיח שהוא קשור לקבוצה שלמה של צפון קוריאנים, שתחום עיסוקם לא ברור.

לחתונה שלה הגיעה ענת בדקה ה 90, בגשם זלעפות, ישירות מהמשרד, כאשר ראשה טרוד בחבורה הצפון קוריאנית. בחושיה המודיעיניים היא הגיעה למסקנה, שבסוריה נבנית תוכנית גרעין בסיועה של צפון קוריאה. לא היתה לה אמנם הוכחה חד משמעית, אבל האינטואיציה המודיעינית שלה הובילה אותה למסקנה אחת ברורה: סוריה מפתחת פרויקט בתחום הגרעין.

איש במוסד לא התייחס ברצינות לנורה האדומה שענת הדליקה, אבל היא לא ויתרה. מדי שבוע היתה שבה ומתעקשת בפני הממונים עליה שיש סימנים המעידים שסוריה נמצאת בעיצומו של פרויקט גרעיני, ועדיין בכל שבוע ההערכה שלה נותרה על השולחן ולא טיפסה במעלה שרשרת הפיקוד. ההערכה שלה סתרה את הנחת העבודה המודיעינית הכללית הקונספציה שלפיה סוריה אינה מסוגלת לפתח תשתית גרעינית צבאית.

ההתעקשות של ענת חשפה שקבוצת הצפון קוריאנים נוהגת להיפגש עם איברהים עותמאן, ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית בסוריה. זאת כבר היתה התפתחות משמעותית, ואנשי המוסד החלו לעקוב אחריהם. הם גילו כי הם נוהגים לנסוע צפונה, לעומק המדבר הסורי, אבל לא היה ברור לאן ומדוע.

בחלק מהמקומות שאחריהם ענת עקבה נראו סימנים מחשידים. ועדיין, כל מי שנחשף לכך במוסד הגיב בביטול. "אין שם שום גרעין, זאת חוות תרנגולות", נאמר לה. "את סתם מבזבזת זמן על הלולים שלך".

ענת עקפה את הממונים עליה, הגיעה לבכירים יותר בארגון והציגה בפניהם את החומר. זו אינה התנהגות מקובלת בארגון, ובחוות הדעת התקופתיות שלה נכתב כי היא "אינה מערכתית". אבל גם אז היא לא אמרה נואש. היא נאבקה בראש החטיבה שלה, שטען לאורך כל הדרך שהיא אובססיבית ומבזבזת את זמנו זמן שאמור להיות מוקדש לדבר החשוב באמת: הגרעין האיראני. בנחישות בלתי מתפשרת היא התעקשה והציגה עובדות חדשות: למשל, ישנם שני אנשים בכירים מאוד בסוריה הגנרל מוחמד סלימאן, איש סודו של אסד והאחראי על הקשר עם איראן וחיזבאללה, ואיברהים עותמאן, ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית בסוריה ובין השניים הללו מתקיים קשר בלתי מוסבר. ראש החטיבה לא התרשם. "גם אצלנו יש בכירים שנמצאים בקשר אחד עם השני", הוא אמר, "זה לא מוכיח כלום".

לקציני מודיעין טובים יש חושים מיוחדים, המאפשרים להם לזהות נורות אזהרה, ולתחושתה של ענת, לא היה מדובר בקשר שגרתי בין שני הבכירים הללו.

ב-2006 נוצרה הזדמנות לייצר תמונת מודיעין מדויקת יותר על אותם בכירים. הוכח כי השניים אכן קשורים זה לזה באופן עמוק ומשמעותי הרבה יותר מכפי שאפילו ענת עצמה סברה. מכאן ואילך החל מעקב צמוד יותר אחריהם ואחַר אזור בדיר א זור, שענת סימנה כחשוד. למעשה, זה היה השלב שבו החלו להיווצר סדקים בקונספציה, שלפיה אין שום פעילות גרעינית צבאית בסוריה. זה גם היה השלב שבו החליט המוסד שחייבים לבדוק לעומק את האתר בדיר א זור ואת כל מי שקשור אליו.

המעקב של המוסד אחר הצפון קוריאנים העלה כי הם מתגוררים בחאן גדול בצפון סוריה. אנשי המוסד, שהחלו למקד באזור את הכיסוי המודיעיני שלהם, גילו בו מבנה גדול שנראה כמו בית חרושת או מפעל. לא נראתה בו כל פעילות לא של בני אדם ולא של כלי רכב וברוב הזמן הוא נראה נטוש.

באחד הימים ענת זומנה לדיון בלשכתו של מאיר דגן, ראש המוסד. בדרך כלל קציני מודיעין זוטרים אינם משתתפים בדיונים אצל ראש המוסד, אבל לא היה מישהו בקיא ממנה בחומר הרלוונטי לנושא. "מצאתי משהו בדיר א זור", היא אמרה לדגן והציגה בפניו תצלום אוויר של המבנה באתר. נראה בו מבנה מרובע ואטום לחלוטין. דגן התבונן בתמונה ואמר שהוא נראה לו כמו בית ספר. מישהו אחר אמר שייתכן שמדובר במקלט שאסד בנה לעצמו. "לא", התעקשה ענת, "אני מרגישה שקורה שם משהו. זה האתר שאני מחפשת כבר שנים". דגן לא התרשם במיוחד. "תחזרי אלי כשיהיה לך יותר מידע", אמר לה.

עם זאת, דגן הנחה את ראשי האגפים במוסד לבדוק לעומק את האפשרות שסוריה וצפון קוריאה מקימות פרויקט גרעין צבאי בשטח סוריה. תגובתם של מרבית ראשי האגפים היתה סקפטית. "לא יכול להיות. אנחנו יושבים שם הכי טוב שאפשר", אמרו. "חבל לבזבז את הזמן". גם המקורות של המוסד בסוריה לא ידעו דבר על פעילות כלשהי בתחום הגרעין. אנשי הארגון לא ידעו באותו שלב שאסד מידר מפרויקט הגרעין את כל הצמרת הביטחונית והצבאית, כולל את שר ההגנה והרמטכ"ל הסורים.

במקביל, ענת התמקדה עוד יותר במוחמד סלימאן ובאיברהים עותמאן. כעבור שנים שאלתי אותה כיצד התרשמה משניהם. "נקשרתי אליהם", אמרה בחיוך. "סלימאן היה אדם מוכשר מאוד, אסטרטג ואיש ביצוע. הוא הצטייר כטיפוס רגוע, שאף פעם לא מרים את קולו, וידע לתכלל הרבה נושאים בו זמנית".

ההתחקות של ענת, בסיוע אנשי אמ"ן, אחרי עותמאן וסלימאן, יחד עם עוד פרטים שעלו לאורך הדרך, גרמה לה לחבר אחד ועוד אחד, עד שהחלה להתגבש אצלה ההבנה כי מדובר בכור גרעיני צבאי, ולא בפרויקט צנטריפוגות כמו בלוב או באיראן. עותמאן גם היה בין הבודדים בצמרת הסורית שנהגו לנסוע לעתים קרובות לחו"ל. העובדה הזאת כשלעצמה עוררה אצלה חשד, וגם יצרה הזדמנות.

לקראת אחת מנסיעותיו של עותמאן לחו"ל הצליחה ענת, בדרך לא דרך, לגרום לראש החטיבה לאשר מבצע שנועד לאסוף מודיעין עמוק על האיש במהלך שהותו מחוץ לסוריה. לאחר שראש החטיבה אישר את המבצע, גם ראש המוסד, מאיר דגן, נתן את אישורו. עם זאת, שום התלהבות לא נרשמה לאורך כל תהליך האישורים, והמבצע אף דורג בתחתית סדר העדיפויות של המוסד.

בכמה מבצעים שונים ניסו סוכני המוסד לטפל במחשב של עותמאן כדי להשיג את המודיעין שחיפשו, אך לא איתרו בו מידע משמעותי וּודאי שלא אקדח מעשן. ענת המשיכה ללחוץ, משוכנעת כי בסופו של דבר תימצא ההוכחה. בתגובה ללחצים שהפעילה, היא קיבלה, בניסוח כזה או אחר, את המענה הבא: "כבר ביצעת שני מבצעים ולא יצא מהם כלום. מה השתנה?".

פרק 2

מודיעין הוא פאזל המורכב מאלפי חלקים אלקטרוניים, דיגיטליים וּויזואליים שאמורים, בסופו של דבר, לספק תמונה שלמה. כל המידע נכנס לסל אחד, וכל אחד מגופי המחקר שולף ממנו את החלקים שמעניינים אותו או שעליהם הוא מבקש לשים דגש.

קיימת מסורת ארוכת שנים של ויכוחים וחילוקי דעות בין גופי המודיעין הישראליים. הייתי מודע לוויכוחים הללו עוד לפני שכיהנתי כראש ממשלה. גם המוסד וגם אגף המודיעין פועלים מחוץ לגבולות מדינת ישראל, ויש ביניהם חפיפה ותחרות בנושאים מסוימים. גם סביב סוגיית הכור הסורי נוצרה מורשת של עימות בין אמ"ן למוסד בשאלה מי היה הראשון שגילה כי סוריה אכן עוסקת בפרויקט גרעיני. האמת היא שלאף אחד מהגופים הללו לא היה קצה חוט קונקרטי או ידיעה חד משמעית, אלא רק שברי מידע שעוררו חשד, שלפיו מסתתר מאחוריהם משהו גדול הרבה יותר.

ראש אמ"ן, עמוס ידלין, טוען עד היום כי אמ"ן הוא שיזם את המעקב אחר הכור הסורי, ושאגף המודיעין שבראשותו חשד בכך זמן רב, ושאלמלא הוא לא היינו טורחים כלל לבדוק לעומק את האפשרות שסוריה מקימה מיזם גרעיני. ייתכן שזה נכון. המוסד, כמובן, סבור אחרת לחלוטין.

עד מרס 2007 אני, כראש ממשלה, לא קיבלתי שום איתות אזהרה מפורש על כך שיש בסיס כלשהו לחשוד כי סוריה עוסקת בבניית כור גרעיני או פועלת ליצירת יכולת גרעינית מבצעית. עם זאת, לכל אורך הדרך ידלין היה תקיף מאוד בהגנה על מעמדו של אמ"ן ועל תרומתו המכרעת, לדעתו, לְמה שהוביל, בסופו של דבר, לחשיפת הכור הסורי ולהשמדתו. בינו לבין מאיר דגן, ראש המוסד, שררו מתיחויות רבות, כחלק מהתחרות המסורתית בין שני הארגונים. הם לא היו צמד היריבים הראשון. גם אהרן פרקש זאבי, שהיה ראש אמ"ן לפני ידלין, היה נתון בעימותים מתמשכים עם מאיר דגן, והמציאות הזו הולכת הרבה שנים אחורה.

ידלין עצמו הגיע ממשפחה מיוחדת מאוד. הכרתי היטב את אביו המנוח, אהרן ידלין, שהיה שר החינוך מטעם מפלגת העבודה וגם המזכיר הכללי של המפלגה בתקופת כהונתה של גולדה מאיר. הכרתי גם את סבו, דוד הכהן, שהיה חבר כנסת. לדוד הכהן היו שני אחים בבנימינה, בני דורם של הורי, ומובן שגם אותם הכרתי היטב. הם נמנו עם החקלאים האמידים ובעלי הקרקעות ביישוב הוותיק. זאת היתה משפחה שהיוותה חלק מן הלב הפועם של הממסד החברתי, הכלכלי והפוליטי של מדינת ישראל. עמוס המשיך את השושלת המשפחתית המפוארת ונהפך לטייס קרב מהולל אחד משמונת הטייסים שהשמידו את הכור בעיראק ב 1981.

במרס 2007 הגיע אלי ראש המוסד, מאיר דגן, יחד עם תמיר פרדו, סגנו ולימים ראש המוסד בעצמו, ועם בכיר נוסף בארגון. הם הציגו בפני בקשה לאישור מבצע שנועד להשיג הוכחה חד משמעית לקיומה של פעילות גרעינית צבאית בסוריה. ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית בסוריה, איברהים עותמאן, עמד להגיע באותם ימים לאחת ממדינות אירופה. "אנחנו יודעים היכן הוא ישהה", אמר דגן, "ויש לנו דרך לשלוף את המידע שאנחנו מחפשים".

מפקד המבצע היה אמור להיות רם בן ברק, כיום חבר כנסת מטעם מפלגת יש עתיד, שבאותה תקופה פיקד על אחת היחידות המבצעיות המובילות של המוסד. אלא שבאותם ימים ממש הוא פיקד על קבוצת סוכנים במבצע אחר, שלא היה קשור לסוריה ושגם הוא התנהל באירופה. דגן ביקש שתמיר פרדו יחליף את רם כמפקד המבצע. ביקשתי לפגוש גם את פרדו וגם את מפקד החוליה בשטח, שפרדו הגדיר כ"בחור צעיר ומוכשר כמו שד". פגשתי אותם ביום שבו הם עמדו לצאת למבצע. שאלתי שאלות רבות. במיוחד רציתי לדעת מהי תוכנית הגיבוי למקרה שמשהו ישתבש.

זאת לא היתה הפעם הראשונה שנהגתי כך. תמיד, כאשר אישרתי מבצעים רגישים ומסוכנים של המוסד, רציתי להכיר את כל הפרטים, כולל הניסיון המבצעי והמקצועי של כל אחד מן המשתתפים. לאחר כל מבצע רגיש נהגתי לפגוש את הסוכנים, ובתקופתי היו מאות מבצעים כאלה. לא פעם גיליתי במפגשים הללו סוכנים שהכרתי בעבר. באחת הפעמים גיליתי, להפתעתי, את בת השכנים שלנו, שזכרתי כילדה בת עשר, ופתאום גיליתי כי מדובר בסוכנת נועזת של המוסד. היו גם כאלה שהכרתי את הוריהם, ולא ידעתי שבנם או בתם משרתים כסוכנים במוסד ואולי גם הוריהם לא ידעו.

כאשר דגן, פרדו וסוכניהם הגיעו אלי כדי לאשר את המבצע במרס 2007, לא הייתי מודע לכך שסוכני המוסד כבר ניסו להשיג את המידע המפליל על אודות עותמאן ובכל הפעמים הללו לא נמצא כל ממצא מחשיד. בפעם האחרונה, שגם הוגדרה מראש כניסיון אחרון, שהה עותמאן במלון באירופה. במשך ימים לאנשי המוסד לא היו תנאים מתאימים לביצוע המשימה. המלון היה ממוקם באזור פשע, צפוף והומה אדם, וסביבו התנהלה פעילות משטרתית ערה.

ביום שבו סוף סוף התאפשר לבצע את המשימה, סעד עותמאן ארוחת ערב הרחק מן המלון שבו התגורר. אלא שלרוע המזל, דווקא באותו ערב התארכה הפעולה שביצעו סוכני המוסד בחדרו של עותמאן במלון. הזמן חלף, והם עדיין לא השלימו את המשימה. חמש דקות לפני שעותמאן עמד לחזור למלון, נטל תמיר פרדו סיכון ואמר למפקד החוליה: "תאבטח את מה שקורה בחוץ ותן לי התראה של דקה לפני שהוא מגיע".

אלא שבאותם רגעים ממש אירע משהו שהיה עלול לשבש את הפעולה כולה. במבצע אחר באירופה, שהתנהל בדיוק באותן שעות, התרחשה תקלה, שאילו הסתבכה היתה עלולה להביא לחשיפת הסוכנים.

ההיגיון במצבים כאלה מחייב להפסיק מיד כל פעילות מבצעית, בכל מקום שבו היא מתנהלת, כדי לצמצם סיכוני חשיפה. האחראי במטה המוסד שבתל אביב על ניהול שני המבצעים עלול היה להורות לשתי החוליות באירופה להפסיק הכול ולהתפנות לאלתר מאזורי הפעילות.

רם בן ברק, אף שפעל בגזרה אחרת, המליץ שלא להפסיק את המבצע. פרדו ואנשיו היו עסוקים באותם רגעים ממש בניסיון אחרון להשלים את המשימה בחדרו של איברהים עותמאן.

שתי דקות לפני שעותמאן הגיע למלון, הבחינה אחת הסוכנות של המוסד בדיסק און קי שהיה מונח על שולחן שבחדרו של עותמאן, והחליטה לקחת אותו עמה. פרוטוקול הפעולה המבצעית מזהיר מפני שינויים כאלה, מחשש שהאדם שבחדרו ביקרו יבחין שמשהו אינו נמצא במקומו. הסוכנים האחרים בחדר אף אמרו לה: "עזבי את הדיסק און קי", אבל היא התעקשה. וכמו בכל סיפור מתח טוב, דווקא על הדיסק און קי הזה נמצא רוב החומר שחיפשנו.

סוכני המוסד יצאו מחדרו של עותמאן כאשר הוא כבר כמעט נכנס למסדרון שהוביל לחדרו. לימים אמר לי תמיר פרדו שזאת היתה סטייה קשה מההוראות מצדו, ושאילו מישהו היה פועל כך תחת פיקודו הוא היה מעיף אותו לכל הרוחות. "מצד שני", אמר, "אם הייתי עובד רק לפי הכללים, לא היו לנו עדויות על קיומו של הכור".

בחוליה שביצעה את הפעולה היו הסוכנים הטובים והמנוסים ביותר במוסד. כולם מילאו שנים לאחר מכן תפקידים בכירים בארגון. הם שבו בשלום לישראל, ולמחרת דיווח לי דגן כי הכול התנהל כשורה. מבחינת המוסד, מלכתחילה לא נראה כי מדובר במבצע חשוב במיוחד, ובוודאי לא מבצע היסטורי כפי שהסתבר בדיעבד. גם קודם לכן סוכני המוסד לא הצליחו להשיג את המידע המבוקש, וגם הפעם הנחת העבודה היתה שהתוצאה תהיה דומה. מכל מקום, החומר שנאסף בחדרו של עותמאן, כולל הדיסק און קי, הועבר לפענוח באגף המודיעין של צה"ל ללא תחושת דחיפות.

חלפו ימים אחדים עד שהחומר טופל ופוענח, משום שמישהו באגף המודיעין פשוט שכח לבצע את העבודה. עמוס ידלין, ראש אמ"ן, אמר לי כי זאת הראיה הברורה לכך שהציפיות מן המבצע לא היו, בלשון המעטה, גבוהות במיוחד.

באחד הבקרים הגיעה ענת למשרדי המוסד והבחינה בהמולה במסדרונות. "מצאו גרעין בסוריה", אמר לה מישהו בהתרגשות. "סוריה שלי?" שאלה בתדהמה. הסתבר כי אחד מאנשי אגף המודיעין בצה"ל עדכן את ראש החטיבה, כי בדיסק און קי נמצאו תמונות רבות של כור גרעיני בסוריה.

ענת זומנה מיד לדיון שבו השתתפו גם נציגים בכירים של הוועדה לאנרגיה אטומית. כולם המתינו שהיא וראשת הענף שלה יסבירו מה בדיוק אנחנו רואים בכל תמונה. עם זאת, הגישה עדיין נותרה ספקנית. "איך אתן יודעות שזה בכלל בסוריה?" שאלו אותן. "ואולי זה במדינה אחרת? אולי זאת סתם לוחמה פסיכולוגית נגד ישראל?".

ענת וראשת הענף הסבירו בסבלנות ובמקצועיות מה מופיע בכל תמונה, והתעקשו כי מדובר בפרויקט גרעיני. בהמשך מומחים ויועצים נוספים התבקשו גם הם לחוות את דעתם על התמונות, וכולם הגיעו לאותה מסקנה סוריה אכן בונה כור גרעיני צבאי.

לימים שאלתי את ענת: "לפחות אמרו לך מילה טובה?".

היא גיחכה. "ברור שלא. קיבלתי תעודת הוקרה כחלק מצוות שלם, אבל הסיפור שלי נהפך לסיפור אייקוני במוסד".

שיא האבסורד היה שלאחר שהוכיחה נחישות ויכולת מודיעינית יוצאת דופן, פנה אליה סגן ראש החטיבה ואמר לה: "כל חווֹת הדעת שלך איומות. את בוחרת לעסוק בטפל ולא בעיקר". המשמעות היתה שהיא נמצאת רגע לפני פיטורים. נדהמת, היא שאלה אותו: "אני הבאתי לגילויו של כור גרעיני בסוריה. אז איך אני לא בסדר?".

בסופו של דבר ענת קיבלה חוזה לשנה, כתקופת ניסיון, ומאז ועד היום היא משרתת במוסד בתפקיד בכיר. כאשר היא מרצה בקורס קציני מודיעין, היא מספרת את סיפורה המדהים, ומפצירה בחניכים לומר תמיד את דעתם, בלי לחשוש מביקורת מצד הממונים עליהם גם אם המחיר הוא עימות עם כל המערכת.

לא יכולתי שלא להיזכר בסיפור של ענת כאשר שמעתי לראשונה על הדיווחים של התצפיתניות מנחל עוז, שנתקלו בכתף קרה ובזלזול, או על הקצינה מ 8200 שהתריעה כי חמאס מתכנן חדירה לישראל, ומפקדיה אמרו לה שהיא מדמיינת. אלמלא ההתעקשות והנחישות של ענת, ואלמלא דרך החתחתים שעברה, ייתכן שיום אחד היינו מתעוררים למציאות כשלצדנו סוריה גרעינית.