קודם צריך לבקש מאיתנו סליחה

פתאום, כשהמערכת הפוליטית במבוי סתום, נזכרים שאפשר לחיות עם החרדים. אבל לא כל כך מהר מפרקים ברית

אריה ארליך|

לא היו ימים טובים לציבור החרדי כימים של מוצאי הבחירות לכנסת ה-26 שהותירו את המערכת הפוליטית עם דד-לוק מהגיהינום. יהדות התורה מנסה לסכם את הצלחות הקמפיין והחמצותיו, ש"ס מלקקת פצעים אחרי הירידה בכוחה, אבל המגזר עצמו שומע את הזמירות החדשות באולפני הטלוויזיה ולא יכול שלא להתמוגג. בן לילה התעוררנו למציאות חדשה ומופלאה: החרדים, מתברר, הם דווקא ציבור שאפשר לדבר איתו. לא צריך להטיל עליו סנקציות, לא חייבים לשלול זכויות, כבר אין צורך לרמוס אותו עד שיצרח "די". אפשר לדבר, להגיע להסכמות ולחלום על קואליציה של גוש השינוי יחד עם החרדים. יריבים מרים הפכו לשותפים אפשריים, מוקצים מחמת מיאוס מוצגים כמועמדים לחיזור פוליטי. עוד רגע יציעו לנו גם חיבוק.

קשה שלא להתפעל מהמהירות שבה מתחולל הנס. במשך ארבע שנות הממשלה הוצגה המחלוקת סביב גיוס החרדים כשאלה קיומית שאין עליה שום פשרה. 50 אלף לוחמים חסרים לצה"ל, אמרו בכל משדר. בלי גיוס חרדים, כך הזהירו, ביטחון המדינה בסכנה. היו האשמות קשות יותר, שלא אצטט. סיסמה קשה של שוליים קיצוניים הוצגה כאמירה כאמירה כלל-מגזרית. פוליטיקאים בנו קריירה של ממש על האמירות האלה, שעמדו במרכז מערכת הבחירות.

והנה, בקושי נסגרו הקלפיות, ומהרגע שהתברר שתמונת המנדטים המורכבת לא מאפשרת הקמת ממשלה, כבר נשמעים קולות חדשים: צריך להתגמש עם החרדים. וכאן הבן שואל: מה קרה ללוחמים החסרים? האם הצורך הביטחוני השתנה, או שהכל היה קמפיין מתוזמר שלא ממש צלח?

אבל התהייה הזו אינה פוטרת את הציבור החרדי מהתמודדות עם המציאות הפוליטית החדשה. היהדות החרדית ניצבת בפני הכרעה היסטורית לא פשוטה. השותפות עם מחנה הימין עמוקה, טבעית ורבת-שנים. זוהי ברית שנשענת על תשתית ערכית, הרבה מעבר לאינטרס הפוליטי. פרידה ממנה, גם זמנית, תהיה מהלך קשה לעיכול בשני הצדדים. הימין יתקשה לסלוח, והשטח החרדי יתקשה להסכים. ומנגד, אם תונח על השולחן הצעה רצינית להסדרת מעמדם של לומדי התורה, לשמירה על עולם הישיבות ולחילוץ החברה הישראלית מן המשבר – ייתכן שחלק מהמנהיגים הרוחניים יורו לפוליטיקאים להאזין להצעה בנימוס. ועדיין אינני רואה את זה קורה, ואישית אצטער על כך מאוד. לא עוזבים שותפים כל כך מהר. מעבר לסוגיית הגיוס יש עוד סוגיות חשובות שבהן השמאל והחרדים לא רואים עין בעין.

במשך ארבע שנים ספג הציבור החרדי מסע השחרה חסר תקדים. לא ביקורת עניינית על סוגיית הגיוס, שהיא לגיטימית וחשובה, אלא מתקפה מתמשכת על ציבור שלם. דמוניזציה, הכללות מרושעות, הצגתם כאויבי החברה הישראלית

ייתכן, למרבה האירוניה, שדווקא ממשלה בהובלת גוש השינוי תוכל לקדם הסדר שהימין בראשות נתניהו התקשה להעביר, בין היתר בשל העובדה שהמערכת המשפטית סיכלה כל ניסיון לפתרון. אם גם המערכת המשפטית תמצא לפתע דרך להכיל פשרה כזאת, יהיה זה מחזה מאלף. יהיה מרתק לשמוע את הריכוך בהצהרות האנטי-חרדיות ואת האידיליה המתחדשת עם החרדים תחת מטרייה משפטית מאפשרת.

אבל רגע לפני שמדברים על רעיונות שנשמעים מופרכים, יש עניין קטן שדורש טיפול, ובעניין הזה אשמש כפֶה לכלל אחיי החרדים: במשך ארבע שנים ספג הציבור החרדי מסע השחרה חסר תקדים. לא ביקורת עניינית על סוגיית הגיוס, שהיא לגיטימית וחשובה, אלא מתקפה מתמשכת על ציבור שלם. דמוניזציה, הכללות מרושעות, הצגתם כאויבי החברה הישראלית. אנשים הגונים, משפחות, ילדים והורים שחיים לפי אמונתם, נדרשו לשאת על גבם את כל תסכוליהם של פוליטיקאים בדרך לקלפי. היו פוליטיקאים ופרשנים שחצו כל גבול של הגינות ציבורית.

ועכשיו, כשמפת המנדטים אינה מסתדרת, נזכרים לפתע שאפשר לחיות איתנו? מותר לשנות עמדה, אבל קודם צריך לבקש סליחה. אחר כך אפשר יהיה להשתעשע ברעיונות קואליציוניים.