ההיסטריה, הדם הרע והמעריצות שחיכו במקלחת: היי פייב בת 30

לפני ההופעה הגדולה הראשונה שלהם, שלחו את אמיר פרישר (אז פיי) גוטמן, אייל דסאו, מייקל הרפז, עידן יסקין ואייל שחר - להופיע במתנ"סים ברחבי הארץ. "לא ידעו איך לאכול אותנו, צעקו לנו 'הומואים' ו'קוקסינלים' וכל המגוון של המילים הלא-יפות", אומר הרפז. "זרקו עלינו ביצים ועגבניות. הבנות של היישוב נהרו למתנ"ס לראות אותנו והחברים שלהן ריססו אותנו בספריי ולסיום זרקו עלינו את הפחיות של התרסיס".

עכשיו הם חוגגים 30 שנה להקמת הלהקה שנוצרה בכלל דרך מודעה בעיתון: "דרושים בחורים שנראים טוב ויודעים לשיר ולרקוד", נכתב. יותר מ-500 בחורים הגיעו לאודישן שירה בפלורנטין. גם יהודה לוי, שכבר היה אז כוכב, הגיע אבל לא התקבל. בשלב השני, שהיה אודישן ריקוד, החמישה שהתקבלו הבינו שהם חבורה, אבל ההמתנה המשותפת לא יצרה ביניהם שום קשר. "כל אחד מאיתנו היה במקום אחר", מספר דסאו. "אמיר הגיע מחיפה, עידן אמר לשחר, חבר שלו מפתח-תקווה, 'אני נוסע לאודישן, בוא, תעשה גם אתה', מייקל היה באמריקה ואני כבר גרתי בתל-אביב. עבדתי אז בבנק וחיפשתי עבודה נוספת, וכשראיתי את המודעה בעיתון חשבתי שאין לי מה להפסיד. הכנתי לאודישן שיר שאהבתי, ורק כשהגעתי אמרו לי שכולם צריכים לשיר שלושה שירים שנבחרו מראש. שרתי מה שיצא לי. עשיתי הכנות נפשיות לתשובה שלילית. שבוע לפני כן נבחנתי לתפקיד מלצר מזמר ב'פאנץ' ליין' ואמרו לי לא. אף פעם לא החזקתי מעצמי בתור זמר גדול".

הרפז: "היינו להקת בנים, לא חמישה סולנים, ובלהקה לא כל אחד חייב להיות זמר-על".

הרפז, דסאו, פרישר-גוטמן, יסקין ושחר - נשלחו לשנת אימונים שבסופה נהפכו להיי פייב. המשקיעים, טבת הפקות והד ארצי, בנו להם לו"ז עם שיעורי פיתוח קול, תנועה, אימוני כושר והקלטות באולפן מסביב לשעון. "זה היה כמו מחנה צבאי", אומר הרפז, היחיד מהם שלא עשה צבא.

דסאו: "הרגשתי כמו סמוראי. עבדתי בהיי פייב כל יום, כל היום. זה גם היה מאוד עוצמתי מהסיבה שאסרו עלינו לספר מה אנחנו מבשלים, וגם לא לשבת בחוץ. היינו מתחת לרדאר".

בפגישת העבודה הראשונה, כשהתקשו לזהות את המכנה המשותף ביניהם, הם הניחו שההפקה רצתה לגוון. הרפז שנולד בארצות-הברית כונה אז 'האמריקאי', לדסאו שהגיע מבית אריה שמעבר לקו הירוק הם קראו 'המתנחל', ופרישר-גוטמן היה 'היפה'. שנה אחרי, כשהלהקה נחשפה במסיבת עיתונאים שכונסה ביום האהבה, הם כבר הכירו זה את זה לעומק, לטוב ולרע, והקונספט היה ברור לכולם: להקת בנים מחו"ל שפשוט שרה בעברית.

הרפז: "כל להקות הבנים בעולם נבנות על הורמונים ופונות לבנות ולגייז. לא המצאנו את הגלגל, אבל היינו הראשונים שעשו את זה בעברית ואף אחד לא הבין מה אנחנו עושים. רק שנים בודדות קודם קמו טייק ד'את, אן סינק והבקסטריט בויז".

כחצי שנה אחרי ההשקה, בעצרת הזיכרון ליצחק רבין, הם עלו לבמת הכיכר על שמו. עפרה חזה הייתה המופע המרכזי, ואת חבורת הבנים לא ידעו איך להציג. דסאו: "הציגו אותנו כלהקת נוער או משהו כזה, בכלל לא ידעו איך קוראים לנו".

הרפז: "נפגשנו בבית קפה באבן גבירול פינת ארלוזורוב, נכנסנו לשירותים, שמנו אדידס כחול-לבן ויצאנו לרחוב. אמיר עם הפן המתנפנף שלו, לי היו אז גוונים בלונדיניים, כמה בנות זיהו אותנו והתחילו לרדוף אחרינו. ברחנו מהן, ממש רצנו וכשהגענו לכיכר גילינו עשרות אלפי בנות שבאו לראות אותנו. אותנו!"

מישהו הכין אתכם לגודל ההצלחה? הרפז: "אמרו לנו 'כשנהגי המוניות יזהו את הפרצופים שלכם זה יהיה סימן שהצלחתם', לא אמרו לנו שנצליח ובהתחלה באמת לא הצלחנו".

דסאו: "כל קבוצה, לא משנה באיזה מקצוע, זקוקה לליווי. באותם ימים לא הייתה מודעות לצד הנפשי, וחבל שלא הייתה לנו פונקציה של מנטור או פסיכולוג. מצד שני, אף אחד לא חזה את ממדי ההצלחה".

מייקל הרפז: "לא ידעו איך לאכול אותנו, צעקו לנו 'הומואים' ו'קוקסינלים'. הבנות של היישוב נהרו למתנ"ס לראות אותנו והחברים שלהן ריססו אותנו בספריי ולסיום זרקו עלינו את הפחיות של התרסיס"

תוך כדי תנועה, כל אחד קיבל תפקיד: הרפז, שהמציא את שם הלהקה, טיפל במיתוג, דסאו בלוגיסטיקה, שחר בעיבוד הקולי, יסקין במועדוני המעריצים ופרישר-גוטמן בכוריאוגרפיה ובבימוי. את השירים שלהם כתבו אהוד מנור, דן תורן ושי להב (ממופע הארנבות של ד"ר קספר), המנהל המוזיקלי של הלהקה. ניגנו אותם ברדיו בלי הפסקה, והגדירו אותם כלהקת צעצוע שנועדה לבנות, "וזה בדיוק מה שהיינו", הם אומרים.

להב לימד אותם איך להתנהג כלהקה, ודרש מהם להיות בלתי מושגים ולהימנע ממגע עם הקהל. "הוא אמר לנו, 'אתם תרוצו לוואן לפני שהשיר האחרון מסתיים, אתם החלום'", נזכר הרפז. "אז זרמנו איתו אבל לא הצלחנו להחזיר לעצמנו גרם אחד מהפרטיות שאיבדנו. פעם חזרתי הביתה בשלוש לפנות בוקר, הלכתי לשירותים וגיליתי מישהי במקלחון, עם בגדים, למזלי. מיד הזמנתי לה מונית".

דסאו: "ביום כיפור אחד שלוש בנות הגיעו אליי מראשון-לציון, ברגל. הן מצאו בדפי זהב שאני גר במונטיפיורי. כולנו סבלנו מגרפיטי בחדר המדרגות, גם ההורים של אמיר סבלו מזה, ואמיר המסכן נאלץ להחליף דירה כל שבועיים-שלושה. היה כיף-קשה. אני הייתי חבר של תמי, רקדנית שלנו, וכשהתארסנו המעריצות תלו שלטים 'הלוואי שתחלי בסרטן הרחם'".

הופעתם הרבה. עד כמה הצלחתם ליצור שגרה סבירה? "מרוב הופעות כבר לא ידעתי מה איתי. פעם הופענו בשדרות וצעקתי 'שלום קצרין'. או שאולי זה היה להפך. היום נעים להיזכר בזה, בזמן אמת זה היה פחות נעים". בארבע שנות פעילותם הם הקפידו על חזות משפחתית ותדמית נקייה. "לא היינו רוקסטארז עם אלכוהול וסמים ובלגן, היינו פופסטארז וההורים של המעריצות סמכו עלינו והסיעו אותן להופעות שלנו", מספר הרפז.

היו רומנים עם מעריצות? דסאו: "מה פתאום. בהופעה בבית-שמש, כשעמדתי מאחורי הקלעים וחיכיתי לתורי, בא אליי מישהו 'בוא תצטלם עם הבת שלי'. אמרתי לו בנימוס 'לא עכשיו, אני באמצע ההופעה' והוא פתח עליי 'אני עשיתי אותך' והזדהה כעובד העירייה. קראתי למאבטחים שהזיזו אותו. אמיר שהיה נחמד לכולם ידע לטפל בזה הרבה יותר טוב ממני".

הרפז נזכר בשאלה של יאיר לפיד כשהתארחו בתוכנית שלו: אילו היו בני 26 כקהל, האם היו מקשיבים להיי פייב או מבטלים אותה? "עניתי שהייתי נותן לה הזדמנות. לא היה אז פופ ולא היה שמח בארץ, הקהל היה בטי-שירטס וג'ינס, ופתאום הגיעו חמישה חבר'ה בז'אן פול גוטייה שרוקדים עם כל הגוף, אז ברור שאמרו שהם גייז. ישראל היא מדינה קשוחה".

בימי הלהקה אמיר עוד היה בארון. דסאו: "אמיר מעולם לא הסתיר, הכרנו אותו כגיי, הוא לא דיבר על זה ואנחנו לא הפכנו לנציגי הלהט"בים. זה לא היה עניין. הקטע היה כשהתחילו לדבר שגם מייקל גיי. הקהל לא קלט שמייקל הוא המטרוסקסואל הישראלי הראשון".

אייל דסאו: "ביום כיפור אחד שלוש בנות הגיעו אליי לתל-אביב מראשון-לציון, ברגל. הייתי חבר של רקדנית של הלהקה. כשהתארסנו המעריצות תלו שלטים 'הלוואי שתחלי בסרטן הרחם'"

מותו הטרגי של פרישר-גוטמן לפני תשע שנים, מחק את הסיכוי האחרון לאיחוד היסטורי של הלהקה, אבל אגדות, כדרכן, לא מתות לעולם. הרפז, היחיד שעוד מופיע עם שירי הלהקה יחגוג 30 להיי פייב מחר בערב ברדינג 3 ת"א, ומכל החמישה רק דסאו ייצטרף אליו.

הרפז (53) נולד בפרברי דטרויט לאבא ישראלי, ובגיל 23 עקר לניו-יורק והתחיל לדגמן ולהופיע עם הגיטרה שלו בצמתים ראשיים עד שהרמזור התחלף. בהקרנה של 'שירת הסירנה' פגש את איתן פוקס וגל אוחובסקי שהציעו לו להצטלם בסדרה החדשה שלהם, 'פלורנטין'. בפגישתם הבאה שהתקיימה בשינקין פוקס הניח על השולחן עיתון עם מודעת דרושים ואמר לו 'זה תפור עליך'. "ככה, במקום 'פלורנטין', התקבלתי להיי פייב", נזכר הרפז. "הציעו לי חוזה לחמש שנים, כמו לכולם, אבל אני טענתי שזה יותר מדי. קפטן (הבמאי משה קפטן) הצביע על הדלת ויצאתי מהחדר. אחרי שלושה שבועות הוא צילצל ואמר שהם לא מצאו את החמישי והציע לי חוזה לשלוש שנים בלבד, בתנאי שלא אספר על כך לארבעת החברים".

הפרישה שלו עם סיום החוזה הייתה השלב הראשון בגסיסה של הלהקה. "נאלצתי לגלות לחברים האחרים שהחוזה שלי שונה משלהם וזה לא עשה לנו טוב. במקביל, רציתי שננסה לשיר באנגלית והם סירבו. ואז התחילו קצת מריבות וקצת ענייני אגו ביני לבין אמיר. ברור שחברי הלהקה כעסו עליי נורא".

הרהורי חרטה? "לא מתחרט על כלום, אבל אילו הסיטואציה של הפרישה הייתה מתרחשת היום אני מניח שהיה איזשהו מפיק ישראלי שהיה אומר לי 'לפני שאתה חוזר לניו-יורק סע לתאילנד, לשבוע-שבועיים, תנקה את הראש ונדבר כשתחזור'. כיוון שזה לא קרה, יום אחרי הפרישה מהלהקה טסתי לניו-יורק וחזרתי לכבישים ולצמתים שבהם ניגנתי בעבר. גידלתי זקן וחבשתי כובע כדי שהישראלים שם לא יזהו אותי".

ואחרי שש שנים חזרת לתל-אביב. "מהר מאוד גיליתי שמדינת ישראל ממש לא חיכתה לי".

שנה אחרי שפרשת הלהקה התפרקה.

דסאו: "מיצינו, זה כבר לא היה זה. מצד אחד זאת הייתה עבודה מאוד קשה – לשיר ולרקוד, להתנשף עם מדונות לצד ארבע פרימדונות. זה מורכב. מצד שני, הייתי ונשארתי החוליה הפחות-חזקה בשירה, כי זייפתי. כיוון שלא שרתי בהקלטה לא היה לי מה לשיר על הבמה בלייב. אחרי הפירוק נסעתי עם אשתי לניו-ג'רזי להיות עם הוריה החולים. לפני שחזרנו לארץ קיבלתי החלטה להתנתק מהמוזיקה, אבל לא נגמלתי ממנה".

גם עידן יסקין (52) מגדיר את עצמו כבלתי גמול. "לפני 19 שנה הגעתי לניו-יורק בגלל שלא יכולתי להישאר בישראל. אמנם אני דור שלישי באם המושבות, ולפני כמה חודשים קיבלתי כוכב בשדרת הכוכבים ברחבת היכל התרבות בפתח-תקווה, אבל כשאתה יוצא מהיי פייב אתה לא יכול לחפש עבודה בבנק, זה לא מתאים. חשבתי שגם בניו-יורק אתעסק במוזיקה, אבל אחרי שנה אחי הקטן נפטר והרגשתי שאני לא מסוגל לשמח קהל כשבתוך תוכי אני מת. היום אני מנהל מחלקות קניינות בבתי כלבו שונים, נשוי לסופיה השוודית ואין לנו ילדים, מבחירה".

הרעיון לאיחוד היה שם כל הזמן, אבל התנאים הבשילו רק לפני עשור כשהרפז ושחר נכנסו לזה ברצינות. החמישייה כבר ראו את עצמם צועדים אל האופק הוורוד. אבל אז, בשיא החזרות, פרישר-גוטמן סיפר להם שאובחן כחולה סרטן.

אחרי שעבר טיפולים, התברר שהאבחנה הייתה שגויה והוא בריא. כשהזמין חברים קרובים ומשפחה לחוף עתלית כדי לחגוג שנה להחלמתו, הוא טבע כשניסה להציל את אחייניתו שנסחפה למערבולת. להלוויה המשפחה ביקשה שרק יסקין יגיע, והשאר לא שאלו למה.

"אחרי שאמיר נפטר לא הרגשתי שיש לי סיבה להופיע עם שלושת האחרים", אומר יסקין. "היו שם דברים לא יפים ולא חבריים, שקיימים גם היום. למרות זאת, אם לא הייתי סובל מבעיות גב, הייתי מגיע להופיע איתם".

אייל שחר (52) חי בהרצליה, נשוי פלוס שניים, עובד כמאמן כושר אישי ועושה מופעי מחווה לבי-ג'יז. להופעת יום ההולדת הוא השיב בשלילה, "לא בקטע רע, זה פשוט לא מתאים לי עכשיו. אני כותב ומלחין את האי.פי הבא שלי".

תופעת היי פייב יכולה לחזור על עצמה בימינו?

דסאו: "איזה מפיק יעלה היום בדעתו לקחת חמישה בחורים, לאמן אותם ולדחוף אותם לכל מקום?"

הרפז: "ההיסטריה של מעריצים שאפיינה את הניינטיז כבר דעכה בכל העולם. היום כבר אין כוכבים בלתי נגישים ואין חלומות, אבל תמיד יש מקום לשירי פופ על אהבה ושמחה שמדליקים את ההורמונים של גייז ובנות".