המסע של הנשים שנמלטו מזוגיות אלימה: "כשדלת המקלט נסגרת מאחורייך, את לבד"

אחרי הבריחה מהאלימות ויציאה מהביטחון שמעניק המקלט, רבות מהנשים נאלצות להתמודד עם בדידות, קרב מתיש בבירוקרטיה ומאבק ממושך לשיקום חייהן וחיי ילדיהן. אגם (שם בדוי) היא אחת מהן. היום, שלוש שנים אחרי שעזבה את המקלט, מספרת אגם על הקושי להיות בחוץ, למצוא מסגרת חינוכית מתאימה לילדים, לשלם שכר דירה ולקבל ליווי מעובדת סוציאלית, לאור המחסור הגדול בעובדים בתחום.

עבור אגם ושני ילדיה, יום היציאה מהמקלט לנשים נפגעות אלימות לא נתפס כרגע של שמחה וסגירת מעגל. עבורם, היה זה בעיקר רגע של חשש גדול מפני העתיד. "ברגע שהדלת נסגרת מאחורייך את מבינה שאת לבד", היא אומרת.

שנה וחצי התגוררו אגם והילדים, כיום תלמידי בית ספר יסודי, במקלט בירושלים. זמן השהייה שלהם התארך הרבה מעבר לממוצע, העומד על כחצי שנה. ואולם במקרה הסבוך של אגם, שכלל בין השאר התנכלויות חוזרות ונשנות מצד בן זוגה לשעבר וצלקות בנפשם של הילדים, משרד הרווחה התיר למקלט להאריך שוב ושוב השהות. ובכל זאת, יום העזיבה הגיע לבסוף. "אין לי משפחה קרובה, ומבחינת החברים כבר לא הייתי קיימת", אומרת אגם, "במקלט יש עובדות סוציאליות ומדריכות. הילדים מקבלים מענה". ביום שבו עזבה את המקלט, גם המעטפת הטיפולית נעלמה.

עם עזיבת המקלט הטיפול באגם עבר לאחריות המחלקה לשירותים חברתיים בעיר מגוריה בצפון. ואולם, עד מהרה גילתה אגם שהמחסור בכוח אדם במחלקות הרווחה משפיע באופן ישיר עליה ועל ילדיה. "אין הרבה עובדות סוציאליות ומי שיש - עמוסה", היא אומרת. כך, הפרק החדש בחייה היה רצוף במאבקים ביורוקרטיים: על שיבוץ מתאים במערכת החינוך, כזה שייקח בחשבון את הטראומה הקשה של ילדיה; על שכר הדירה; על טיפולים. "לכל זה מצטרפת אשמה על כך שהמתנת כל כך הרבה שנים עד שעזבת את הזוגיות האלימה והילדים שלך נאלצו להישאר עם כאלה צלקות בנפש. ומצד שני, על זה שקמת והלכת ובכך ניתקת את הילדים מהסביבה הקודמת שלהם", היא מספרת.

העיסוק באלימות כלפי נשים מגיע לכותרות בדרך כלל כאשר קורה הנורא מכל. רק בחודש האחרון נצבעו הכותרות הראשיות באדום, כאשר עוד אישה נרצחה בידי בן זוגה. בפורום מיכל סלה פרסמו השבוע נתון קשה שלפיו מאז 2020 התייתמו 241 ילדות וילדים בעקבות רצח אמם. 2025 קבעה שיא עם 51 יתומות ויתומים חדשים עקב רצח במשפחה, והשנה כבר התייתמו 33 ילדים. הנתונים הקשים האלה הם רק קצה הקרחון של התופעה, שהחודש יחול יום המודעות למאבק בה: למוקד משרד הרווחה לבדו מגיעות מדי חודש מאות פניות בנושא אלימות במשפחה, זאת לצד פניות לעמותות העוסקות בנושא. בקצה רצף האלימות מוצע לפונות להגיע לאחד מ-17 המקלטים לנשים.

אגם מספרת כי "עם כל הקושי והפחד שהיו לי בהגעה למקלט, אני חושבת שאם לא הייתי הולכת החיים שלי היו נגמרים הרבה יותר מהר". המקלט הציל את חייה, אך ההסתגלות לחיים שאחריו היתה כרוכה בחבלי לידה רבים. "כשאת יוצאת מהמקלט, את מרגישה שאת כלום, שלא תגיעי לשום דבר בחיים, שאת טיפשה, שהחלום שלך יישאר בגדר חלום בלבד".

במשרד הרווחה מפעילים כיום כמה תוכניות שמטרתן לסייע לנשים נפגעות אלימות לבנות מחדש את חייהן: כמה עשרות נשים יוצאות מקלטים מופנות מדי שנה לדירות מעבר - תוכנית שמטרתה לרכך את המעבר לחיים עצמאיים, באמצעות דירות בקהילה שנשכרות עבור הנשים וילדיהן לזמן מוגבל - שתי נשים בדירה; תוכנית נוספת, "דף חדש", מאפשרת לנשים לקבל ליווי וגם תמיכה כלכלית לאורך כשנה וחצי מיום היציאה מהמקלט, ולעתים גם לאחר סיום מערכת יחסים זוגית אלימה שלא היתה כרוכה ביציאה למקלט.

ואולם, אומרת אגם, לא תמיד זה מספיק. היום, שלוש שנים לאחר שיצאה מהמקלט, כשהיא מחזיקה בעבודה מסודרת בתחום הקרוב לליבה ונמצאת בישורת האחרונה של לימודיה לתואר ראשון, היא יודעת לומר שהצורך בתמיכה לא נעלם בחלוף שנה, וכנראה שלא ייעלם לעולם. היא ממשיכה להיעזר בתוכנית המופעלת מכספי תרומות בלבד: "צומחות יחד", תוכנית שמפעיל ארגון ויצו ישראל עבור נשים שיצאו ממערכת יחסים אלימה.

"יציאה מהבית היא צעד קשה, בודד ומורכב", אומרת עו"ס הדס דגן בלום, שניהלה את התוכנית מראשיתה. "שיקום הוא לא תהליך קצר, ואנחנו מנסות ללוות אותו כמה שאפשר".

כששרית (שם בדוי) יצאה מקשר אלים שנמשך כשש שנים, היא בקושי זכרה איזה אדם היתה לפני שנות ההתעללות והפחד הבלתי פוסק. "לא ידעתי על עצמי כלום: מה אני אוהבת, מה אני רוצה. כלום". שרית לא יצאה למקלט, והצליחה להתנתק מבן זוגה האלים באמצעות צווי הרחקה. אך הנזק הנפשי שספגה היה קשה לא פחות.

לדבריה, היא נעזרה בשלל מענים טיפוליים שסיפק לה משרד הרווחה, אך הקהילה של "צומחות יחד" העניקה לה סיוע מסוג אחר "שם הכרתי חברות שלא צריך להסביר להן יותר מדי, הן מבינות בלי מילים", אומרת שרית, "פתאום הבנתי שבמשך שנים לא היה לי רגע לעצמי. זה עזר לי קודם להכיר את עצמי, ואחר כך להכיר שוב את הילדים. כשיש אלימות בבית המציאות היא של הישרדות ונוצר נתק רגשי. אחרי שיוצאים מקשר כזה צריך ללמוד להכיר את הילדים מחדש".

באופן רשמי, הקהילות מוגדרות כתוכנית לחמש שנים. ואולם, לדברי דגן בלום נשים רבות מרגישות שהן זקוקות למענה הזה גם מעבר לשנים שהוגדרו. "כשהעזתי לבוא לקבוצה שפועלת כבר חמש שנים ולהציע שאולי זה הזמן לסיים - מיד בלעתי את הלשון כי ראיתי את ההלם על פני המשתתפות", אומרת דגן בלום, ״מבחינת הנשים זו הקהילה, זו המשפחה, ומשפחה לא עוזבים".