מה העתיד של עוטף עזה ומה העתיד של רצועת עזה?

שלוש שנים אחרי הטבח, שנה אחרי הסכם הפסקת המלחמה והשבת החטופים, הסדר לרצועת עזה שיכלול גם ביטחון מלא לישראל ולישראלים וגם עתיד נורמלי (יחסית) לפלסטינים שאינם מעורבים בטרור - נראה לגמרי כמו חלום באספמיה

תגיות

ומה הלאה? מה העתיד של עוטף עזה ומה העתיד של רצועת עזה? שלוש שנים אחרי הטבח של 7 באוקטובר 2023 יש למישהו בממשלה – שנותרה במקומה – תשובה לשאלה זו? ואולי למפלגות אופוזיציה יש תשובה?

אין. המסמך היחיד המשרטט קווי מתאר לעתיד עזה ומעמדה של ישראל בה ומולה נכתב על ידי שני אנשי עסקים יהודים-אמריקאים המשרתים את הנשיא טראמפ ואת עצמם. רובו פנטזיה. חוץ ממנו, שום רעיון מציאותי חדש.

בקצה אחד של המנעד הפוליטי יש המציעים לחזור לפתרון – פתרון במרכאות – של ניתוק ישראלי מלא מהרצועה וסגר טוטאלי עליה כמו בשנים 2007 עד 2022, בתקווה שמיליוני הפלסטינים תחת לחץ יהגרו ממנה. האם הסגר הצליח אז? לא. בקצה השני יש המציעים למעשה לספח את הרצועה ולחדש את ההתיישבות היהודית בה, כמו בשנות הכיבוש עד הסכמי אוסלו. האם זה הצליח אז? לא. שני פתרונות הקצה כבר הוכחו ככושלים ואינם ברי ביצוע.

הסוגייה של "מה הלאה" אינה רק ביטחונית (כ-60% משטחי הרצועה מצויים בפועל תחת שליטה ישראלית) אלא גם כלכלית-אזרחית: ממה יחיו 2.3 מיליון עזתים ומי יהיה הריבון במקום הארור והמקולל הזה, שממנו יצאו אלפי הרוצחים ב-7 באוקטובר? נכון להיום, העזתים מצטופפים באוהלים ובהריסות של מבנים מופגזים וניזונים מהסחורות המובאות במשאיות הסיוע העולמי. סיוע נדיב יחסית המעמיק את התלות בתרומות ונדבות והוא ההפך משיקום אמיתי. שום דבר כלכלי יצרני לא קורה שם חוץ מסחר בסחורות גנובות ופינוי דרכים כדי לאפשר תנועה יותר מסודרת של המשאיות. על חלוקת הסיוע השתלטו בפועל חמולות וכנופיות. סומליה.

החברים המכובדים ב"מועצת השלום" שכונן ממשל טראמפ למימוש תוכניותיו האוטופיות מתוסכלים ומיואשים. מדינאים ודיפלומטים בכירים כאן ושם תוקעים את ראשם בחולות ספוגי דם בעוטף עזה וברצועת עזה ושותקים.

והפלסטינים? באורח פרדוקסלי, אחרי שמדינות נוספות באירופה הכירו בהצהרותיהן הבומבסטיות ב"מדינה פלסטינית", הפלסטינים נעלמו מסדר היום הגלובלי. היעדרם בולט לעין. הרשות הפלסטינית בראשותו של נשיא (נשיא?) קשיש המונע מזה לפחות תריסר שנים אפילו מראית עין של בחירות, הפסיקה להיחשב כגורם בעל משקל מדיני כלשהו. במערב ההפגנות ההמוניות בעד "שחרור פלסטין" פינו מקום לאסיפות זעם קנאיות נגד "הציונות הקולוניאליסטית". ולהוכחה אקטואלית: ההחלטות האנטי-ציוניות שקיבלה אתמול מפלגת שמאל קיצונית בבריטניה, הירוקים. במרחב המזרח תיכוני ההתעלמות מהפלסטינים גורפת במיוחד. די להסתכל על מסע ההלוויה של חמינאי האב: בים דגלי האיסלאם הירוקים לא נראה אף דגל פלסטיני. אף לא אחד.

שלוש שנים אחרי הטבח, שנה אחרי הסכם הפסקת המלחמה והשבת החטופים, הסדר לרצועת עזה שיכלול גם ביטחון מלא לישראל ולישראלים וגם עתיד נורמלי (יחסית) לפלסטינים שאינם מעורבים בטרור - נראה לגמרי כמו חלום באספמיה. במקומו יש סיוט, והוא לא באספמיה: קרוב ל-70% מהישראלים חוששים מפיגוע המוני נוסף לפי הדגם של 7 באוקטובר 2023. למדנו על בשרנו: ייאוש מוליד שנאה, שנאה מולידה טרור. כולנו מרגישים שבאין צל של התקדמות למשהו דמוי הסדר, מתחזקת האופציה של מלחמת נצח וחרדת נצח, כפי שניסח אותן משה דיין בהספדו המפורסם על קברו של רועי רוטברג בקיבוץ נחל עוז בעוטף עזה ב-1956. "ייעוד דורנו", ציווה אז הרמטכ"ל דיין על הישראלים, "להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים".

בערוב ימיו שינה משה דיין את דעתו; "לא לנצח נאכל חרב", כתב בספריו ומאמריו האחרונים. גם מורשתו זו נשכחה.