זה סרט מטורלל על אדם שנבלע בידי לוויתן. ואיכשהו, זה עובד

אוסטין אברמס מגלם צוללן צעיר שנאבק על חייו בתוך מערכת העיכול של היונק הענק, אבל הסיוט האמיתי של "נפילת הלווייתן" מתחיל דווקא בזיכרונות מאביו המתעלל. מותחן ההישרדות של בריאן דאפילד שבו מככב גם ג'וש ברולין, מותח את גבולות הסבירות עד הקצה - אך מצליח למצוא בבטן הלווייתן גם משל מיתי על טראומה, אבל והאפשרות להיוולד מחדש

יש סרטים שמבקשים מהצופים להשעות את אי-האמון, ויש סרטים שמנסים להטביע אותו במעמקי האוקיינוס, לקשור אותו למשקולות צלילה ולקוות שלא יצוף חזרה אל פני המים. "נפילת הלוויתן" (Whalefall) בבימויו של בריאן דאפילד, על פי הרומן של דניאל קראוס מ-2023, שייך לסוג השני. לכאורה זהו סרט הישרדות שבו צוללן צעיר נבלע בשלמותו בידי לוויתן ראשתן, מוצא את עצמו לכוד בתוך מערכת העיכול שלו, ונאלץ לפלס דרכו החוצה לפני שאספקת החמצן שלו תיגמר. אך המלכודת הביולוגית היא גם מלכודת נפשית: ג'יי גרדינר, גיבור הסרט, אינו נאבק רק בכוחות הטבע ובמערכת עיכול של יונק ימי עצום, אלא גם בזיכרונותיו מאביו המנוח.

דאפילד, שכתב את התסריט יחד עם קראוס, אינו מסתפק באימה גופנית. הוא מבקש לחבר בין מותחן הישרדות, דרמת-אבל, מיתוס על מסע אל מעמקי הים, וחשבון נפש בין-דורי. התוצאה מתקיימת במתח מתמיד בין אפקטיביות קולנועית למופרכות כמעט חסרת-גבולות. סרט מטורלל שמכיל גרעין רגשי ומיתי שלא ניתן לפטור בקלות.

ג'יי, בגילומו של אוסטין אברמס, חוזר לבית ילדותו בחופי מונטריי בקליפורניה במלאת שנה למות אביו. מיט גרדינר (ג'וש ברולין) היה צוללן מנוסה, איש ים קשוח ואגדה מקומית, אך ההורות שלו לקתה בחסר. הוא דרש מבנו להפוך להעתק שלו: קשוח, חסר פחד ומי שמסוגל להתמודד עם כל סכנה. אלא שג'יי, צעיר רגיש ומופנם, לא עמד בציפיות. שיעורי הצלילה וההיכרות עם הים הפכו תחת ידיו של האב למנגנון של השפלה, הפחדה והתעללות רגשית. כשמיט חלה בסרטן סופני הוא בחר לסיים את חייו בצלילה אל מעמקי הים, וגופתו לא נמצאה. המשפחה קברה ארון ריק, וג'יי נותר עם כעס, אשמה ומערכת יחסים שלא ניתן עוד לתקן.

כאשר ג'יי יוצא לבדו לחפש את שרידי אביו בקניון התת-ימי מול חופי מונטריי, הוא נקלע למאבק בין דיונון ענק וראשתן רעב. כאשר הלוויתן שואב פנימה את טרפו, ג'יי נגרר איתו פנימה. מכאן מתחיל מרוץ נגד השעון: לצוללן יש כשעה של חמצן, והוא לכוד במבוך של רקמות מתכווצות, חללים צרים, הפרשות רעילות ונוזלי עיכול מאכלים. גם הדיונון, שאמור היה להיות ארוחתו של הלוויתן, מהווה איום נוסף. כל ניסיון להיחלץ עלול להסתיים בהידחקות אל עומק החיה, בחנק או בהגעה לאזור שבו חומצות העיכול ימוססו את הגוף האנושי.

ג'יי מתמודד עם הים ככוח עוין ובלתי-נשלט, עם בעלי חיים שאינם מפלצות מעולם פנטזיה אלא יצורים ממשיים שפועלים על פי צורכיהם, עם הידרופוביה במובנה החריף ביותר - הפחד מטביעה ומאובדן היכולת לנשום - ועם קלסטרופוביה שהופכת כל תנועה למאבק. בתוך גוף הלוויתן, גם נשימה היא פעולה התלויה במכשיר, בזמן ובשליטה עצמית. כל רגע של בהלה עלול לבזבז חמצן יקר, כל פציעה מקשה על המאמץ להיחלץ.

אולם כאן מתגלה גם אחת ממגבלותיו של הסרט. דווקא משום שהסכנות רבות כל כך, המרחב הפנימי של הלוויתן אינו תמיד ברור דיו. קשה להבין היכן בדיוק נמצא ג'יי, מהו מבנה החללים שבתוכם הוא נע, ומה ההבדל המעשי בין מסלול מילוט אפשרי לבין מעבר אל מותו. הסרט מצטיין בהעברת תחושת הגועל והמצוקה, אך לא תמיד מצליח להפוך אותן למתח דרמטי מדויק. נוסף על כך, הגיבור נדרש להסביר בקול את מצבו ואת מסקנותיו גם כאשר הוא מחזיק בפיו את פיית וסת הצלילה. הבחירה הזאת אינה רק מגושמת מבחינה טכנית, היא חושפת את המלאכותיות של התסריט, שמתקשה לסמוך על התמונה ועל הפעולה ומבקש שוב ושוב להבהיר לצופה מה עליו להבין.

הסרט אינו מתקיים רק בהווה של ניסיון הישרדות, אלא נע לסירוגין להבזקי זיכרון מיחסיו של ג'יי עם אביו. המעברים בין ההווה והעבר מתרחשים בעקבות פגיעות גופניות, רגעי מצוקה נפשית (מוצדקת ביותר) והזיות שניתן לייחס לשיכרון מעמקים. המבנה הנרטיבי מעניק לסרט את המטאפורה המרכזית שלו - האב כלוויתן שעשוי לכלות את הבן. באופן אירוני הקשיחות של האב, קיצונית כפי שהייתה, עשויה להתגלות גם כהטבעה של הידע והערכים שיאפשרו לבן לשרוד. החינוך של האב הוא לא רק מקור לסבל אלא גם המפתח לפיוס בין-דורי.

בשנתיים האחרונות היו לאברמס שתי הופעות זכורות בשני סרטי האימה של זאק קרגר "שעת הנעלמים" ו"האויב שבפנים". כאן הוא נושא את הסרט לבדו במשך דקות ארוכות, כשתנועות הגוף שלו מוגבלות ביותר, ופניו מביעים את הרגשות המתחלפים בין בלבול, אימה וקתרזיס רגשי. ברולין משתמש בנוכחות הפיזית ובפרסונת ה-Big Bad Daddy שבקצה האחד שלה נמצא תאנוס שמאיין חצי יקום, ובקצה השני אב שמנסה לעצב את בנו באמצעות הטלת מורא.

לשימוש המיתי בבטן הלוויתן יש תקדימים מוכרים היטב בתרבות. יונה הנביא שנמצא במצב ביניים בין חיים למוות, בין עונש והתגלות. פינוקיו וג'פטו שבבטן הלוויתן עיצבו מחדש את הקשר ביניהם. "נפילת הלוויתן" מחבר בין שני הדברים. בטן הלוויתן היא כלא גופני, אך גם רחם מיתי. מקום שמייצג את השבר ביחסים אבל גם אפשרות של לידה מחדש. ההקשר האקולוגי מעניק למהלך הזה רובד נוסף. המונח Whalefall מתאר את התהליך שבו גופת לוויתן שוקעת לקרקעית האוקיינוס והופכת למקור מזון ובסיס להתפתחות של מערכת אקולוגית שלמה. המוות שמאפשר לחיים לשגשג.

גם בלי להיות ביולוג ימי או צוללן מומחה קשה לפספס אלמנטים מופרכים בסרט: ראשתן ששוחה במרחק עשרות מטרים מהחוף, מאבק בין ראשתן לדיונון ענק קרוב לקו המים (ולא במצולות לא נודעו), הישרדות ממושכת בתוך מערכת העיכול (המוארת!) של הלוויתן - במציאות היו מקרים בודדים של אנשים ששרדו מספר שניות בפה של לוויתן. התקפה של אורקות על ראשתן זכר בוגר (דבר שאינו מוכר בטבע). הרשימה ארוכה.

ניתן לסלוח לפרכות אלו כשמבינים ש"נפילת הלוויתן" אינו סרט טבע שנצמד לאמת מדעית, או מותחן הישרדות ריאליסטי במובן המקובל. מבחינות מסוימות הוא דומה יותר לפנטזיה קוסמית בין-דורית בנוסח "עץ החיים" הנפלא של טרנס מאליק. בעיקר אם מחליפים את ההתבוננות המהורהרת של מאליק בבריאה, במסע הישרדות בתוך מערכת העיכול של לוויתן. הסרט מתקיים על הגבול שבין המגוחך לנשגב, בין מכאניות נרטיבית ואמת מיתית. יש בו מעט מאוד דברים סבירים, אבל בחשכת בטן הלוויתן, בין החומצות המעכלות וקולו המאיים של האב, מסתתרת אמת קטנה: כדי להיחלץ מן העבר צריך קודם כול להפסיק לברוח ממנו.