היא זוכתה מרצח הוריה. אז איך ליזי בורדן הפכה לרוצחת המפורסמת בעולם?

"ליזי בורדן לקחה גרזן / ונתנה לאמה 40 מכות / כשהיא ראתה מה היא עוללה / היא נתנה לאביה 41" (שיר ילדים ישן).

תנו כבוד לליזי בורדן, אחת הרוצחות המפורסמות ביותר בעולם, שמעולם לא הורשעה ברצח. חשבתם שהמצאתם את השיטה לפיה הציבור מנהל משפט משלו ברשתות החברתיות? תחשבו שוב, ואם תרצו, תחשבו על זה מול הסדרה החדשה של ראיין מרפי בנטפליקס, "מפלצת: הסיפור של ליזי בורדן", שם תקבלו את העיבוד של מרפי לסיפור, פלוס ליטרת הדם והאימה שהאיש מספק בנוהל.

לפני יותר מ-130 שנה בורדן הפכה, כמעט בעל כורחה, לדמות אגדית: האישה הצעירה והמיוחסת שרצחה את אביה ואת האמא החורגת שלה במכות גרזן, בבית המשפחה במסצ'וסטס. כל כך הרבה פעמים סופר הסיפור הזה, הוליווד, ברודווי וסדרות הפשע והאימה חוגגים עליו כבר עשרות שנים, מגישים לציבור בדיוק את מה שהוא רוצה לקבל: רוצחת סוציופתית, קרה ואכזרית במחוך ויקטוריאני, אלא שפרט קטן ושולי נשמט בדרך: בורדן זוכתה בבית המשפט.

לא בגלל שמצאו את הרוצח האמיתי. לא בגלל שהיה לה אליבי קשיח, פשוט לא הצליחו להוכיח שהיא עשתה את זה, בימים שרק חלמו על בדיקות דנ"א בזירת רצח. היו לה מניעים, היו סתירות בגרסאות העדות שלה, הייתה לה שמלה שהיא שרפה "כי היה עליה כתם" והיה ניסיון תמוה לרכוש רעל יום לפני שההורים שלה נרצחו בהפרש של שעה וחצי זו מזה, אבל איש לא הצליח להניח יד על ראייה אחת חותכת שתסגור את הסיפור.

ב- 20 ביוני 1893, אחרי משפט שהסעיר את אמריקה, קבע חבר מושבעים שכולו הורכב מגברים זיכה את מיס בורדן. בורדן עצמה שמרה על שתיקה ולא הודתה מעולם, ובכל זאת הציבור המשיך להתייחס לזיכוי שלה כאל תאונה פרוצדורלית או בדיחה היסטורית. וכך, בכל דור ודור בורדן חוזרת, וכל דור מספר קצת אחרת את אותם הפרטים. פעם היא בת עשירים קרת לב, אחר כך קורבן של אבא קמצן ומשפחה חונקת, פעם היא אייקון פמיניסטי ובשנים האחרונות גם גיבורה של סיפורי רוחות. אבל כדי להבין למה ליזי בורדן ממשיכה לרדוף אותנו, למה נדמה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מי רצח את אבי ואנדרו בורדן, למרות שאין שום דרך להוכיח את זה, צריך לחזור אל הבית ברחוב סקונד.

אם הייתם זבוב על הקיר בבית מספר 92 ברחוב סקונד, בעיירת הטקסטיל פורל ריבר, הייתם קודם כל מתרשמים שלאדם שתכנן אותו היה תחביב ושמו קלסטרופוביה. זה היה בית שהציע אפס פרטיות: במקום מסדרון עם דלתות החדרים סודרו בטור, ככה שאם רצית לעבור מקצה אחד של הבית לקצה השני, היית צריך לעבור דרך החדרים של בני משפחה אחרים. הדלתות בין החדרים ננעלו במנעולים כפולים ודלת הכניסה פונקה בכמה אמצעי נעילה.

אנדרו ג'קסון בורדן היה אחד האנשים האמידים בפורל ריבר. איש עסקים ונשיא בנק, מולטי-מיליונר במונחים של היום, שסבל מקמצנות כפייתית. מותרות כמו צנרת מודרנית או תאורת חשמל או גז נעדרו מהבית למרות שבורדן האב בהחלט יכול היה להרשות אותן לעצמו. בבוקר הרצח הוא צעד בחום הכבד של אוגוסט ונעצר ברחוב כדי להרים מנעול ישן ושבור, לעטוף אותו בנייר ולתחוב אותו לכיס.

אבי דורפי גריי בורדן, אשתו השנייה של אנדרו מזה 27 שנים, הגיעה למשפחה כשאשתו הראשונה של אנדרו כבר עזבה מזמן את הקבוצה. היא לא הייתה האם החורגת שמיררה את חיי הבנות שלה אבל היחסים בינה ובין שתי האחיות, ליזי בת ה-32 ואמה בת ה-41, התקררו כמה שנים קודם לכן. לפי הטלנובלה המשפחתית (אין משפחה בלי אחת) הבנות גילו שאנדרו רכש עבור אחותה של אבי בית ב- 1500 דולר. עבור נשים רווקות בתקופה הויקטוריאנית, שהיו תלויות לחלוטין בכלכלת האב, זה היה איתות שההון המשפחתי עומד לעבור אל משפחתה של האישה השנייה. אבי הפכה בפי הבנות מ"אמא" ל"מרת בורדן", ויש מי שיגיד שזה היה הרגע שבו נטמנו זרעיו של הרצח, המערכה הראשונה שבה נשלף הגרזן.

בבוקר 4 באוגוסט 1892 משפחת בורדן (או יותר נכון, אבי ואנדרו) התאוששה מלילה של בחילות והקאות קשות. בחוץ שרר גל חום כבד ומחניק אבל אנדרו בורדן הוא לא הטיפוס שיפסיד יום עבודה. בתשע בבוקר הוא נעל את כל מנעולי דלת הכניסה ואבי, אשתו, עלתה לקומה השנייה כדי לנקות אותה. מתישהו בין תשע לעשר הונף מעליה גרזן, 18 או 19 מכות (ולא 40 כפי שמבטיח השיר) הספיקו כדי לסיים את חייה. ברידג'ט, המשרתת שבדיוק ניקתה את החלונות מבחוץ, לא הבחינה בשום דבר חשוד. ניתוח פורנזי של קצב עיכול המזון בקיבה שלה קבע שעברו 90 דקות עד שגם בעלה, אנדרו, יצטרף אליה אל עולם שכולו טוב.

במשך שעה וחצי מקפיאת דם, בדיעבד, הבית המשיך להתנהל כרגיל. כשאנדרו הגיע ונשכב להתנמנם על ספת הצ'סטרפילד בסלון, הרוצח עדיין היה בבית. 10-11 מכות קטלניות הספיקו הפעם. הרופא שהגיע אחר כך לזירת הרצח התקשה לזהות אותו. מי שכן זיהתה אותו הייתה ליזי, שמצאה את הגופה וצעקה לברידג'ט שתזעיק רופא. לקח קצת זמן עד שגילו גם את הגופה למעלה, אבל עוד קודם לכן סיפקה ליזי פרט שיהפוך לאחת החידות הגדולות בתיק: היא בכלל לא הייתה בבית.

אליבא דה ליזי, היא יצאה לחצר כדי לבלוס אגסים ונכנסה לעליית הגג של האסם כדי לחפש חתיכות עופרת שהיא תוכל להפוך למשקולות דיג. בחקירה היא הסבירה שהיא ואמה, אחותה, תכננו לצאת לדוג ביום שני ושאבא שלה ביקש שיחסכו כמה סנטים ויחפשו את העופרת הישנה. מכיוון שליזי חיפשה משקולות למרות שלא היו לה חוט, חכה או קרסים, הקצין החוקר מדלי החליט לבקר בעליית הגג. שכבת האבק הלא מופרעת שנפרשה על הרצפה עוררה את חשדו.

המשפט המסקרן של ליזי בורדן נפתח עשרה חודשים לאחר הרציחות, הציבור כבר היה בשל וכמעט רקבובי מעיסוק בלתי פוסק בפרשה. באולם בית המשפט ישבו מולה 12 מושבעים, כולם גברים בגיל העמידה, חקלאים ובעלי מלאכה, והאזינו בשעה שהתביעה ניסתה לספר את הסיפור הרגיל: ליזי רצתה את הכסף, שנאה את אבי ורצחה את שניהם.

בהיעדר הסברים מניחים את הדעת למניע הרצח, העיתונות הצהובה מילאה את תפקידה בכוח והחלה להמציא כאלה. הבולט שבהם היה הטענה שאבא אנדרו גילה שליזי בהריון מחוץ לנישואים, איים לגרש אותה מהבית אם היא לא תגלה מי האבא, והיא רצחה אותו ואת אשתו כדי למנוע את החרפה

ליזי ישבה והקשיבה בפנים קפואות בשעה שהרופאים תיארו את הפציעות הקשות של שני הנרצחים (בחלק מהפציעות של אנדרו כלי הנשק מחץ את הגולגולת וחדר למוח). התביעה ביקשה מהמושבעים להפעיל את הדמיון ותיארה את ליזי כשהיא אוחזת בגרזן, ההגנה בנתה על זה שליזי היא אישה מכובדת ונטולת הרשעות קודמות. היא הגיעה למשפט מבוימת למשעי, לבושה בשמלת אבל שחורה ומוקפדת, ביד היא אחזה במאוורר וזר פרחים וכולה עלמה זכה וחסרת ישע. כשהוכנסו הגולגלות עצמן לאולם ליזי התעלפה בחינניות, מה שהמושבעים פירשו בעיקר כעדינות ושבריריות, תשובה עקיפה לשאלה האם היא מסוגלת להנחית 40 מכות גרזן על שני אנשים מבוגרים.

כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, עוד לפני שבית המשפט התכנס לדיון הראשון, ליזי בורדן כבר הייתה מפורסמת, אבל לא במובן הזוהר של המילה. עיתונאים מכל רחבי המדינה הגיעו לפולר ריבר, דיווחים ב"טלגרף" עברו בין סוכנויות הידיעות והציבור האמריקני שתה כל פיסת מידע שהצליחה לזלוג מהחקירה. תוך זמן קצר היא הוטמעה בשיח כ"מיס ליזי", והעיתונים מכרו ומכרו. הם עקבו אחריה כמעט ברמת פירוט מגוחכת. איך היא לבושה, איך היא נראית, מדברת, מתנהגת ומה היא עושה עם הידיים.

אולי שלא בטובתה, ליזי בורדן לא הפגינה את הקריסה המצופה ממנה עם מותם האכזרי של הוריה. נהפוך הוא, היא הפגינה קור רוח יוצא דופן, לא הזילה דמעה ושמרה על ארשת פנים קפואה. חלק מהעיתונאים ראו באיפוק הזה הוכחה לאצילות נפש אבל אחרים פירשו אותה כתכנון מחושב וסימן מובהק לאשמה. החקירה נכנסה להילוך מהיר, הציבור דרש אשמים והמשטרה עצרה וחקרה את החשודים המיידיים של אותה התקופה. התשובה לשאלה מי יכול לבצע זוועה מהסוג הזה התבססה כמעט תמיד על סטיגמות חברתיות, מעמד וסתם גזענות. כלומר בטח גבר זר, מהגר, גס רוח או אדם מהמעמד הנמוך.

כך עצרה המשטרה מהגר פורטוגלי ששוטט במקום וחקרה שוב ושוב את ברידג'ט סאליבן, המשרתת האירית שחיה בבית. ליזי בורדן, מורה בבית-ספר של יום ראשון, פעילה בארגון נגד אלכוהול חברה בכנסייה הקהילתית המיוחסת, נהנתה מהגנה אוטומטית של בני המעמד הגבוה. כלומר תלוי את מי שואלים: העיתון של האליטה הדהד את חפותה, בעוד שעיתון הפועלים האירי תקף את ליזי והעושר המופלג שלה.

בהיעדר הסברים מניחים את הדעת למניע הרצח, העיתונות הצהובה מילאה את תפקידה בכוח והחלה להמציא כאלה. הבולט שבהם היה הטענה שאבא אנדרו גילה שליזי בהריון מחוץ לנישואים, איים לגרש אותה מהבית אם היא לא תגלה מי האבא, והיא רצחה אותו ואת אשתו כדי למנוע את החרפה. המקור היה אדם בשם אדווין ג'י. מקהנרי, בלש פרטי, שהמציא סיפור והחתים עדי שקר, ואז מכר את הפייק ניוז תמורת 500 דולר, סכום עתק באותה תקופה, לכתב ה"בוסטון דיילי גלוב", הנרי ג'י. טריקי.

ה"בוסטון דיילי גלוב" פרסם את הסיפור באוקטובר 1892 בעמוד הראשון, אבל תוך 24 שעות דיווח רופא המשפחה שליזי מעולם לא הייתה בהריון והסקופ התרסק והמגזין נאלץ לפרסם סדרת הכחשות והתנצלויות. טריקי עצמו נמלט לקנדה מחשש להשלכות המשפטיות של השקר, ומעשה שטן, שם נהרג בתאונת רכבת כשניסה לעלות לקרון והחליק לפסים.

אלא שככל שעבר הזמן תיאורית "הרוצח המסתורי והזר" הלכה והתפוגגה. איש לא ידע להסביר איך הצליח אדם מבחוץ לחדור לבית הנעול למשעי, לבצע שתי רציחות, להתחבא מבלי להתגלות על ידי איש בבית ואז לחמוק החוצה באור יום בלי להשאיר עקבות דם. החשד הלך ונסגר סביב ליזי.

המשפט המסקרן של ליזי בורדן נפתח עשרה חודשים לאחר הרציחות, הציבור כבר היה בשל וכמעט רקבובי מעיסוק בלתי פוסק בפרשה. באולם בית המשפט ישבו מולה 12 מושבעים והראיות המשיכו לזרום לאולם אבל אף אחת מהן לא הצליחה לקשור את ליזי לרצח. כלי רצח לא הוכח, אין כתם דם, אין עדים. כל מה שהיה לתביעה הוא נסיבות וחוסר עקביות.

בשלב מסוים קבע בית המשפט שגם הקלף החזק ביותר של התביעה - החקירה של ליזי במשטרה לאחר הרצח - לא תוצג למושבעים. לפי תיעודי המשטרה, בחקירות הראשונות, סיפקה תשובות סותרות ומבולבלות לגבי המיקום המדויק שלה בדקות שקדמו לחשיפת הרצח. אבל ההגנה סיפקה תשובה ניצחת: מורפיום. רופא המשפחה רשם לליזי מינונים כפולים של מורפיום כדי לשכך את סערת הרוח שלה, והמשטרה, כמה רשלני מצידה, חקרה את החשודה שלה ללא עורך דין.

הבית ברחוב סקונד 92, כיאה למעמדו המיתולוגי, הפך למוזיאון ולמלון שתיירים מכל העולם משלמים מאות דולרים ללילה, תמורת הזכות ללון בחדרים בהם התרחשו הרציחות. הוא עדיין נראה כמו בית רגיל במבט מהרחוב, והבעלים מקפיד לתחזק ולשמר אותו בו זמנית.

השופטים פסלו גם את העדות על הניסיון של ליזי לרכוש רעל יום לפני הרצח, בטענה שהרעל לא שימש לרצח ולכן הוא אינו רלוונטי. אפילו הסיפור המצמרר של אליס ראסל, החברה הקרובה של ליזי, שהגיעה אליה שלושה ימים אחרי הרצח ומצאה אותה שורפת שמלה בתנור הבישול המשפחתי, לא קידם את התביעה אל כתב האישום הנכסף. ליזי הסבירה שהיא שרפה את השמלה כי "היה עליה כתם חום" (בואו, יש לכם את זה ביותר דמי?) ושריפת השמלה שרפה גם את הגשר האפשרי אל ראיות פורנזיות אפשריות.

התביעה נשארה עם תיק נסיבתי בלבד. התובע, נולטון, עוד ניסה לייצר טיעון נגדי נואש כשאמר למושבעים שנשים הן אמנם חלשות פיזית, אבל כשהן שונאות השנאה שלהן עמוקה ופראית בהרבה מזו של גברים, אבל את חבר המושבעים הגברי הוא איבד כבר מזמן. מבחינתם האפשרות שליזי היא רוצחת לא הייתה מתקבלת על הדעת. אפילו השופט נשא נאום סיכום שהדגיש את אופיה הנוצרי של החשודה ואת חובת הספק הסביר. שבועיים אחרי פתיחת המשפט נכנסו המושבעים לחדר, ישבו בו שעה וחצי שבמהלכה כנראה דיברו על ציד וטבק, ויצאו עם החלטת פה-אחד: ליזי לא אשמה.

ליזי בורדן יצאה מבית המשפט אישה חופשייה מבחינת החוק, אבל אין חוק המשפט כחוק החברה. איש לא שכח את המתים מרחוב סקונד. זמן קצר אחרי המשפט היא ואמה, אחותה שעמדה לצידה כסלע איתן במהלך המשפט, גרפו את כספי הירושה (עשרות מליוני דולרים במונחים של היום). הדבר הראשון שהן עשו היה לקנות לעצמן חופש: הן מכרו את הבית החונק ברחוב סקונד וקנו לעצמן אחוזה מפוארת בשכונה יוקרתית בעיר, "הגבעה". ליזי השלימה את המהפך האישי שלה מרווקה מרוסנת לאישה חופשייה, ושינתה את השם שלה ל"ליזבת". היא הייתה נחושה להשלים את כל מה שהפסידה עד עכשיו: בכסף החדש שלה היא רכשה תכשיטים, נסעה במוניות והשביעה את תאוות התיאטרון שלה בבוסטון ובניו יורק.

בבוסטון היא הכירה את נאנס או'ניל, שחקנית תיאטרון כריזמטית ומפורסמת, והשתיים הפכו למה שהעיתונות כינתה "ידידות קרובות ואינטימיות". את או'ניל וכל להקת השחקנים שלה ליזי-ליזבת אירחה באחוזה למסיבות מפוארות שהיו גורמות לפי דידי להסמיק, אבל בעיקר הכעיס את אמה, אחותה השמרנית והמסוגרת. הפער בין שתי האחיות הלך והעמיק עד שבשנת 1905, בעקבות מריבה חריפה, אמה ארזה את עצמה ועזבה את האחוזה. הקשר בין האחיות נותק והן לא דיברו אחת עם השנייה עד יום מותן.

החופש של ליזי בורדן לא היה נטול מחיר. תושבי פורל ריבר סירבו לשבת לצידה בכנסייה, בעלי חנויות נמנעו מלתת לה שירות, באמצע הלילה נזרקו אבנים וביצים על חלון האחוזה שלה. היא גידלה כלבי בוסטון טרייר, האכילה סנאים בחצר ובצוואה שלה הורישה סכום עצום להגנה על בעלי חיים בפורל ריבר. היא מתה בגיל 66, בעקבות סיבוך מדלקת ריאות. ביום שבו מתה נפלה אמה ונפצעה, ותשעה ימים לאחר מכן מתה מפצעיה.

הבית ברחוב סקונד 92, כיאה למעמדו המיתולוגי, הפך למוזיאון ולמלון שתיירים מכל העולם משלמים מאות דולרים ללילה, תמורת הזכות ללון בחדרים בהם התרחשו הרציחות. הוא עדיין נראה כמו בית רגיל במבט מהרחוב, והבעלים מקפיד לתחזק ולשמר אותו בו זמנית. מכיוון שהוא שמר על המבנה המקורי שלו, הבית מתפקד גם כסוג של חדר בריחה, כשהאורחים יכולים לשוטט בבית, להתבונן בגרם המדרגות, להעריך את המרחק לחצר ולנסות לפצח איך יכול היה להתבצע הרצח.

למרבה הנוחיות המבקרים מדווחים מידי פעם על אישה בשמלה ויקטוריאנית שחורה עם כובע והינומה במגרש החניה, שמקושרת לדמותה של ליזי. אבי ואנדרו, אגב, נחשבים לרוחות הרפאים הרשמיות של הבית, ולדברי הבעלים אורחים מדווחים שראו אותם פה ושם.

בסופו של דבר שיר הילדים המחורז ניצח בתודעה הציבורית את פסק הדין המפורש של בית המשפט. בהיעדר ראיה חד משמעית או הודאה, התיק מסרב למות. ליזי בורדן מלוהקת בכל פעם מחדש לפי הצרכים הפסיכולוגיים והתרבותיים של כל תקופה, נכון לעכשיו כעוד אובייקט בפס היצור של ראיין מרפי. הוא מתאר את בורדן כ"אישה הלכודה בבית ויקטוריאני אכזרי" ואת הקשר שלה עם המשרתת ברידג'ט ככזה שמתפתח ל"פנטזיה של סקס, כוח ונקמה". הוא טווה רומן לסבי ייצרי ולוהט בין ליזי לברידג'ט, קבע שהיא אכן ביצעה את הרציחות, רמז שאנדרו האב התעלל מינית בליזי ועשה סופר סייז לגרזן בו התבצע הרצח.

מרפי גם הצליח לדחוף לסיפור את איילין וורנוס, הרוצחת הסדרתית, שחיה כמעט מאה שנה אחרי ליזי בורדן, כי זה התאים לו לתיאוריה לפיה בורדן היא חוליה בשרשרת של נשים אלימות, ולשאלה מה קורה כש"זעם נשי" פוגש עולם שמצפה מנשים לשתוק. בסופו של דבר, כמו כל סיפור כמעט, האופן בו אנחנו בוחרים לספר את הסיפור של ליזי בורדן מעיד בעיקר עלינו – היא תהיה כל מי שנבחר שהיא תהיה.