"התינוק הזה הוא הניצחון שלנו על הרוע": הוריו של אלמוג סרוסי ז"ל, שנרצח בשבי חמאס, הביאו לעולם תינוק חדש

תינוק קטן, בן חודש בדיוק, מכורבל בתוך שמיכה חמימה, שוכב בלול שנמצא באמצע הסלון. מדי פעם הוא פועה, ואימו ניגשת אליו, מעבירה יד חמה ומרגיעה על גופו. לכאורה, תמונה שגרתית לחלוטין. אלא ששום פרט בסיפור הזה אינו רגיל ושגרתי. אמא נירה ואבא יגאל סרוסי הם כבני 60. התינוק שלהם, לביא, הוא אח קטן לעמית, להב ושקד - שגדולים ממנו בשנים רבות - וגם לאלמוג שהיה בן 28 ויישאר כזה לנצח. אותו יכיר לביא רק מהסיפורים. ובזכותו, אפשר לומר, הגיע לעולם.

פוסט קצר ותמציתי שפורסם לפני חודש ובישר על לידתו של לביא, שימח מדינה שלמה. עד אז, הכותרות שנגעו בסיפורם של בני הזוג סרוסי היו טרגיות. אלמוג, בנם הבכור, נחטף ממסיבת הנובה, הצליח לשרוד 11 חודשים ונרצח באכזריות באוגוסט 24', לצד חמישה מחבריו לשבי - הירש גולדברג-פולין, כרמל גת, עדן ירושלמי, אורי דנינו ואלכס לובנוב. האירוע הזה, שהיה אחד המכוננים במלחמה, הכתיב לא מעט את היחס ודעת הקהל בישראל למנהיגות ולהמשך הלחימה בעזה. והנה, ביום כיפור האחרון, כמה ימים לפני האזכרות לחללי ונרצחי 7 באוקטובר בקעה אצל משפחת סרוסי קרן אור: לביא.

"כשהחזקתי את לביא בידיים בפעם הראשונה", מתרגש יגאל, "עשר דקות אחרי שהוא נולד, אמרתי לעצמי: 'זה קורה, זה קרה', ובשבילי זה היה סוג של נס. אנשים מהצד לא מבינים את זה, זה נראה כאילו בא אדם עם רעיון, פונדקאות, ופתאום יש לך ילד. אז לא. זה מאוד-מאוד מורכב, סיכוי שכמעט לא קיים, נס אמיתי, נס שאתה נוגע בו".

× × ×

הסיפור של משפחת סרוסי מתחיל ברחבת הריקודים של המועדון הכי נחשב בשנות ה-80’ - הקולוסיאום. נירה הייתה אז סטודנטית לסוציולוגיה וחינוך באוניברסיטה העברית, יגאל היה עתודאי ששירת בבסיס חיל האוויר בפלמחים. ב-1990, שנתיים מהיום שהכירו, נישאו. יעברו עוד שש שנים וחצי של טיפולי פוריות מפרכים עד שיתברכו בבן בכור, אלמוג. הם קראו לו כך כי נירה אהבה שאותיות שמו מהדהדות את שמו של אביו, וגם בגלל שפירוש השם היה אל-מוג - ללא פחד. חמש שנים וחצי היה ילד יחיד, עד שהגיעו לעולם בת ובן, התאומים עמית ולהב שהיום בני 24. מהטיפולים טרם לידתם נשארו בבית החולים הרצליה מדיקל סנטר הרבה עוברים, אבל לשמחתם של בני הזוג סרוסי, לא היה בהם צורך. חצי שנה בלבד מיום לידת התאומים, הרתה נירה באופן טבעי והביאה לעולם את שקד שהיום בן 23.

בערב שמחת תורה, 6 באוקטובר 23' ציין אלמוג את החג בבית הוריו ברעננה, ומשם יצא לבית הוריה של שחר גינדי, בת זוגו בשלוש וחצי השנים האחרונות. משלוש המכוניות שבהן יצאו אלמוג, שחר וחבריהם למסיבה - רק יושביו של רכב אחד שרדו. במכונית עם אלמוג נסעו שחר, חבריו לצוות מימי השירות בסיירת עורב של גבעתי - עומרי אחרק ונעם שי - ובת זוגו של נעם דניאל וולדמן. במכונית השנייה גיא אילוז ואלון ורבר. ברכב השלישי ישבו ארבעה חברים שהצליחו להינצל מהתופת - בני הזוג אביב קובי ונועם אבטליון ובני הזוג שליו כהן ויובל יצחק.

"בשלוש בלילה", משחזרת נירה, "שחר כתבה לאמא שלה: 'הגענו'". מכל המשפחה רק האחות עמית ידעה כי מיקום המסיבה הוא קילומטרים ספורים מגבול עזה. לכן בהתחלה לא קישרו נירה ויגאל את הנובה אליהם. כשהתחילו הטילים וסבתא של אלמוג שאלה אם כולם בסדר, סימס אלמוג "חחח הלכה המסיבה". "ב-7:26 דיברנו", משחזרת נירה, "ואמרתי לו שיש חדירת מחבלים, אז הוא ענה, 'זה משנה את התמונה, אני מודיע למשטרה'". על מה שיקרה בהמשך ילמדו באיחור רב מעדויות של חטופים שחזרו, בעיקר של אור לוי ואלי שרעבי, וגם מצילומים וסרטונים שנמצאו בניידים.

"מתברר שבנייד של דניאל וולדמן נמצא סרטון שלהם יוצאים מהמסיבה", מספר יגאל, "נעם שי נוהג, אלמוג לידו, ומאחור יושבים שחר, עמרי ודניאל. על הרכב נפתחה אש מכל הכיוונים, נעם נהרג והרכב התהפך. אלמוג היה היחיד שהצליח לצאת מהשמשה האחורית. הוא חוזר לרכב לטפל בחברים שלו. אנחנו יודעים שהוא טיפל בשחר כי עדי, אחותה, התקשרה אליה ואיכשהו כפתור נלחץ ושומעים הקלטה קורעת לב שבה היא אומרת לו: 'כואב לי במותן, כואב לי בחגורה, ואין לי יד', והוא אומר לה, 'שחר, יש לך ידיים, יש לך רגליים, אני אוהב אותך, אני מטפל בכולך'. הוא שם לה איזולירבנד כחוסם עורקים".

ואז המחבלים הגיעו. "כן, הם באו לרסס אותו. ואלמוג, שהיה בצבא מתשאל מחבלים ודיבר ערבית רהוטה, אומר להם 'אל תירו, יש פה אישה'. והם באמת לא יורים, ומשאירים אותו. ואז הגיעו עוד מחבלים על טרקטורון וגם מהם אלמוג מבקש לא לירות. החוליה הבאה כבר אומרת 'אוקיי, אנחנו לא יורים, תעלה איתנו'. וככה חטפו אותו ושחר נפטרה מפצעיה. גם אלמוג נפצע, קיבל צרור בירך וכדור ביד".

חטיפתו של אלמוג טרפה את חייהם של בני המשפחה כולם. כשיגאל הבין שבנו בחיים, הוא גיבש תוכנית שאפתנית לחילוצו, ואף הציג אותה לבכירים במערכת הביטחון ובפוליטיקה. חלקם כבר היה מוכנים לקדם אותה בקבינט, כאשר הגיעה הבשורה הקשה. "ישבתי בחדר של אלמוג", משחזר יגאל, "ונכנס חבר: 'ראית מה פירסמו בטלגרם?'. מהדרך שבה הוא שאל מיד הבנתי. 'מה', שאלתי, 'פירסמו שאלמוג נרצח?', והוא ענה לי: 'כן'. ואז אני יוצא לסלון, ואומר לנירה: 'פירסמו בטלגרם שיש חטופים שנרצחו'".

נירה: ״ברגע שראיתי את השם של כרמל ברשימה של הנרצחים, ישר אמרתי 'הלך לי הילד'. כי ידענו רק שהוא עם כרמל, ואמרתי: אם כרמל ברשימה, הלך לי הילד. התיישבתי בסלון וזהו, לא הייתי צריכה לחכות שיודיעו".

ב-1 בספטמבר 24' הושבו לישראל גופותיהם של ששת החטופים שנרצחו במנהרה. "הכי שבר אותי כשהגיע הרכב והוציאו אותו", אומרת נירה, "הרגליים פשוט קרסו".

אלפים שגדשו את בית המשפחה כל תקופת השבי, הגיעו עכשיו לנחם. ודווקא באותם רגעים קשים המוח של יגאל לא הפסיק ליצור רעיונות. "ראיתי שנירה סובלת מאוד", הוא משחזר. "ואני איש של עשייה, אדם שמחפש לתקן. כשהגעתי לזהות באבו כביר והורדתי מאלמוג את הסדין, דבר ראשון רציתי לתקן אותו. ראיתי איפה הוא נפגע, ואמרתי: 'את זה ואת זה אני אסדר'. אבל יש משהו שאתה לא יכול, וזה להחזיר לחיים. וכשאתה מבין שאי-אפשר, המוח מחפש פתרונות. וככה באמצע השבעה לקחתי את נירה לחדר, ושאלתי: 'זוכרת שיש לנו עוברים מוקפאים מלפני הרבה שנים? מה את אומרת, אולי נעשה עם זה משהו?', ונירה אמרה: 'כרגע לא'. ו'לא יכולה לחשוב על זה עכשיו'. אז אמרתי, נעזוב את זה עכשיו, זה באמת טרי מאוד".

"באותו רגע זה נשמע לי מופרך", נזכרת נירה. "זה לא היה המקום. כשנודע לי על אלמוג לא האמנתי שאי פעם אחייך, אשמח. חודשים הלכתי בתחושה שבא לי למות. לא היה טעם, אלו כאב ותחושות שאי-אפשר בכלל לתאר במילים. כשהילד שלך מת, מת גם חלק ממך. אנשים ניסו לעודד: 'יש לך עוד הרבה בשביל מה לחיות, ועוד ילדים', והכל נכון. יש לנו ילדים מדהימים שבאמת בורכנו, אבל באותו רגע אתה לא רואה את הדברים, אתה רואה רק את מה שאין. לאט-לאט אתה אוסף את עצמך. בהתחלה הקידוש היה גומר אותי. לערוך את השולחן ופתאום צלחת אחת פחות. זה היה סבל".

מתי רעיון העוברים נשקל מחדש? יגאל: "אחרי שאני בודק היתכנות, כי למה שאחזיר את זה לדיון אם אין היתכנות? ניגשתי לבית החולים, ובהתחלה אומרים שזה היה לפני הרבה שנים, ועבר לארכיון. ואז אני מציג את עצמי כאב שכול, מסביר להם, הם מצמידים לי מלווה ומתחיל תהליך של מחקר, בדיקות וחיפושים, שערך כחודש. ובינתיים אני לא מספר כלום לנירה".

חשבת מה יקרה אם פתאום יגידו לך "אין", והתקווה שלך הלכה אחרי שאתה כבר מושקע ברעיון של עוד ילד. "האמת שלא. אמרתי אם זה צריך להיות, אז זה קיים, ואם לא, אז לא. אני זוכר שהתקשרו ואמרו לי שמצאו את העוברים. אני לא זוכר שהתרגשתי כל כך. אולי כי למדתי שהחיים מלאים בהפתעות, ולא תמיד לטובה. וגם אם ימצאו, זה עוד רחוק, ואני לא משלה את עצמי. ועד שזה לא קורה, מבחינתי, הכל יכול להיות. למעשה, עד הרגע שהחזקתי את לביא בידיים שלי, לא הרשיתי לעצמי לדמיין. הניסיון שלי עם אלמוג הוכיח שעד שהילד לא אצלי בידיים, אז אין ילד".

× × ×

עם התשובה החיובית מבית החולים ניגש יגאל שוב אל נירה. "מההתחלה היה ברור שתהיה פונדקאית, ויש לנו עוד ילדים, וגם הם צריכים להיות שותפים בזה. בפעם הראשונה שהם שמעו על הרעיון, הם לא ידעו איך לקבל את זה ורצו לחשוב. רק לאחר כמה ימים של שיחות, שאנחנו מציגים בעד ונגד, מה ההשלכות של ילד ואיך הוא יגדל וירגיש, הם אמרו כן".

יגאל: "כעסתי מאוד על הפוליטיקאים שלא היו להם החכמה והכישרון להחזיר את החטופים בחיים. התאכזבתי איך אנחנו כעם הבאנו את האנשים האלה לשלוט בנו, אנשים שאין להם הבנה בדברים פשוטים מאוד"

מה הכריע בסוף? נירה: "כולנו אמרנו: 'אם אלמוג רוצה שזה יקרה, זה יקרה, ואם הוא לא ירצה - זה לא יקרה'. ידענו שיש כל כך הרבה דברים שצריכים להסתדר, שזה חייב להיות משהו מלמעלה. הבנו שזה מהלך משנה חיים, משהו שיצטרך להיות פרויקט של כל המשפחה, לא רק שלי".

על אף שהעוברים היו ביולוגית שלהם, היו צריכים בני הזוג סרוסי לעבור דרך. "יש אבחונים, ועדות, עד שאתה מקבל את האישור לתהליך, ואז אתה פונה למצוא פונדקאית”, מסביר יגאל, “גם אחרי שמצאת, יש תהליך של היכרות והסכמות וחוזים. בגלל שנירה רצתה רק ישראלית מהארץ, פנינו למרכז להורות. הם מפרסמים מודעות שקוראות לנשים להיות פונדקאיות. כשהם פירסמו לא הייתה היענות, ואז אני כתבתי את ההודעה. 'משפחה שכולה מחפשת פונדקאית' וטלפון. וזהו. בתוך שבועיים הגיעו שתי נשים, שאחת מהן ירדה מהעניין, ונשארה הפונדקאית שאיתה המשכנו את התהליך".

הפגישה הראשונה עם הפונדקאית נערכה באפריל 25' בבית קפה ירושלמי. "הגענו יגאל ואני, היא ובעלה והנציגה של המרכז להורות", משחזרת נירה. "מההתחלה הייתה כימיה ממש טובה. היא סיפרה לנו שהמודעה ממש 'קראה' לה, 'זהרה' אליה. יש לה משפחה מקסימה והיא קיבלה תמיכה מהבית. בעלה וההורים שלה ושלו ליוו אותה ועזרו להם עם הילדים".

"בפגישה דיברנו כמובן על הציפיות, ואיך יתנהל הקשר בינינו. אמרתי לה, 'אני אזרום איתך, אבל יש בדיקות ספציפיות שאני רוצה להיות בהן. למרות שאם תרגישי איתי לא בנוח, אזרום איתך, כי זה הגוף שלך'. היו בה המון הבנה ורצון לעזור לנו, ולנו הייתה המון הערכה אליה".

גם אחרי מציאת הפונדקאית, התהליך היה מורט עצבים. "באנו עם ארבע קשיות שבכל אחת מספר עוברים", מספר יגאל. "אבל הן היו מלפני 25 שנה, וכשמפשירים חלק מהעוברים לא שורדים, וחלק שורדים חלקית. מתוך שלוש הקשיות הראשונות, הרוב לא שרדו, וגם אלה ששרדו לא נקלטו".

בינתיים, נרקמו יחסים חמים בין שתי המשפחות. "זה פשוט קרה", אומרת נירה, "אחרי אחד הטיפולים היא באה אלינו הביתה לארוחת צהריים, הייתה כימיה והקשר נבנה מהר. בהחזרת העוברים הראשונה בעלה בא, ובפעמים הבאות כבר לא. אני הייתי איתה בחדר, מוודאת שמה שכתוב על המבחנה הם הפרטים הנכונים. ואז מחכים 12 יום לבדיקת הדם. כשהתשובה יצאה שלילית הייתי מעודדת אותה, 'יש לנו עוד ניסיונות, אנחנו לא מרימים ידיים. וגם אם בסוף לא, כנראה זה מה שעדיף לנו'. היא הייתה אומרת לי: 'אני מה זה מצטערת', ואני עונה לה, 'אל תצטערי, ואל תרימי ידיים'".

בתחילת ינואר 26' הגיעו הפונדקאית ובני הזוג להחזרת העוברים מהקשית הרביעית. "צ'אנס אחרון, קשית אחרונה", מתארת נירה. "ואז היא מתקשרת, ואומרת לי: '158' (תוצאה שמעידה על היריון שנקלט - א"א). אני זוכרת שהייתי במטבח, ישר התיישבתי, אמרתי לה, 'חכי, תני לי אוויר', ושתינו התחלנו לצחוק בטלפון. אמרתי לה: 'זהו, מפה זה כבר קורה'. וזה היה בדיוק ב-13 בינואר, יום ההולדת של שחר ז"ל, בת זוגו של אלמוג, התאריך שבו הוא התכוון להציע לה נישואין".

ואת מתקשרת ליגאל? "כן, ואומרת לו '158', והוא ישר מבין שזו תוצאת בדיקת הבטא, כי ידענו שהיא עשתה בבוקר את הבדיקה".

יגאל, איך הגבת? "בכיתי מהתרגשות. ברגע שהעובר נקלט אמרתי. זה לא סתם, ואם זה נקלט זה יסתיים בהצלחה".

נירה: "בסקירה הראשונה העובר עשה לנו לייק עם האצבע, כמו שאלמוג היה עושה".

את דבר ההיריון שמרו בסוד בתוך המשפחה הגרעינית. "כשרצינו לשתף חוויות דיברנו עם הילדים. הראינו תמונות מהאולטרה סאונד", נירה אומרת. "אף אחד בחוץ לא ידע שבספטמבר עומד להיוולד לי ילד. התארגן למשל מסע אמהות שכולות לאוגנדה, וכולן שם חברות שלי. ו'נירה תלכי, זה בריא לך, זה טוב לך', ודוריס, אמא של גיא אילוז, שהיא חברה טובה מעודדת אותי ללכת ואני בשלי: 'לא יכולה, יש לנו פרויקטים'. כשלביא נולד, אמרתי להן: מבינות למה לא הייתי יכולה?".

ובכל זאת, לא רואים אותך מחייכת יותר? נרגשת? הרי צפוי להיוולד לך ילד. "כשקורה לך דבר כזה גדול, כמו עם אלמוג, אתה לא יכול ללכת על ענן. הייתה בי קשת שלמה של רגשות. עצב בצד געגוע, כאב ואובדן וחוסר לצד שמחה. זו הייתה דואליות מטורפת שניסיתי לחיות אותה, עד שהבנתי שלעולם העצב יהיה במשפחה שלנו יחד עם השמחה, כי בעזרת השם הילדים שלי יתחתנו, ויהיו להם ילדים ואני אהיה סבתא. אבל העצב הזה תמיד יהיה חלק מאיתנו, ולכן לא צריך להילחם בו. לא באתי לעצמי בטענות 'יואו, איך זה שאני לא מאושרת ב-100 אחוז'. כי אני אדם פצוע, ופצוע לא יכול להיות שמח ב-100 אחוז. אחר כך הבנתי שאפשר שהמוח יתעסק קצת בדברים שהם טובים, משמחים, מאירים, כמו לידה קרבה, כמו לביא".

יגאל: "אני אמרתי שכל עוד אני לא מחזיק את התינוק בידיים שלי, אני לא מדבר. קיבלתי הרבה סטירות מהחיים. היה חתום שאלמוג חוזר חי. איפה שלא הייתי, גם במודיעין וגם בצבא, כל הזמן קיבלנו מסרים שאלמוג חזק, שאלמוג בסדר, שהוא יחזור. וכשהוא חזר בארון, סכין ננעצה לי בלב”.

נירה: ״אין לי ספק שיחשבו שאני הסבתא, וזה בסדר, אני לא מתכחשת למציאות הזאת. ואם שואלים, אני אגיד: 'לא, אני האמא', ואם ינסו להבין איך, אני אסביר. כי זה הסיפור שלי. יצקצקו? ידברו? שידברו, זה הסיפור שלי"

× × ×

רצה הגורל ובדיוק ביום הכיפורים, בשבוע שבו נערכו האזכרות לנרצחי 7 באוקטובר, נקראו נירה ויגאל להדסה עין כרם, לרגע הגדול של חייהם החדשים. "הייתי בלידה", מחייכת נירה, "אני חתכתי את חבל הטבור, ומיד פתחתי את הכפתור של החולצה ושמו אותו עליי. ואיך שהוא נולד, ראינו שהוא דומה מאוד לילדים, הכי לאלמוג וללהב".

חודש חלף, ולביא הקטן עדיין לא יצא מהבית ברעננה, אותו בית שאליו נכנס אלמוג בגיל תשעה חודשים, וממנו יצא למסיבה האחרונה בחייו. בימים הראשונים כולם הקיפו את המשפחה באהבה גדולה. עכשיו הם מעט מתפנים לחייהם. אחותו הגדולה עמית, חזרה השבוע לבאר-שבע, שם התחילה שנת לימודים נוספת בפסיכולוגיה ותקשורת. בבית נותרו התאום שלה להב, סטודנט שנה שלישית במדעי המחשב ואזרח עובד 8200 ("הוא זה שהציע את השם לביא", מספר יגאל), והאח הקטן שקד, המשרת אף הוא ב-8200. נירה אומרת כי חוץ מסוג העגלה שבחרו וממחמם מים לבקבוק, ההורות שלה היא אותה הורות, עם אותה סבלנות ואותה אהבה.

מי קם בלילה ללביא? "כולנו", היא עונה. "כשיגאל בבית גם הוא, ויש תורנות עם הילדים. כשהם בבית, הם משתדלים לקחת ממני, מאכילים אותו, משחקים איתו, מחליפים לו”.

בואי נדבר על סוגיית הגיל. מן הסתם עלה שכשהוא יהיה בצבא, בן עשרים, תהיו בני שמונים. נירה: "לפני כמה חודשים, עוד לפני הלידה, שקד ואני דיברנו על הסוגיה הזאת של ילד להורים מבוגרים, שלא יצחקו עליו או דברים כאלה. אז שקד אמר לי: 'אני רוצה לשאול אותך שאלה. בגיל עשרים הוא יבוא ויגיד: יא אללה, איזה באסה נולדתי להורים מבוגרים?, או שיגיד: איזה מזל יש לי, לאיזו משפחה נולדתי, איך אוהבים אותי, דואגים לי, איך אני מוקף׳?. הכל עניין של איך עושים את זה. אמרתי, אם זו התובנה של הבן הצעיר שלי, מי אני שאבוא ואגיד אחרת?”.

ובכל זאת, את יודעת איך זה ישראלים וחוסר טקט. יחשבו מיד שאת הסבתא.

״אין לי ספק שיחשבו שאני הסבתא, וזה בסדר, והגיוני גם. אבל אני לא מתכחשת למציאות הזאת, היא ברורה לי. ואם שואלים, אני אגיד: 'לא, אני האמא', ואם ינסו להבין איך, אני אסביר. כי זה הסיפור שלי. אף אחד לא יכול להבין מה עברנו, ומה הביא אותנו ללדת את לביא. יצקצקו? ידברו? שידברו, זה הסיפור שלי".

ויש את אלו שיקשו, שיטענו שמדובר בתחליף לילד המת. "זה משפט שאני בכלל לא מסכימה לו. שום דבר לא יחליף את אלמוג, גם לא מאתיים ילדים, להביא תינוק לעולם זה לא להחליף. זה כן מביא מזור ושמחה במקום שאין בו שמחה. היו גם אנשים שאמרו: 'אבל בטח תקראי לו אלמוג'. מה פתאום, אלמוג הוא אלמוג, אף אחד לא יכול לקחת את זה ממנו. הוא הבן הבכור שלי, ותמיד יהיה, ואין לו תחליף, כי אין תחליף לילד. עבורי אלמוג בכלל עוד חי. הוא חלק מאיתנו. אנחנו מרגישים אותו, הוא מלווה אותנו, יש לנו סימנים ממנו. יש לנו את העולם שלו ואת העולם של לביא. מה שכן, מאז שלביא נולד כולם במשפחה מחייכים יותר. ואז גם משהו בי נהיה מפויס יותר".

יגאל: "לביא הוא ילד שמאיר את הבית. לפעמים אני אומר לעצמי: 'תראה מה ילד כזה קטן יכול לעשות, לכמה גלים הוא גורם'. אצלנו, במשפחה המורחבת, גם בעם. אני רוצה שאת הילד הזה יאהבו כולם, ושהוא יהיה בלב של כולם. צריך לחשוב עליו רק טוב ולשמוח שהוא בא".

מה תספרו ללביא על אלמוג? נירה: "הוא פשוט יגדל לתוך הדבר הזה, וגם לא יהיה חריג. אנחנו נגדל אותו כך שהוא יהיה גאה באח שהיה לו, שהוא לא יכיר".

תגוננו עליו יותר? יגאל: "מה פתאום, אנחנו לא משפחה מגוננת".

נירה: "אני מאמינה שאהיה בדיוק אותה אמא כמו שהייתי עם כל ארבעת ילדיי. כמו שפחדתי שאלמוג הלך לקרבי, אבל נתתי לו לעשות את הבחירות שלו. כבר היום הילדים שלי הולכים למסיבות".

מאז 7 באוקטובר נוספו לווטסאפ שלהם שתי קבוצות: החמישייה והשישייה. על הראשונה נמנים ההורים של חמשת הנוסעים במכונית שבה נסע אלמוג. ב-7 באוקטובר השנה, בדיוק בשעה 7:29, השעה שבה נורו כל יושבי המכונית, סמוך לצומת גמה, ערכו המשפחות טקס באתר ההנצחה שהקימו שם. וישנה קבוצת השישייה, שעליה נמנים קרובי המשפחות של ששת החטופים שנרצחו במנהרה.

רגע לפני הבחירות, פנו הוריהם של ששת החטופים - ומשפחת סרוסי ביניהם - למפלגת הליכוד ולראש הממשלה בדרישה להסיר מהקמפיין שלהם את ההצהרה "החזרנו את כולם". בשלט חוצות שעלה בנתיבי איילון, מתנוססות תמונותיהם של השישה תחת הכותרת: "לא חזרנו הביתה".

"כעסתי מאוד על הפוליטיקאים שלא היתה להם החוכמה והכישרון איך להחזיר את החטופים בחיים. מי שבחר בהם זה עם ישראל, ואת זה אני לא יכול לשנות. באותו הזמן התאכזבתי איך אנחנו כעם הבאנו את האנשים האלה לשלוט בנו, אנשים שאין להם הבנה בדברים מאוד פשוטים. לפני זה לא ידעתי מי המנהיגים שלנו. לא הסתובבתי בכנסת, לא התראיינתי עם האנשים האלו, לא דיברתי איתם ישירות. לא ידעתי מה הרמה שלהם. כשנחשפתי לאיכות של האנשים, התאכזבתי מרמתם הנמוכה. כל אחד יכול להחליט שהוא רוצה להיבחר. זה נס שאנחנו פה חיים במדינה כזו. מי שאיכזב אותי הכי הרבה ויש לי כעס אדיר עליו, אלו היועצים שסבבו את ראש הממשלה, שמנעו ממני להגיע אליו, במיוחד גל הירש, שביטל לי מספר פגישות שכבר נקבעו. הוא ושאר היועצים פחדו שאצליח להשפיע על רה”מ כי תמכו במדיניות הרעה של חיסול חמאס במחיר חטופים. מדיניות שהתנהלה ללא תכנון, כאירוע מתגלגל שהוביל לנפילת חיילים רבים ולרצח חטופים רבים. אין לי איך להגדיר את זה אלא כטיפשות. פשוט טיפשות".

× × ×

לברית של לביא הגיעו הורים שכולים שהפכו עם השנים חברים טובים, הוריה ואחיותיה של בת הזוג שחר ז"ל וכמובן הפונדקאית שנשאה את לביא. "היא חלק מהמשפחה", מספרת נירה.

בבית, הם אומרים, מאז בואו של לביא האווירה השתנתה. גם יגאל, שאחרי הירצחו של בנו משקיע את זמנו בפרויקטים של הנצחה, המחייבים אותו לשהות ימים שלמים מחוץ לבית, מעיד על שינוי שחל בו. ״אני לא אחד שמתקשר לאשתו, 'מה שלומך, איך את מרגישה, מה את צריכה'. אין לי את זה. אבל עכשיו אני קם בבוקר ומחפש להתקשר, בודק בווטסאפ אם נירה התעוררה. לא נעים לי להפריע, כי היא לא ישנה בלילה".

יגאל: "אני איש של עשייה, אדם שמחפש לתקן. כשהגעתי לזהות באבו כביר והורדתי מאלמוג את הסדין, דבר ראשון רציתי לתקן אותו. ראיתי איפה הוא נפגע, ואמרתי: 'את זה ואת זה אני אסדר', אבל יש משהו שאתה לא יכול, וזה להחזיר לחיים"

"שלוש שנים שאין לנו שינה רציפה", אומרת נירה. "השינה שלנו קלה מאוד וקצרה מאוד, ואנחנו ערים המון בלילה, אז בקטע הזה, לא קשה לנו, אלא להפך, כי עכשיו הערות שלנו היא מסיבות טובות. זו לא הערות שהיינו יושבים ומדברים, ולא מאמינים שקרה לנו מה שקרה, ועצובים ביחד וכואבים ביחד. עכשיו כשאנחנו ערים, זה בשביל לביא. אנחנו מסתכלים עליו וסוף-סוף מחייכים, הנפש רגועה יותר.

"כל דבר שקשור אליו מרגש. כל התעסקות בתינוק - להחזיק אותו, הריח שלו. כשהחזקתי אותו בידיים בפעם הראשונה היו בי שתי תחושות חזקות מאוד. האחת, נחמה, והשנייה, ניצחון על הרוע. היה פה רוע שהסתכל לנו בעיניים, ויכולנו לו. הוא לקח לנו את הילד, אבל אנחנו לא נשברנו, ונהיה חזקים בשביל הילדים שלנו, כי הם צריכים אותנו, בכל גיל".

בחודשים האחרונים, לצד ההתרגשות לקראת לידתו של לביא, המשפחה - ובפרט יגאל - המשיכה לפעול במרץ במפעל ההנצחה של אלמוג, שֶׁמּוֹנֶה כרגע שלושה מיזמים שונים.

בימים אלו נמצא יגאל רוב השבוע במצפה רמון, ומכשיר קרקע שחכר מהמדינה, לקראת נטיעת 1,500 עצי פיסטוק להנצחת בנו המת.

הכל התחיל, לדבריו, מסעודה שלישית באחת השבתות בבית הכנסת שבו התפלל, ובה התפתח דיון מדוע לא מגדלים פיסטוקים בארץ. אז נזכר יגאל בשיחה שניהל עם אלמוג בלילה שבו יצא למסיבה. "הוא אמר לי: 'אבא יש אדמה בנגב, במחיר טוב'. אמרתי לו: 'לך על זה'. אלמוג רצה להקים התיישבות חקלאית, אולי חווה. כשדיברו בבית הכנסת על הפיסטוקים, נזכרתי בחלום ההתיישבות של אלמוג ואמרתי - כשיחזור מהשבי נעשה את זה ביחד. אחרי שקרה מה שקרה, לא ויתרתי. יצרתי קשר עם מגדל הפיסטוקים מספר 2 בעולם, ג’וזף סטון מקליפורניה, והוא ואנשיו יעצו לי אילו זנים להביא לארץ".

כרגע הוא מכשיר את האדמה, בעזרת מתנדבים, ובפברואר הקרוב ייטע את העצים. בהמשך מתוכננת שם גם כרם, ולצד כל אלו גם מרכז חינוכי. "זה הולך להיות מיזם חינוכי-חקלאי, שתלמידים יבקרו בו ויאזינו להרצאות ברוח הערכים של אלמוג. אהבת הארץ, חברות, לשון הטוב, מנהיגות וחסד".

גם המיזם השני קשור בחינוך. "אלמוג חלם להיות מחנך", הוא אומר, "והיום אנחנו מעבירים שיעורי חינוך במכינות, ובכל מקום שאליו מזמינים אותנו. חשוב לנו שהערכים של אלמוג יעברו לנוער. אחרי שאנשים שומעים את ההרצאות, הם מאמצים את דרכו, ויש להם כבר משפט: 'אם אתה נתקל בבעיה ולא יודע מה לעשות, תחשוב מה אלמוג היה עושה".

המיזם השלישי הוא הקמת בית חם לנוער בסיכון ברעננה. "גם זו הייתה שאיפה של אלמוג. הבית יהיה על שמו ועל שם חייל בשם רועי מרום ז"ל שנהרג. עכשיו אנחנו מתחילים לארגן מדריכים ולאתר את הנוער שזקוק לעזרה. זה יהיה בית לשעות היום, שבו הם יקבלו ארוחה חמה וגם הדרכה ועזרה בלימודים".

"משימת חיי", אומר יגאל, "היא להגשים את כל מה שאלמוג רצה לעשות בחייו ולא הספיק".

אתה מרגיש שאלמוג יודע על כל מה שאתה עושה בשמו? "לפעמים אני לבד מהבוקר עד הלילה, לא פוגש אף אחד, רק מדבר עם אלמוג, אני מרגיש אותו. פעם אפילו הרגשתי כאילו מישהו נוגע לי בכתף. לפעמים רואה את אלמוג מנתב לי את הדרך".

לכל המיזמים והפרויקטים של משפחת סרוסי אפשר לתרום דרך העמוד של אלמוג – remember almog או דרך דף העמותה שהקימו הוריו, "אין טוב מלהיות טוב".