"אבא שלי התחנן: אביעד, אל תיקח את התפקיד"

מד הקילומטראז' ברכבו של אביעד פרידמן, מספר את הסיפור כולו - בכל חודש הוא גומע יותר מ-8,000 קילומטרים על כבישי הארץ, מתמרן בין שני קצוות מדממים של המדינה. אשתו חנה שואלת אותו לפעמים כמה זמן עוד יוכל לרוץ מרתון בקצב של ספרינט, אבל פרידמן, שמתעורר בכל בוקר בארבע וחצי ופותח את היום בריצה לפני שהוא צולל אל תוך הררי הבירוקרטיה, לא מרשה לעצמו להאט. כבר שנתיים שהוא מוביל את מנהלת "תקומה" לשיקום עוטף עזה ולפני כתשעה חודשים, בינואר 2026, הונחה על כתפיו גם המשקולת הכבדה והסבוכה של הצפון, כשמונה ליושב ראש מנהלת "תקומה-תנופה" המאוחדת.

מסתבר שההחלטה לקחת על עצמו את האחריות על משימת השיקום של יישובי גבול הצפון התקבלה בניגוד מוחלט לעצת הקרובים לו ביותר. "שום בן אדם נורמלי לא היה לוקח את התפקיד הזה", מודה פרידמן, כשהוא חוזר אל הרגע שבו אביו קרא לו לשיחה בארבע עיניים. "זו פעם ראשונה בחיים שלי שאבא שלי ביקש ממני: 'אביעד, אני מבקש ממך שלא תעשה את זה'. הוא אמר לי שהצלחתי מאוד בעסקים, שהצלחתי בתפקידים הקודמים שלי, שאני מצליח בדרום, ושאל למה אני רוצה להיכשל ולמה לי להיות מזוהה עם האירוע הזה אחרי שחמישה לפניי נכשלו. הוא התחנן ממש בפניי".

המסע המשותף שלנו לאורך יישובי העוטף בדרום וקו העימות בצפון מתרחש בנקודת זמן טעונה במיוחד. שלוש שנים חלפו מאז אותו בוקר שחור בעיצומו של חג שמחת תורה, והפער בין שני חבלי הארץ זועק מכל כביש, מכל תוואי נוף ומכל שיחה עם תושבים. כשאנחנו עומדים על גבעת התצפית בשדרות, יושב ראש המנהלות מצביע לעבר בית חאנון ובית לאהיא שבפאתי רצועת עזה, אבל מבקש להסיט את המבט מהחורבן אל מה שצומח מתחת לרגלינו. "מה הנוף הכי יפה בעולם? מנוף!", הוא קובע בלהט של מי ששימש בעבר מנכ"ל משרד השיכון. "כי זה בנייה, כי זה צמיחה, זה מה שעושה לי את זה. עזוב שנייה את עזה, תסתכל מה קורה כאן ותראה כמה מנופים יש לך ומה יש שם - אתה מבין את ההבדל".

ההצלחה בשדרות מתורגמת למספרים חסרי תקדים: העיר, שהחלה את המלחמה עם כ-36 אלף תושבים, זינקה דמוגרפית ומונה כיום 42 אלף, כאשר מתוך 12 אלף משפחות שפונו מהעיר באוקטובר 2023, רק כ-250 בחרו שלא לחזור. עם זאת, ראש העיר אלון דוידי, רחוק מלהיות שאנן: "אם מישהו בממשלה חושב שב-2028 יסתיימו חוק תקומה והכסף, והפוסט-טראומה פה תיגמר - הוא חי באשליות", הוא אומר לנו.

בחבל תקומה (השם הרשמי שניתן לאזור עוטף עזה) מתגוררים כיום כ-66 אלף תושבים - גידול של כעשרה אחוזים לעומת טרום המלחמה וקצב הצמיחה גבוה פי 2.5 מהממוצע הארצי. אלא שכאשר מצפינים אל הגליל, הפסקול מתחלף באחת. שם, מול חיזבאללה ולבנון, אין יער של מנופים. שם, במושב שומרה שבמועצה האזורית מעלה יוסף, ילדים שעושים את דרכם לבית הספר באוקטובר 2026, עדיין ממתינים להסעה מדי בוקר בתחנת אוטובוס מנוקבת מרסיסים.

זהו המתח שמלווה את פרידמן בכל דקה בתפקידו הכפול: הניסיון להפיח תקווה ואופטימיות במקום שבו המדינה פעלה במידת החסד ושיחררה חסמים ופיזרה משאבים, אל מול חבל ארץ שבו הופעלה מידת הדין של בירוקרטיה, סחבת ומשבר אמון תהומי - ושגם לפני המלחמה לא זכה לקשב ועניין רב.

הניגוד הזה מתחיל בארגז הכלים שאיתו יצאו המנהלות לדרך. בדרום, מנהלת "תקומה" הוקמה מיד באוקטובר 2023, צוידה בחוק ייעודי שמסיר חסמים ופוטר ממכרזים, וקיבלה תקציבי ביצוע עצמאיים שבהם היא מנהלת תשתיות, חינוך, בריאות וסלים רשותיים מבלי להזדקק לתחנונים בפני השרים השונים. מתוך 17.2 מיליארד שקלים שאושרו לשיקום הדרום, חויבו ומומשו בפועל עד סוף 2025 כ-11.6 מיליארד שקלים, הכוללים יותר מ-1.5 מיליארד בשיקום פיזי ומגורי ביניים. כמו למשל בקיבוץ נירים שבו שכונת הצעירים השרופה נבנתה מחדש על ידי קבלן ופועלים סינים שהועסקו במשמרות כפולות, וכיום יותר מ-90 אחוזים מקהילתו שבו אליו. או בכפר עזה, מהקיבוצים שנפגעו בצורה האנושה ביותר, שבו הושקעו 300 מיליון שקל מכספי המדינה וראשוני המשפחות בו החלו לחזור לבתים בקיץ האחרון.

"מה הנוף הכי יפה בעולם? מנוף!", הוא קובע בלהט על גבעת התצפית בשדרות. "כי זה בנייה, צמיחה, זה מה שעושה לי את זה. עזוב שנייה את עזה, תראה כמה מנופים יש לך כאן - אתה מבין את ההבדל?"

אלא שבצפון, הסיפור התנהל בצורה הפוכה לחלוטין. מטה היישום שהוקם לא צויד בסמכויות ביצוע, האלוף במיל' אליעזר (צ'ייני) מרום התפטר מתפקידו כעבור חצי שנה של כישלון, חמישה פרויקטורים שונים התחלפו או סוכלו מסיבות פוליטיות, וארגון הג'וינט מצא את עצמו כותב הצעות החלטה ממשלתיות במקום המדינה.

כשאלקין מונה לשר במשרד האוצר ואחראי על שיקום הצפון והדרום, הוא ייצב את המערכת אך לא הצליח להסדיר את מעמד המנהלת הרזה ולהעניק לה סמכויות ואמצעים, עד לדצמבר 2025, כשהוחלט לאחד אותה עם אחותה הדרומית. התוכנית הממשלתית לשיקום הצפון בהיקף 13.4 מיליארד שקלים הושלמה סופית רק ביוני 2026, זאת בעקבות החלקת השר אלקין להעביר אותה ב"פרוסות" - והעבודה עליהן התארכה. מתוך 6.1 מיליארד שקלים שמומשו עד כה בצפון, כשני מיליארד בכלל הלכו למענקי פינוי, עזובה ופתרונות זמניים ולא לשיקום תשתיתי.

"זה לא היה נכון, היה צריך להעביר את החלטות הממשלה עוד הרבה לפניי", מודה פרידמן בכנות. "הגעתי בדצמבר וזה היה אומללות. איך אפשר עם שמונה או תשעה עובדים להזיז משהו? הג'וינט היה צריך לכתוב החלטת ממשלה? איפה נשמע דבר כזה? זה לא נורמלי. מדינת ישראל לא עשתה את חובתה".

כמו-כן, פרידמן נאלץ להתמודד בתחילת דרכו ב"תקומה" עם פער של חצי שנה ללא מנכ"ל קבוע - ואקום שהוביל לעיכוב החקיקה ולקשיים שחתכו כמעט עשרה אחוזים מתקציב המנהלת המקורי (מ-19 ל-17.5 מיליארד שקל). "הרגשתי שאני רץ במדרגות היורדות - אתה מנסה לעלות והמדרגות יורדות מתחת לרגליים שלך", הוא מתאר. "עברנו חצי שנה של גיהינום של מריבות עם כל המשרדים - פה צריך לעבור את האוצר, פה את אגף התקציבים, פה את משרד המשפטים - וראשי הרשויות צריכים להאמין בך כשהאמון הבסיסי שלהם הוא לא באפס, הוא במינוס 200".

נקודת הפתיחה הייתה אז מרוץ נגד השעון מול תאריך היעד של הבחירות. "היה ברור שאין זמן בלי הגבלה, והיו שתי אפשרויות", משחזר פרידמן. "או להמשיך את הסיטואציה כמו שהיא ואז לא היו החלטות ממשלה ולא היו מספיקים לגמור את זה עד הבחירות, או להיכנס לזה ברבאק, להקים מנהלת מאפס, לגייס ארבעים עובדים ולהעביר את כל החלטות הממשלה על 13.5 מיליארד שקלים בצפון ועוד כמיליארד שקלים ברמת הגולן. אתה יכול לדמיין מה היה קורה אם לא היינו מצליחים להעביר את ההחלטות האלה עד ליום הכרזת הבחירות? רמת חוסר האמון הייתה כזו שאנשים פשוט היו הולכים".

את הפער העצום בין שתי המנהלות פרידמן מכיר מכל זווית אפשרית. "ב'תקומה', הכסף אצלנו ואנחנו מחליטים ומבצעים עם משרדי הממשלה וגופים כמו נתיבי ישראל. אני מקפיד על עבודה משותפת עם מנכ"לי המשרדים, אבל אני לא סמוך על שולחנם. לעומת זאת, ל'תנופה' מלכתחילה לא הייתה יכולת לבצע, ורוב התקציבים נשארו אצל משרדי הממשלה. רק עכשיו הקמנו בתוך 'תנופה' חשבות ולשכה משפטית, ואנחנו מבצעים בעצמנו פרויקטים בכמעט מיליארד וחצי שקלים לחמש השנים הבאות".

אל מול החריש המפרך והדרך הארוכה לפירות שיוכלו להיקטף, פרידמן מסרב להישבר. "יש לנו חובה מוסרית כלפי אזרחי מדינת ישראל, ובמיוחד אזרחי הצפון, להאמין שזה אפשרי", הוא אומר בלהט. "אם אנחנו כנבחרת מקצועית לא נאמין שאפשר לשנות, אז הפסדנו מראש את האירוע. הכניסו אותנו למשחק במחצית השנייה בפיגור של 3:0. במשחק כדורגל אפשר לשבת בצד ולהגיד שזה גמור, אפשר לקלל את האמא של השופט ואפשר לפרשן בטלוויזיה. אבל במציאות זו המדינה שלנו, ומה האלטרנטיבה? למדינת ישראל אין ברירה אלא לנצח את המשחק הזה".

כדי שהשינוי הזה יקרה, פרידמן יודע שהמערכת חייבת להתנקות מרעשי הרקע הפוליטיים שליוו את השיקום. במשך משנה הוחרם ראש העיר קריית-שמונה, אביחי שטרן, על ידי שרים וגורמים פוליטיים, ובראשם ראש הממשלה נתניהו שביקשו לסייע בבחירות המקומיות ליריבו מטעם הליכוד. השבוע אומנם פירסם שטרן סרטון תמיכה בנתניהו, ובו הודה לו על המשאבים שיושקעו לבסוף בעיר, אבל האיבה בעודה נשארה. בהמשך עלו טענות על מינויים פוליטיים של פעילי ליכוד ומקורבים כפרויקטורים בצפון בתקופת הפריימריז של השר אלקין בליכוד, ואפילו עיכוב התקציבים בוועדת הכספים באוגוסט נקשר בניסיונות של יו"ר הוועדה, ח"כ חנוך מילביצקי, לעשות שרירים פוליטיים על הגב של משבר השיקום.

"תמיד טוב שנגמר הפריימריז, כי זה רעש רקע כל הזמן", מודה פרידמן בגילוי לב. "אין לי מושג למי מצביעים עובדי המנהלת, ויחסית לכל משרדי הממשלה תקומה ותנופה הן מאוד לא פוליטיות. כשמילביצקי רצה לעשות סיבוב על הגב שלי כאילו הוא 'מציל את הצפון', הוא פנה ל-18 ראשי רשויות וביקש שיצטרפו אליו לסרטון שהוא עשה - איש מהם לא הסכים לשתף איתו פעולה.

"לצערי המערכת הממשלתית מתגמלת את מי שצועק חזק יותר, מה שמשאיר את החלשים מאחור, אבל בסוף התושב בקריית-שמונה או בכל מקום אחר לא צריך להיפגע בגלל הפוליטיקות על גב ראש העיר. אנחנו בתוך מלחמה ארוכה שתימשך עוד הרבה זמן גם אם אין אזעקות ונפילות, ואנחנו חייבים להתעלות מעל ימין ושמאל ומעל מפלגה או שר כזה או אחר. אני שמח שכל המריבות המיותרות שהיו בהתחלה עם אביחי שטרן נגמרו".

ואז, כמעט באגביות, משחרר האיש שעבד זה 30 שנה בצמרת המערכת הציבורית הבחנה מדויקת על יחס השלטון לפריפריה: "בוא, תתחיל מזה שאין לממשלת ישראל שום מנכ"ל משרד ממשלתי שגר בצפון או בדרום".

כשפרידמן מביט קדימה אל הממשלה הבאה שתקום אחרי הבחירות ואל השנים שנותרו עד לסיום המנדט של המנהלות (2028 בדרום ו-2030 בצפון), הוא מציב שלוש דרישות קריטיות שבלעדיהן, הוא מזהיר, מפעל השיקום כולו עלול לקרוס לתוך עצמו.

הדרישה הראשונה נוגעת ישירות לכיס של תושבי הצפון: שחרור מיידי של מתווה הטבות המס ליישובי קו העימות, שתקוע בוועדת הכספים. "תשאל אותי מה הכי כואב לי? שלא השלימו את הסיפור של מס הכנסה", הוא אומר בתסכול. "הקצינו 300 מיליון שקלים להגדלת הטבות המס, והעבודה בוועדת הכספים ובכנסת פשוט לא נעשתה עד כה. חייבים לגמור את הסיפור הזה, אחרת זה אובדן אמון מטורף ועצום. אם כל תושב בצפון היה מרגיש עכשיו בכיס שלו את הכסף הפנוי, כל האווירה הייתה אחרת. האם מגיע לתושבי קו העימות בצפון יותר מאשקלון או בשומרון? כן, חד-משמעית, ואנחנו נילחם על זה".

הדרישה השנייה שלו מהממשלה והכנסת הבאות היא לחוקק את "חוק תנופה" לצפון, בדיוק במודל של "חוק תקומה" בדרום. "למה? כי ברגע שיש חוק שמגדיר שמדובר בחבל ארץ שמחייב התייחסות מיוחדת. אני לא צריך בכל החלטה להתחנן לחשב הכללי ולמשפטנים כדי לקבל פטור ממכרז. מה שיכול להרוג את כל העבודה שלנו בצפון זה ועדות התכנון. אם בשביל לבנות קונסרבטוריון בבית ג'אן, אני אצטרך לעמוד בתור בוועדת התכנון ליד האישה שסוגרת מרפסת במעלות - גם בעוד שנתיים לא תראה תוצאות בצפון. לא מעניין אותי מי יהיה ראש הממשלה הבא, אנחנו אחרי מלחמה, תנו לנו שנתיים בלי כל החסמים האלה".

הדרישה השלישית, וזו שמדירה שינה מעיניו יותר מכל, היא איסור מוחלט על קיצוצים רוחביים בתקציבי השיקום של הצפון והדרום. עבור פרידמן, לא מדובר בחשש תאורטי אלא בטראומה היסטורית מוכחת. "ב-2015 הכריזו על תוכנית צפון גדולה של 15 מיליארד שקל, ואז קיצצו אותה. ב-2018 עשו תוכנית מיגון לצפון בחמישה מיליארד שקלים, ואז קיצצו. אני מפחד שבממשלה הבאה יגידו 'יופי של תוכנית', ואז יתחילו בשיטת הסלמי לעשות קיצוצים. אסור, אסור, אסור שיקצצו שקל אחד מתקציבי הדרום והצפון. הם חייבים להיות מוחרגים. בעיות בריאות וילדים פגועים יהיו תמיד, אבל תוכנית אמיתית לצמיחת הצפון עושים פעם אחת ב-50 שנה".

הסיוט הגדול ביותר של פרידמן התממש מהר משדמיין. רק השבוע, בדרמה שהתחוללה בישיבת הממשלה ביום ראשון, אושר קיצוץ רוחבי של כארבעה אחוזים בכל תקציבי הממשלה בנימוק של צורך ביטחוני דחוף. המשמעות היא מחיקה של 114 מיליון שקלים מתוכניות תנופה הצפונית וכ-130 מיליון מתקומה הדרומית.

אף ששר האוצר ומנכ"ל משרדו מיהרו להתחייב בפומבי כי הכספים יוחזרו בהמשך, עבור פרידמן מדובר במשחק באש שעלול לשרוף את שאריות האמון של התושבים. "דרך טובה מאוד לשבור את האמון שנותר היא להגיד לאנשים 'הנה יש לך משהו', ואחר כך להגיד בעצם יש לך פחות", פרידמן מתריע. "מי שרוצה לבצע שינוי חייב לתת לאנשים תחושת יציבות. המסר חייב להיות שבתקציבי הצפון והדרום לא נוגעים'".

לגישתו של פרידמן, הפחד מקיצוצים עתידיים עלול לעוות את שיקול הדעת בשטח ולפגוע בשיקום ארוך הטווח: "ככלכלן אני יודע שכאשר אדם חש מחסור, הוא נוטה להגיד 'בוא נשקיע במשהו מהיר, כי אם אשקיע בתשתיות שזה ארוך ומסובך, יכול להיות שהכסף כבר לא יגיע אליי'. ראש עיר לא צריך לחיות בהרגשה כזו, ואסור לנו להיות שם".

"הכניסו אותנו למשחק במחצית השנייה בפיגור של 3:0. בכדורגל אפשר לשבת בצד ולהגיד שזה גמור, אבל במציאות זו המדינה שלנו, ומה לעשות? למדינת ישראל אין ברירה אלא לנצח את המשחק הזה"

המציאות הביטחונית בצפון ממשיכה להזכיר בכל רגע עד כמה השיקום שברירי. רק בשבוע שעבר הוכה הגליל בהלם עם אסון פיצוץ נפל פצצת המצרר במהלך טיול תלמידי הישיבה התיכונית בגליל העליון, אירוע שמעורר אצל פרידמן דאגה עמוקה מפני פגיעה נוספת בענף התיירות הצפוני המדמם ממילא. גם כאן קצב הסיוע לשיקום וצמיחה עדיין איטי ונטול תוצאות.

"האסון הזה מדאיג אותי מאוד", אומר פרידמן. "הגופים הרלוונטיים חייבים לאתר ולהוציא כל נפל, וצריך להזהיר שוב ושוב לא לגעת בנפלים. אבל הפתרון הוא בשום אופן לא להגיד לאנשים לוותר על הטיולים ועל החופשות בצפון. את החופשה המשפחתית שלנו השנה עשינו בצפון, עברנו בכל 12 היישובים הדרוזיים. אנחנו חייבים להחזיר את המטיילים לצפון".

בישיבת סטטוס במועצה המקומית בית ג'אן (מדי כמה שבועות עורך פרידמן ישיבות עבודה כאלו בכל אחת מ-25 הרשויות שנכללות במרחב של "תנופה"), מתברר גודל המרחק בין החלטות הממשלה לאזרח הקטן.

אנשי המועצה והפרויקטורים של ארגון הג'וינט (אלכ"א), שמלווים את היישוב, מציפים בפני פרידמן את הקושי התרבותי והמעשי בהנגשת התוכניות הממשלתיות לשטח: חקלאים דרוזים שלא יודעים כיצד לגשת למכרזים דיגיטליים וחוששים לפנות לבקשה של תמיכות ממשלתיות, לצד חסמים בעידוד תעסוקת נשים. פרידמן מקשיב, רושם ולוחץ על אנשיו לפשט את המנגנונים.

מבחינתו, הסיפור של החלטת הממשלה לסבסוד מעונות היום ביישובי קו העימות הוא דוגמה למה שיכול לשנות חיים של משפחה בצפון. אך גם לקושי הבלתי נסבל להוציא כסף מהמערכת. "משבר האמון הוא פסיכי, ואני מבין את האנשים - הם צודקים לחלוטין אחרי שלוש שנים שבהן הרגישו שהאזור הופקר ושאין מי שאכפת לו", הוא אומר בכאב.

"שובר אותי לראות תושבים שמחכים לפרוטות, ולא מקבלים מענה בגלל חסמים משפטיים ובירוקרטיה. תראה את הסיפור של בית ג'אן: יש כאן החלטה שנוגעת ל-198 ילדים, שהמשפחות שלהם משלמות עכשיו 2,000 שקלים פחות בכל חודש על המעונות. בשביל זוג צעיר פה 2,000 שקל בחודש הם חצי משכנתה! כמה דם ירקנו מול הבירוקרטיה והמשפטנים כדי שהכסף הזה ישתחרר".

בנסיעה מבית ג'אן, אני מטיח בפרידמן את מה שאומרים לי ראשי הרשויות בחדרים סגורים: שהממשלה אולי העבירה סוף-סוף החלטה, אבל בפועל מדובר במסמך מסורבל של 900 עמודים ומיליארד סעיפים שאיש לא יודע לעבוד איתו. יותר מזה, גם היום המבנה בצפון הוא אנומליה שלטונית: פרידמן חתום על המרחב כולו, אבל בתוך המרחב יש טריטוריות שלמות שהוא לא שולט בהן - משרד הנגב והגליל אחראי על תחומים מסוימים בערים, החטיבה להתיישבות פועלת במושבים ובקיבוצים, משרד הפנים מושך לכיוון שלו, ולצד כל הצרות - על המנהלת שלו לפקח גם על החלטת הממשלה לרמת הגולן.

פרידמן בוחר את מילותיו בזהירות. "לכתחילה, ב-8 באוקטובר היו צריכים להקים שתי מנהלות נפרדות, עם כל האגפים - אדם וקהילה, בינוי וכלכלה - ולחוקק את 'חוק תנופה' כסעיף ב' בתוך חוק תקומה. בפועל זה לא קרה. אז כשנכנסתי היו לי שתי אפשרויות מול המצב הקיים: או להיכנס למריבות טריטוריות וסמכויות, או לשבת עם מנכ"לי משרד הנגב והגליל ומשרד ההתיישבות, שהם אנשי מקצוע נהדרים, ולבנות מערכת שבה מפרגנים זה לזה ולא שמים רגליים. איש מאיתנו לא מתמודד בפריימריז ולא הולך להיבחר לשום דבר".

ומה לגבי הטענה שלפעמים המנהלת עצמה, שיושבת על ברז האישורים, הופכת לעוד חסם שעושה את המוות לראשי הרשויות? "אמרתי לראשי הערים: שום דבר לא מתעכב אצלי יותר מ-72 שעות לכאן או לכאן. אני יכול להגיד 'כן' ואני יכול להגיד 'לא' - כי יש לנו חובה לוודא שהכסף הולך לצמיחה ולא לכיסוי חורים או פוליטיקות, ולפעמים לראש עיר שיש עליו לחצים פוליטיים גם טוב שיש מי שאומר לו 'לא' – אבל תשובה הוא יקבל בתוך 72 שעות. בדרום אין פנייה שמתעכבת אצלנו יותר מ-24 שעות. אנחנו כל הזמן זוכרים שמנהלת שלא עובדת מהר, אין לה זכות קיום. האנשים המצוינים שבאו לעבוד אצלנו במנהלות, חלקם ויתרו על קביעות במקומות אחרים, אין להם לאן להתקדם כאן, והם לא ייצאו לפנסיה מהמנהלת. הם באו בשביל שליחות, ומוסרים את נפשם למען האזור שרובם גרים בו".

"הרגשתי כמו רץ במדרגות היורדות; אתה מנסה לעלות והמדרגות יורדות מתחת לרגליים שלך. פה צריך לעבור את האוצר, פה את אגף התקציבים, פה את המשפטנים, וזה כשהאמון בך במינוס 200"

פרידמן מבקש לבחון אותו ואת אנשי הצוות שלו בצפון בעוד שבועות ספורים, כשיתחילו לזרום הכספים והחלטות הממשלה יתורגמו לפרויקטים ומנופים שיצבעו את הנוף הגלילי. אבל לדבריו, הפקק האמיתי נמצא אצל שומרי הסף בירושלים, באגף התקציבים באוצר ובמשרד המשפטים. "אתה יודע מתי השתנה המון באירוע המשפטי בצפון?", מגלה פרידמן. "ביום שהבאנו את גיל לימון, המשנה ליועמ"שית, והצוות שלו לסיור. הוא עמד בשטח תחת כטב"מים, ואחר כך לקחתי אותו לשיחה אצל שטרן בקריית-שמונה. באותו יום כל הראש שלו השתנה".

אבל שינוי התודעה בירושלים עדיין מתקשה לחלחל אל סדרי העדיפויות בשטח, והפער בין שני החבלים זועק לשמיים כשבוחנים למשל את סעיף התחבורה והתשתיות. אני מציב בפני פרידמן את הנתונים שיכולים להוציא כל תושב צפון מדעתו: בדרום, פרויקטי שיקום ושדרוג הכבישים בהיקף של יותר מ-700 מיליון שקל כבר הושלמו במלואם. בצפון, לעומת זאת, החלטת הממשלה על 600 מיליון שקלים לתחבורה עברה רק בתחילת יוני 2026, ועד אמצע אוקטובר טיפטפה המדינה מנת תקציב ראשונה ומגוחכת של 37 מיליון שקלים בלבד שהגיעה בשבוע שעבר (כשמנה נוספת של 40 מיליון אמורה לעבור כעת, והבטחה ל-156 מיליון עד סוף דצמבר).

למה בדרום הכל מהיר, מקצועי וקורה, ובצפון זה נמרח? "אם אתה שואל אותי מה היה במשך שלוש שנים, ולמה כל זה לא קרה קודם ולוקח כל כך הרבה זמן? אין לי מה להגיד. ואני לא אספר לך תירוצים כי המציאות נמדדת בתוצאות".

עזוב אותך מחלומות, התחנה המפונצ'רת שראינו בשומרה היא הפנים של השיקום. המועצה האזורית מעלה יוסף אישרה השנה תקציב שיא של כ-290 מיליון שקלים, ובכל זאת תשתיות שנפגעו במלחמות האחרונות לא שופצו. למה אתה לא מרים טלפון ודואג שיחליפו את התחנה הזו?

"כמה עולה תחנה? יש לראש המועצה כסף עכשיו, ויש לו סל מועצתי גדול - שיחליף אותה! בסיור הבא שלי שם ואני אגיד לראש המועצה שמעון גואטה: 'שמעון, מה קורה? למה זה נראה ככה?', ואז הוא יתקן. אבל המנהלת לא יכולה ואסור לה להחליף את ראשי המועצות. בסוף יש משקל לנבחרי ציבור. הרשות המקומית צריכה לתפקד, ואנחנו צריכים לדחוף ולחזק אותה.

"אם ראשי הרשויות אומרים לך שאין להם מהנדסים ושפרויקט של הקמת מתנ"ס עומד בתור אצל רבע מהנדסת בוועדת תכנון ובנייה, אחרי בקשת אישור לפרגולה של השכן, בדיוק בשביל זה העברנו להם כסף לחיזוק רשויות - כדי שייקחו מהנדסים. כמו ש-180 משפחות חדשות הגיעו לקריית-שמונה, ככה יגיעו גם מהנדסים שהאתגר הציוני מדבר אליהם".

פרידמן מבחין בין מצבם של חלקי הצפון השונים לאחר סבבי המלחמה הממושכת. "אני מפריד בין קריית-שמונה ומטולה לבין שאר הרשויות", הוא אומר. "בשלומי, בנהריה, במעלות, במבואות חרמון ובגליל העליון זו לא טרגדיה שנכתבה מראש, לא זה המצב שם. אבל אני מסכים שהתחושה קשה אבל התושבים יתחילו לראות את הביצועים בתוך שבועות.

"אם בשביל לבנות קונסרבטוריון בבית־ג'אן אני אצטרך לעמוד בתור בוועדת התכנון - גם בעוד שנים לא תראה תוצאות בצפון. לא מעניין אותי מי ראש הממשלה הבא, תנו לנו שנתיים בלי החסמים האלה"

"קידמתי כסף לבית החולים בנהריה על חשבון דברים אחרים, כי כשתושב הגליל המערבי יראה בשנת 2027 שיש לו עוד חדר ניתוח ומכשיר MRI ובית החולים שלו נראה אחרת, הוא ירגיש שמשהו השתנה. כשתושבי קריית-שמונה מקבלים עכשיו מרכז רפואי שפועל 24/7, וכשבבתי הספר מושקעים מיליונים בתוכניות גפן, וכשהסל המועצתי ייכנס לחשבונות של הרשויות בעוד חודש או חודשיים, הם יישמעו אחרת. זה לא יתקן את המחדל לאחור, ואמרתי לראשי הרשויות שאני לא קוסם, אבל אפשר יהיה לבחון אותי על הצלחות בצפון בעוד שנה לפחות".

לקראת סיום המסע שלנו, כשחשיכה יורדת על כבישי הגליל ומד הקילומטראז' ברכבו של פרידמן ממשיך לטפס, אנחנו חוזרים אל השאלה הגדולה מכולן: איך מחזיקים במקביל את הכאב והייאוש של התושבים לצד תכנון אסטרטגי של צמיחה, עם יעד של 100 אלף תושבים חדשים בצפון והכפלת אוכלוסיית העוטף בעשור הקרוב?

"פעם, כשהייתי צריך להגדיר איך אני רואה את המנהלת, אמרתי שזה חייב להיות כמו סולם יעקב - סולם שמונח ארצה וראשו מגיע השמיימה", מסכם פרידמן. "זה אומר להיות מצד אחד מאוד מקורקע כל הזמן למטה, בשטח, בכאב של האנשים, לתת להם להרגיש חופשי להתקשר אליי גם בשתיים בלילה, ולא לשקר להם לעולם - כי כמדינה שיקרנו להם כבר מאה פעמים. ומצד שני, הראשים שלנו חייבים לחשוב על העתיד: להאמין שתל-חי בקריית-שמונה, ששמנו בה ובאקדמיה בצפון מיליארד שקל, וחצי מיליארד במכללת ספיר בדרום הן המפתח להבאת צעירים.

"כל עוד השוויצרים לא גרים בעזה והאוסטרלים לא גרים בלבנון, אנחנו נחיה כאן ליד אויב. ובמקום שחי ליד אויב, מדינת ישראל חייבת להכניס את היד לכיס ולתת לתושבים שלה ביטחון ותקווה. אם לא נאמין שזה אפשרי, לא יהיה לנו מה לחפש כאן".