"הסמים הפכו אותי לאמא ומורה טובה יותר": מומחים מזהירים מהתופעה החדשה

בסוף שבוע טיפוסי אמיר (שם בדוי) חוזר הביתה אחרי שבוע עבודה, נפגש עם חברים ומתחיל להסניף. לפעמים יעברו שעות לפני שהם בכלל ייצאו מהבית. משם תגיע מסיבה שתימשך עד הבוקר, וכשהיא תסתיים - לא תמיד יסתיים גם הלילה. "גם כשהמסיבה נגמרת, הרבה פעמים זה עדיין לא מספיק", הוא מספר. "ממשיכים לאפטר במועדון או בבית של מישהו, וממשיכים לקחת סמים". כמה שעות או יום לאחר מכן הוא יחזור לחייו האחרים: אמיר, בן 38 מגבעתיים, עובד כאנליסט. הוא מצליח בעבודה, זוכה להערכה ומרגיש שהקריירה שלו ממשיכה להתקדם. בחברה שבה הוא עובד איש אינו יודע שכמעט בכל סוף שבוע מתחילים עבורו חיים אחרים.

גם ג'קי (שם בדוי) אינה מתאימה לדימוי המסורתי של "נרקומנית". היא בת 40 ממרכז הארץ, מורה בתיכון ואם לשני ילדים. עד לפני פחות משנתיים עולם הטכנו, מסיבות הטבע והפסטיבלים היה כמעט זר לה. היום היא יוצאת ברוב סופי השבוע ומשתמשת בקביעות בחומרים ממריצים ולעיתים גם בפסיכדליים.

השניים שונים מאוד זה מזה. אמיר כבר אומר בקול שהוא מזהה אצלו תלות ואולי אפילו התמכרות. ג'קי, לעומתו, משוכנעת בשלב הזה שהסמים דווקא שיפרו את חייה. אבל לשניהם מכנה משותף אחד: הם עובדים, מתפקדים, מנהלים מערכות יחסים - ובמידה רבה דווקא התפקוד הגבוה שלהם הוא שמאפשר להם להמשיך.

שלוש שנים אחרי טבח 7 באוקטובר, הנתונים מראים שהתופעה רחוקה מלהצטמצם למועדונים בתל אביב. מחקר של המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש (ICA) עקב אחרי מדגמים של יהודים בוגרים בישראל בארבע נקודות זמן: באפריל 2022, בדצמבר 2023, ביוני 2024 ובפברואר 2025. החוקרים מצאו לאורך התקופה עלייה בשימוש בעייתי בתרופות הרגעה במרשם, באופיואידים ובסמים בכלל. בכמה תחומים, בהם שימוש בעייתי בסמים או באלכוהול, נרשמה עלייה חדה לאחר 7 באוקטובר, ולאחריה ירידה מסוימת במהלך 2024. אלא שהמגמה לא המשיכה לרדת: לאחר שהשיעור עמד על כ-25% ב-2024, בפברואר 2025 הוא טיפס שוב ל-26.8%.

בדוח השנתי של ICA ל-2025 הצטיירה אותה תמונה רחבה: יותר מאחד מכל ארבעה ישראלים נמצאו בשימוש בסיכון מוגבר בחומרים ממכרים, ובקרב צעירים בני 18 עד 26 מדובר באחד מכל שלושה וכך גם בקרב מי ששירתו במהלך המלחמה בסדיר או במילואים. לפי הדוח, השימוש בתרופות הרגעה ושינה עלה פי 2.5 לעומת התקופה שלפני המלחמה, השימוש באופיואידים כמעט הוכפל וגם בחומרים ממריצים נרשמה עלייה דומה. נתונים נוספים נאספו במהלך 2026, אך הם טרם נותחו.

משרד הבריאות כבר מגדיר את המגמה במפורש: מאז פרוץ המלחמה חלה עלייה בשימוש מזיק באלכוהול, סמים והתנהגויות ממכרות, בעיקר בקרב מי שכבר נמצאים בסיכון. במשרד מצביעים על הטראומה, חוסר הביטחון, החשיפה המתמשכת לחדשות ואובדן תחושת השליטה כגורמים שעלולים לדחוף אנשים לחפש הקהיה או בריחה.

ד"ר רועי צוקר, רופא מומחה ברפואה פנימית ומחלות זיהומיות שעוסק במזעור נזקים בשימוש בסמים, אומר שהוא רואה את השינוי גם בשטח. "חד-משמעית רואים עלייה בשימוש בחומרים בישראל", הוא אומר. אלא שלדבריו יהיה פשטני מדי להאשים רק את המלחמה: "זה התחיל כבר בזמן הקורונה. זה תהליך שהלך וגדל עם השנים, בארץ ובעולם. מה שעובר עלינו כאן שימש סוג של קטליזטור". לדבריו, בבסיס העלייה עומד צורך אנושי פשוט: לברוח. "החיים המשוגעים שעוברים עלינו והרצון לברוח קצת - אם לא לברוח פיזית מפה, אז לברוח מנטלית. החומרים מספקים כמה שעות של בריחה מהמציאות", הוא מסביר.

פרופ' שאולי לב-רן, פסיכיאטר, ממייסדי המרכז הישראלי להתמכרויות ובריאות הנפש ומנהלו האקדמי, מסביר את אותו מנגנון דרך תגובת הסטרס של הגוף. "בני אדם ויצורים חיים יכולים להיות במצב הישרדותי לזמן מוגבל. זברה שנרדפת נכנסת לסטרס, היא בורחת, ובסוף המרדף נגמר. אנחנו לא בנויים לחיות ברמת סטרס שמתאימה למצב הישרדותי לאורך זמן", הוא אומר.

אלא שבישראל, לדבריו, "הזעם לא עבר". 7 באוקטובר לא נותר אירוע טראומטי של יום אחד. אחריו הגיעו מלחמה ממושכת, מילואים, פינוי יישובים, אזעקות, טילים, מקלטים, אובדן וחוסר ודאות. "אנחנו מחפשים איזושהי דרך לווסת את עצמנו", מסביר לב-רן. "המוח לומד: קודם הייתי בסטרס, לא הצלחתי לישון, להירגע או ליהנות. לקחתי משהו - ועכשיו אני מצליח. המוח הוא תלמיד טוב, והוא לומד לחזור על הפעולה הזאת שוב ושוב. אצל חלק מהאנשים מתפתח שימוש בעייתי, ובקצה שלו - התמכרות".

אמיר הכיר סמים עוד בטיול שאחרי הצבא. בתחילה היה זה בעיקר קנאביס, ובהמשך התנסה גם בחומרים חזקים יותר. אלא שבמשך שנים השימוש שלו בישראל, לדבריו, היה נדיר: "פעם ב-... אם בכלל". אחרי 7 באוקטובר התמונה השתנתה: "מאז השימוש אצלי עלה בצורה משמעותית, וגם אצל הרבה מהאנשים שסביבי. אני יוצא הרבה יותר למסיבות ומשתמש הרבה יותר בסמים. זה כבר לא משהו שקורה מדי פעם", הוא מספר. אמיר משתמש בעיקר בממסי ובקטמין, ולעיתים גם בקוקאין, MDMA ואקסטזי.

החומרים מספקים לו כמה דברים במקביל. "זה גורם לי ליהנות יותר ולהשתחרר. אבל יש בזה גם בריחה", הוא אומר. "אלה כמה שעות שבהן אני לא צריך לחשוב על מה שקורה כאן. אני לא צריך לחשוב על המלחמה, על החדשות ועל כל המציאות הזאת". מאז תחילת המלחמה הוא מבלה ומשתמש כמעט בכל סוף שבוע, כשלפעמים השימוש גולש גם לאמצע השבוע. הסמים כבר אינם שייכים מבחינתו רק למסיבה: "זה חדר כמעט לכל מקום. זה קורה גם בבית, כשנפגשים עם חברים. ולא קל לי להגיד את זה, אבל יש גם מצבים שבהם אני משתמש לבד".

הוא וחבריו ניסו להגדיר כללים: רק בסופי שבוע. לא לבד. לא לפני העבודה. "אבל לרוב זה לא באמת מחזיק", הוא מודה. "אמרתי לעצמי לא מעט פעמים 'זו הפעם האחרונה', אבל בפועל זה לא קרה. הדפוס תמיד חוזר". אם אמיר היה מתחיל להחסיר ימי עבודה, להיכשל במשימות או להסתבך כלכלית, ייתכן שהיה קל יותר לסמן את הקו. אלא שקורה כמעט ההפך. "זה הדבר המפחיד בכל הסיפור. אני לא מרגיש מחיר משמעותי בחיים המקצועיים שלי. אני טוב במה שאני עושה, אני מצליח, והעקומה שלי רק עולה", הוא אומר.

יש ימים שבהם הוא עייף יותר, פחות יוזם ועושה רק את הנדרש. אבל מבחינתו אלה עדיין שוליים: "אני לא רואה השפעה ברורה של המסיבות והסמים על ההצלחה שלי - וזה כנראה אחד הדברים שגורמים לי להמשיך". איש בעבודה אינו יודע, ואמיר חושש שהגילוי יגרום לאנשים לראות אותו כלא רציני או לא אחראי ויפגע במעמד המקצועי שבנה. "אני דואג שלא יידעו. ברור לי שאם אנשים בעבודה יידעו, הם יסתכלו עליי אחרת".

אבל הוא עצמו כבר אינו משוכנע שהכול בסדר. "עמוק בפנים אני יודע שיש לי בעיה. אני יודע שהתפתחה אצלי תלות, ואולי גם התמכרות מסוימת", הוא מודה. בתקופה מסוימת בזמן האחרון, שבה השתמש כמעט מדי יום, הופיע גם מחיר גופני. "הרגשתי ממש רע. היו לי כאבים בחזה והרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ. אפילו ניסיתי לפנות לעזרה", הוא משחזר. לדבריו, בחיפוש שערך הוא נתקל בעיקר באפשרויות טיפול קבוצתיות, והפחד שמישהו יזהה אותו הכריע. "לא רציתי להיכנס לקבוצה שבה אולי מישהו מכיר אותי או יספר למישהו אחר. פחדתי שיידעו. אז בסופו של דבר ויתרתי על העזרה".

פרופ' לב-רן אומר שהסיפור של אמיר ממחיש היטב אחת המלכודות הגדולות של ההתמכרות אצל אנשים מצליחים. "קודם כול, זה אדם עם כוחות. עובדה שהוא מצליח להמשיך", הוא אומר. "אבל זה הדבר המתעתע והפרדוקסלי: אותם כוחות שעוזרים לו להמשיך הרבה פעמים גם מונעים ממנו לפנות לעזרה, כי הוא עוד לא הגיע לנקודה של 'אני לא יכול יותר'".

לדבריו, החברה משתמשת בהגדרה צרה מדי למילה "תפקוד". "יש תפקוד בעבודה ויש תפקוד בלימודים, אבל יש גם תפקוד הורי. יכול להיות שאני מקריא סיפור לילדים, ואף אחד לא יכול לבוא אליי בטענות שלא תפקדתי - אבל אני לא באמת נוכח שם". לב-רן מדמה את זה לקרחון, כשמעל פני המים נמצאים הדברים שקל לראות: האם האדם הגיע לעבודה, הגיש את הדוח, שילם את החשבון או סיים את המטלה. מתחת לפני המים נמצאים הקשר עם הגוף, מערכות היחסים, הזוגיות, ההורות, הפנאי והתפיסה העצמית.

"העבודה והלימודים הם לפעמים הקו האדום", הוא מסביר. "מתחת לזה אני אומר לעצמי שהתרסקתי. אבל העובדה שלא עברתי את הקו האדום הזה לא אומרת שהכול בסדר". אפשר, לדבריו, לחשוב על החומר כעל מערכת יחסים. "לפעמים זו אפילו מערכת היחסים הכי יציבה שיש לאדם. המדינה לא הייתה שם בשבילי, מערכות יחסים יכולות לאכזב - והחומר תמיד שם. הוא נאמן". לכן השאלה אינה רק אם אדם דפק שעון בבוקר: "השאלה היא איך מערכת היחסים הזאת משפיעה על מערכות היחסים האחרות שלי - זוגיות, חברות, הורות, משפחה, כסף, פנאי והקשר עם עצמי".

אצל ג'קי הסיפור אחר לגמרי. היא בת 40, גרושה ואם לשני ילדים. במשך שנים היא הייתה שקועה בלימודים ובעבודה. היא השתמשה בקנאביס והתנסתה מדי פעם בחומרים, אבל עולם המסיבות כמעט לא היה חלק מחייה. בשנים שאחרי הפרידה עברה, לדבריה, תקופה ארוכה של בדידות, חיכוכים משפחתיים וקושי למצוא את מקומה כאמא וכבת זוג. ואז, בתחילת 2025, החליטה לנסוע לבד למסיבת טבע. החוויה שינתה משהו.

"הייתה לי הרגשה של חופש מטורף", היא מספרת. "הבנתי שזה משהו שהיה חסר לי בחיים. הייתי צריכה ללמוד מחדש להיות נוכחת, לתקשר עם אנשים, לפגוש אנשים, לזוז, להשתמש בגוף שלי, לשמוע מוזיקה". בתוך פחות משנתיים הפכו המסיבות לחלק קבוע מהשגרה שלה. היא יוצאת ברוב סופי השבוע, ומשתמשת בעיקר בחומרים ממריצים ולעיתים בחומרים פסיכדליים.

אלא שג'קי לא מתארת את הסמים כבעיה שהיא יודעת שעליה לפתור, להפך. "אני מעדיפה את מי שאני כשאני עושה סמים", היא אומרת. ג'קי מספרת על מסיבה שאליה הוזמנה בתנאי שלא תשתמש. תשובתה לחבר הייתה כמעט הצהרת עקרונות: "אני אשמח לבוא, אבל אני אעשה סמים. אם אני באה בלי סמים - לא תפגוש אותי. אם אתה רוצה לפגוש אותי, אני צריכה לעשות סמים". בעיני ג'קי, החומרים פתחו בה משהו שהיה סגור במשך שנים. מאישה שבעבר התקשתה אפילו לרקוד בחתונה, היא החלה להכיר אנשים, לבנות חברויות חדשות ולהרגיש בנוח בגופה. "היום אני יודעת לרקוד, יש לי חברים, אני יודעת ליהנות", היא אומרת. "היו חסרים לי חלקים".

והשינוי, לדבריה, הגיע גם לכיתה ולבית: "אם אני מגיעה ממורמרת ובדיכאון ולא דיברתי עם אף אחד יומיים, אין לי סבלנות לתלמידים. הם מדברים וזה מציק לי, אני נובחת עליהם שיהיו בשקט. כשאני יותר שמחה - זה מאוד משפר גם את זה". לדבריה, השימוש עזר לה להיות גם נוכחת יותר עם ילדיה: "אם אני משתמשת ורואה שהתפקוד שלי משתפר, שאני אדם יותר שמח, שאני יותר נהנית להיות עם התלמידים שלי ויותר נהנית להיות עם הילדים שלי - אז וואו, איזה כיף. פתאום אני יודעת ליהנות מסיטואציות ולתת מעצמי. זה משנה לי את החיים".

בן הזוג שלה ראה את הדברים אחרת. כשתדירות השימוש עלתה לכמה פעמים בשבוע, הנושא הפך למוקד מריבות ואף איים לדבריה על המשך הקשר. היו תקופות שבהן ניסתה להפסיק, אבל ככל שעבר הזמן - האשמה דווקא פחתה. "בהתחלה היו הרבה רגעים שחשבתי שאני דפוקה, שמה שאני עושה לא בסדר ושאני חייבת להפסיק", היא מספרת. "אבל ככל שאני רואה שאני אוהבת את ההשפעה שיש לזה עליי ועל החיים שלי, אני חושבת פחות ופחות שאני מגזימה". ועדיין, ג'קי מקווה שבסופו של דבר דווקא לא תזדקק לחומרים. "השאיפה היא להיות הגרסה הטובה של עצמי בלי העזרה של הסמים. כרגע אני רואה את זה כמו כלי לימוד", היא מסבירה.

פרופ' לב-רן מזהה בתיאור הזה מנגנון מוכר היטב בפסיכיאטריה: self-medication - טיפול עצמי. "אנשים לא משתמשים בחומרים כי הם רעים, אלא כי רע להם", הוא מסביר. אדם שמתמודד עם דיכאון, חרדה, בדידות או מצוקה עשוי לגלות שחומר מסוים מקל עליו - ולעיתים בטווח הקצר זה באמת עובד. "האם יכול להיות שאדם שנמצא במצוקה משתמש בחומר ממכר, וזה באמת עוזר לו יותר לתפקד בטווח הקצר? חד-משמעית כן. אחרת אנשים לא היו פונים לזה".

זאת בדיוק הסיבה שהשלב הראשון כל כך מתעתע. "יש תקופה שבה אנחנו מרגישים הרבה יותר את הרווחים מאשר את המחירים", אומר לב-רן. "אבל ממשהו שעוזר לנו לעשות דבר מסוים, אנחנו יכולים לעבור למצב שבו בלעדיו אנחנו כבר לא מסוגלים לעשות אותו. זו כבר התפתחות של תלות". את ג'קי, שהחלה את השימוש האינטנסיבי רק בתחילת 2025, לב-רן אינו בוחן רק דרך מצבה היום. "אני דואג לאדם שיהיה שם ב-2028 וב-2030. זה תהליך זחלני. בשלב מסוים מי שהיה חבר יכול להפוך לאויב".

השינוי הוא לא רק בכמות, אלא גם במקום שתופסים הסמים בחיים החברתיים. "אם פעם אנשים היו עושים את זה בשושו, היום זה ממש באהלן-אהלן", מתאר אמיר. "זה כבר לא רק במסיבות. זה בבתים, במפגשים עם חברים ואפילו בחתונות. ממתי אנשים היו עושים ככה סמים בחתונות? היום אתה הולך לשירותים ורואה תור של אנשים שנכנסים יחד לתא כדי להסניף". משרד הבריאות מציין גם הוא כי השימוש ב"סמי מסיבות" - בהם MDMA, קטמין, GHB וקוקאין - נמצא במגמת עלייה בקרב צעירים ומבוגרים בישראל, ולא רק במועדונים אלא גם במפגשים חברתיים.

ד"ר צוקר אומר שהמעבר החשוב מבחינתו אינו דווקא העלייה בשימוש בתוך מסיבות - שם חומרים היו קיימים במשך שנים - אלא היציאה שלהן החוצה. "מה שמעניין הוא המעבר של השימוש בחומרים מחוץ למסיבות. פתאום זה גם כמה חברים בבית, ויש שורות שמחכות על השיש", הוא אומר. לדבריו, עם הזמן, עלולות להיווצר התניות: האדם לא רק רוצה חומר במסיבה, אלא מתחיל להרגיש שהוא זקוק לו כדי ליהנות מהאירוע עצמו. "המוח מייצר התניות של איך אתה אמור ליהנות. אנשים אומרים לעצמם, 'אני לא מסוגל ליהנות עם החברים שלי אם אין שורה באזור. מה אני אעשה איתם בלי זה?'".

אמיר כבר מזהה את התחושה הזאת בעצמו. "מתרגלים לזה. קשה יותר ליהנות ממסיבה או להשתחרר בלי חומר. נוצר איזשהו רף שצריך להגיע אליו, ועם הזמן צריך גם לצרוך יותר כדי להגיע לאותה תחושה".

לדברי צוקר, חלק מהנרמול נולד דווקא מכישלונו של השיח הישן והמאיים על סמים. "כל החיים לימדו אותנו שהחיים הם שחור ולבן: עשית סמים - התמכרת, נגמרת, תמות. ואז אדם מגיע בפעם הראשונה, מפחד מאוד, עושה משהו ומגלה שלא רק שהוא לא מת ולא התמכר מיד - הוא אפילו נהנה", הוא מסביר. מכאן, לדבריו, קל לקפוץ לקיצון השני: "השחור הופך ללבן, בלי להבין שיש עולם שלם אפור באמצע".

הפער הזה הוא גם הסיבה שצוקר מצדד בגישת מזעור הנזקים: לא להציג שימוש כחסר סיכון, אבל גם לא להסתפק במסר "אל תעשו סמים", שאינו עובד על מי שממילא מתכוון להשתמש. "אם הייתי אומר על הכול 'סמים זה לא בסדר', אנשים לא היו מקשיבים לי גם כשאני אומר שיש חומר מסוים שממנו באמת צריך להיזהר". והסיכון, לדבריו, גדל גם משום שהמשתמשים לא תמיד יודעים מה הם צורכים. חומרים שנמכרים בשם מסוים עלולים לכלול בפועל תערובות או חומרים אחרים: "אנשים פשוט לא יודעים מה הם מכניסים לגוף. ואם אתה לא יודע מה אתה מכניס לגוף, איך תדע מה מסוכן לערבב?".

לב-רן מציע חמישה דגלים אדומים שאינם תלויים בשאלה אם האדם עדיין מגיע למשרד. הראשון - והמרכזי ביותר - הוא אובדן שליטה. "אמרתי שאשתמש פעם בשבוע, ובסוף כבר ביום שלישי אני באירוע. אמרתי שהמסיבה של חמישי תיגמר בלילה, והיא הפכה ל-48 שעות. ניסיתי לצמצם ולא הצלחתי". השני הוא כניסה למצבי סיכון - נהיגה תחת השפעה, עבודה בזמן שהאדם אינו כשיר או חזרה למצבים שבהם כבר נפגע.

השלישי הוא מצב שבו החומר הופך לכלי המרכזי או היחיד לוויסות רגשי: "פעם היה לי ספורט, הייתי נפגש עם חברים, שומע מוזיקה. עכשיו יש לי רק דבר אחד. תיקחו אותו ממני - ואני גמור". הרביעי הוא המחירים שהאדם משלם, גם אם הם עדיין אינם דרמטיים, והחמישי הוא הצטמצמות החיים: חברים שכבר לא רואים, תחביבים שנעלמו, מקומות שלא הולכים אליהם ופעילויות שפעם היו חלק מהחיים. "אין קריטריון אחד", הוא מדגיש. "אבל ככל שאני מסתכל על יותר מהאזורים האלה ואומר 'כן, יש לי שם עניין', גדל הסיכוי שגלשתי לשימוש בעייתי או להתמכרות. זה ספקטרום".

אצל אמיר יש גם מרכיב נוסף: כסף. יש חודשים שבהם, לדבריו, ההוצאה על סמים מגיעה לאלפי שקלים. הוא בכוונה אינו בודק את המספר המדויק. "אני אפילו לא מסתכל על ההוצאות החודשיות, כי אני לא רוצה לדעת כמה זה באמת", הוא אומר. "כשאתה יותר מבוגר, יש לך קריירה והכנסה. אתה כבר לא בן 23 בלי כסף שמפחד להסתבך. דווקא ההצלחה מאפשרת להמשיך".

הימים שאחרי אינם תמיד פשוטים. לעיתים הוא עייף וכבד יותר, פחות יוזם ועושה רק את מה שחייבים. אבל מבחינתו זה עדיין לא מחיר שמאפיל על הרווח. "בסופו של דבר אני חוזר לזה כי זה כיף. זה גורם לי להרגיש טוב, משאיר אותי ערני הרבה שעות ולפעמים אני מרגיש שזה הופך אותי ליותר יצירתי".

לב-רן מתקשה למצוא בעולם תקדים מדויק למה שישראל עברה מאז 7 באוקטובר. אירועים כמו מתקפת 11 בספטמבר בארה"ב היו אסונות לאומיים עצומים - אבל נקודתיים. כאן מדובר בטראומה ראשונית שאחריה שנים של מלחמה, לצד מציאות טכנולוגית שבה חומרים זמינים הרבה יותר מבעבר והתנהגויות ממכרות אחרות נמצאות בכל טלפון. "אנחנו כותבים את הספר הזה תוך כדי", הוא אומר.

לדבריו, אחת האוכלוסיות שמעוררות דאגה מיוחדת היא הצעירים - ובפרט צעירים ששירתו בסדיר ובמילואים, לצד מי שנחשפו בכמויות גדולות לסרטוני זוועה ולשיח מאיים ברשתות. אבל מבחינתו, ההתמכרויות אינן עניין של "קבוצת סיכון" אחת, ולא נושא שצריך לטפל בו בשולי תוכניות השיקום. "אין שיקום של טראומה ואין שיקום בבריאות הנפש בלי התייחסות לחומרים ממכרים ולהתנהגויות ממכרות. זה כמו לנסות למלא דלי שיש בו חור. אפשר להשקיע המון משאבים בלמלא אותו, אבל אם לא מטפלים בחור - המים ממשיכים לצאת".

הוא דווקא אופטימי באשר ליכולת של החברה הישראלית להשתקם. אבל לדבריו, קודם כול צריך להיפרד מהדימוי הישן של המכור שאינו מתפקד. "יש המון אנשים נורמטיביים שמשתמשים בהמון חומרים, וחלק גדול מאוד מהאנשים שיש להם שימוש בעייתי או התמכרות גם מתפקדים. אם אחרי 7 באוקטובר מישהו עדיין מדמיין תמונה סטריאוטיפית של התמכרות - כדאי לעשות לה ריפרש", הוא אומר.

אמיר כבר יודע שהוא נמצא במקום בעייתי, אבל גם הוא מתקשה לוותר על מה שהחומרים נתנו לו בתקופה הזאת. "אני חושב שזה עזר לי לשרוד את התקופה בצורה טובה יותר", הוא אומר. "היה לי יותר כיף, הייתי יותר שמח, וזה עזר לי לא לשקוע בכל החרא שהמדינה הזאת עברה. לא הרגשתי מחיר מיידי, אבל אני יודע שיש לי, ולאנשים רבים סביבי, בעיה. אני גם יודע שבטווח הארוך, שימוש בתדירות כזאת לא יכול להיות טוב. זה לא יכול להיות טוב לגוף".

ג'קי עדיין נמצאת במקום אחר. היא מקווה שבעוד כמה שנים כבר לא תצטרך את העזרה הזאת. "אני רוצה ללמוד להיות ברגע ולתת מעצמי, ואז להיות מסוגלת ליהנות באותה רמה בלי סמים. זאת השאיפה - להיות הגרסה הטובה של עצמי, אבל בלי העזרה שלהם", היא אומרת.

פרופ' לב-רן מציע לאנשים כמוהם לא להתחיל בשאלה "האם אני מכור?", אלא בשאלה רחבה יותר. "אם אתה אומר שבזכות החומר אתה מצליח לתפקד - יכול להיות שאתה צודק. אבל תשאל את עצמך, ברגע שקט: לצד הרווחים, האם יש אזורים בחיים שלא רואים מבחוץ שבהם אתה משלם מחיר? במערכות היחסים, בתחושת המסוגלות, ביכולת להתמודד עם קושי בכוחות עצמך, בנוכחות שלך עם האנשים שאתה אוהב".

כי להגיע בבוקר לעבודה, הוא אומר, הוא מדד חשוב - אבל הוא רק קו אחד. "כדי לשגשג, ולא רק לשרוד, אנחנו צריכים גם להיות מסוגלים להכיל תסכול, שעמום, בדידות ומתח. אם אנחנו נשענים כל הזמן על חומר כדי לווסת אותם, יגיע רגע שבו נצטרך את היכולת הזאת - והיא עלולה כבר לא להיות זמינה לנו".