נזק ישיר וממש ממש לא אגבי

הסרט נז"א מאשים את צה"ל בהרג שיטתי ומכוון של אזרחים בעזה ואת ישראל בכוונת רצח עם. במקום גידופים, ההאשמות מחייבות תשובה מנומקת מקצועית וערכית. לא רק ליוצרי הסרט, אלא למוסר הכפול כלפי ישראל בעולם, וגם לישראלים שחשים בושה על האופן בו ניהלנו את המלחמה בעזה

גיא חזות|

הדיון שעורר הסרט התיעודי נז"א (NAZA) חורג הרבה מעבר למאבק על דמותה של ישראל. בליבו עומדת שאלה שתלווה בשנים הבאות כל מדינה דמוקרטית שתיאלץ להילחם בארגון טרור הממקם את אנשיו, מפקדותיו, אמצעי הלחימה שלו ותשתיותיו בתוך אוכלוסייה אזרחית: כיצד ניתן להילחם באויב כזה, להגן על חיי האזרחים והחיילים שלך - ובה בעת לעמוד בחובות המשפטיות והמוסריות לצמצום הפגיעה באזרחי הצד האחר?

טענות קשות מחייבות תשובה רצינית. לא די לתקוף את יוצרי הסרט, להוקיע אותם או לכנותם בוגדים. תגובות כאלה אינן מפריכות את טענותיהם; הן רק מסייעות להם להציג את החברה הישראלית כמי שמסרבת להתמודד עם ביקורת. הדרך הנכונה להשיב היא באמצעות עובדות, הקשר, משפט בינלאומי וניתוח מקצועי של המציאות המבצעית.

בה בעת, ראוי שגם פוליטיקאים, מובילי דעת קהל ואנשי תקשורת בישראל יחדלו מקריאות להרס מוחלט של רצועת עזה ומאמירות שאינן מבחינות בין מחבלים לאזרחים. מעבר לפגם המוסרי שבהן, התבטאויות כאלה פוגעות בישראל ובחיילי צה"ל ומשמשות את הטוענים כי הפגיעה באוכלוסייה הפלסטינית הייתה מטרה ולא תוצאה קשה של המלחמה שנכפתה על ישראל.

לא צפיתי בסרט המלא, שטרם הונגש לצפייה בישראל, לאור בחירת היוצרים להציגו קודם לקהילה הבין לאומית. צפיתי בקטעים שפורסמו וקראתי ראיונות עם היוצרים וביקורות מפורטות של צופים, ובהן גם ביקורות אוהדות. לכן, המאמר לא מתיימר לבקר כל סצנה בסרט, אלא להשיב לטענותיו המרכזיות כפי שהציגו אותן יוצריו וכפי שתוארו בפרסומים עליו.

על פי התיאורים שפורסמו, יוצרי הסרט, יובל אברהם ורחל שור טוענים כי ההרג הנרחב של אזרחים פלסטינים אינו תוצאה של טעויות, חריגות או מאפייניה הקשים של הלחימה, אלא תוצר של מדיניות מערכתית מכוונת, שלשיטתם עשויה לעלות כדי רצח עם.

באמצעות עדויות אנונימיות של חיילים ואנשי מודיעין, מתאר הסרט לכאורה מערכת תקיפה המבוססת על מעקב דיגיטלי ועל כלי בינה מלאכותית. לפי הטענות, הבקרה האנושית על חלק מהתהליכים לא הייתה מספקת; אנשים סומנו לתקיפה והותקפו בבתיהם כאשר בני משפחותיהם נמצאו עמם; ואושרו תקיפות גם כאשר ההערכה הייתה שייפגעו אזרחים רבים.

הסרט מעלה גם טענות בדבר ירי באזרחים באזורים שגבולותיהם לא היו ברורים, פגיעה ליד מוקדי חלוקת סיוע, הרס שנועד לדחוק את האוכלוסייה דרומה ומניעת מזון והרעבה כאמצעי להפעלת לחץ. את האחריות מייחסים היוצרים לא רק לחיילים בודדים, אלא לשרשרת הפיקוד, למערכת הצבאית, לדרג המדיני וגם לחברה ולתקשורת בישראל.

אלו טענות חמורות המצטרפות לביקורת קשה של הקהילה הבין לאומית נגד ישראל לאורך המלחמה. דווקא משום כך יש לבחון אותן בקפדנות ולא לקבלן כמסקנה מוכחת רק מפני שהן מוצגות בסרט תיעודי.

מספר ההרוגים ברצועת עזה, זהותם והחלוקה בין לוחמים לאזרחים מצויים במחלוקת. הנתונים המתפרסמים על ידי משרד הבריאות בעזה אינם מבחינים באופן מלא בין פעילים צבאיים לאזרחים, ואילו ההערכות הישראליות בדבר מספר פעילי חמאס והג׳יהאד האיסלאמי שנהרגו דורשות גם הן ביסוס ופירוט.

בהנחה שנתקבע למספר של חמאס - 75,000 הרוגים פלסטינים, ולמספר של צה"ל - 25,000 פעילי טרור מתוכם שצה"ל הרג, היחס המספרי בין לוחמים לאזרחים כשלעצמו, 1:2, מפריך ביצוע פשעי מלחמה או כוונת השמדה. היחס הוא מרכיב חשוב בהערכת אופי המערכה ובהשוואתה למערכות אחרות שנוהלו בשטחים עירוניים צפופים של צבאות מערביים, ועמד על 1:9. גם אם נחמיר עם צה"ל ונפחית בחצי את כמות הפעילים שצה"ל הרג, יחס ההרג בין אזרחים לפעילי טרור עדיין יהיה טוב יותר מצבאות מערביים אחרים.

יחס הוא מרכיב חשוב בהערכת אופי המערכה ובהשוואתה למערכות אחרות שנוהלו בשטחים עירוניים צפופים של צבאות מערביים, ועמד על 1:9. גם אם נחמיר עם צה"ל ונפחית בחצי את כמות הפעילים שצה"ל הרג, יחס ההרג בין אזרחים לפעילי טרור עדיין יהיה טוב יותר מצבאות מערביים אחרים

לכאורה ניתן היה לסכם את הדיון עם המספרים. אבל האשמות קשות מחייבות טענות מגוונות ומבוססות.

החולשה המרכזית בהאשמות כנגד ישראל המוצגות בסרט היא הטלת מלוא האחריות לתוצאות המלחמה על ישראל, בלי להעניק משקל מספק לשיטת הפעולה של חמאס.

חמאס לא רק פועל בקרבת אוכלוסייה אזרחית. לאורך שנים הוא בנה את עוצמתו הצבאית בתוך המרחב האזרחי: מנהרות מתחת לשכונות, אמצעי לחימה בתוך מבנים, עמדות בקרבת מוסדות ציבור ושימוש באוכלוסייה כמסך המגביל את חופש הפעולה של ישראל.

אין בכך כדי לשחרר את צה"ל מחובותיו. גם כאשר האויב מפר את הדין ומשתמש באזרחים כמגן אנושי, הצד התוקף עדיין מחויב להבחנה, לנקיטת אמצעי זהירות ולמידתיות. אולם אי אפשר לנתח את תוצאות הלחימה כאילו חמאס הוא גורם פסיבי וכאילו מיקומן של תשתיותיו בלב האוכלוסייה אינו חלק מאסטרטגיה מכוונת.

אם האחריות לכל פגיעה אזרחית תוטל תמיד ובאופן בלעדי על הצבא התוקף, ללא התחשבות בהתנהלותו של הארגון המגן, ייווצר תמריץ מסוכן: ככל שארגון טרור ייטמע עמוק יותר בתוך אוכלוסייתו ויסכן אותה יותר, כך יגדל הסיכוי שהוא ייהנה מחסינות מבצעית ומלגיטימציה בינלאומית.

זהו פרדוקס המגנים האנושיים - ולא רק ישראל תידרש להתמודד עמו.

השיח הבינלאומי המערבי נוטה להניח כי לכל יעד קיימת דרך "כירורגית" להגיע אליו, וכי אם אזרחים נפגעו, בהכרח ניתן היה לבחור שיטה אחרת. מניסיוני המקצועי, זו הנחה שאינה עומדת תמיד במבחן המציאות.

לחימה מטווח קרוב במרחב רווי מטענים, צלפים, חוליות נ"ט ומנהרות עלולה להביא להפעלת אש כבדה דווקא כאשר כוחות מסתבכים ונקלעים לסכנת חיים מיידית. לעיתים, תקיפה אווירית מתוכננת, המבוססת על מודיעין ועל הערכת נזק אגבי, עשויה להיות מדויקת יותר מקרב קרקעי שמתפתח בתנאי אי-ודאות.

בחירה להפעיל אש מהאוויר אינה בהכרח "עצלנות מבצעית". לעיתים היא הדרך להשלמת המשימה תוך הפחתת הסיכון לכוחות. אולם גם הצורך להגן על החיילים אינו היתר בלתי מוגבל: כל פעולה מחייבת בחינה של המטרה, החלופות, הנזק הצפוי והיתרון הצבאי הקונקרטי. עצם בחירת שם הסרט - נז"א, שוללת את טענות הסרט ומעידה כי צה"ל ביצע תהליכים כאלה.

עיקרון המידתיות במשפט הבינלאומי לא משווה בין מספר ההרוגים בשני הצדדים. הוא גם לא קובע שמספר גבוה של נפגעים אזרחים מוכיח כשלעצמו שהתקיפה הייתה בלתי חוקית.

השאלה המשפטית היא האם, על בסיס המידע שהיה זמין למקבלי ההחלטות לפני התקיפה, ניתן היה לצפות שהנזק האגבי לאזרחים יהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי מן הפעולה.

לכן יש לבחון כל תקיפה לפי נסיבותיה: מה הייתה המטרה הצבאית, מה היה ערכה, איזה מידע היה זמין, מה היה הנזק הצפוי, אילו אמצעי זהירות ננקטו והאם הייתה חלופה מעשית שפגיעתה פחותה. התוצאה חשובה לבחינה ולחקירה, אבל אי אפשר להחליף באמצעותה את ניתוח תהליך קבלת ההחלטות בזמן אמת.

השימוש בכלים מבוססי בינה מלאכותית בתהליכי מודיעין ובחירת מטרות מחייב פיקוח קפדני. מערכת חישובית אינה נושאת באחריות משפטית או מוסרית; האחריות נשארת בידי בני האדם המאשרים את הפעולה.

בצה"ל, מערכות מבוססות AI הן כלי עזר מודיעיני בלבד. ההחלטה הסופית על תקיפה מתקבלת תמיד על ידי קצין (Human-in-the-loop), שבוחן את הערך הצבאי מול הנזק האגבי הצפוי לפי המידע שהיה זמין לו באותו רגע.

צה"ל השקיע מאמץ יוצא דופן בתחום ההומניטרי, אשר כלל שיחות אזהרה בטלפון, פיזור כרוזים והקמת "ציר סלאח א-דין" כמסדרון הומניטרי. צבאות מערביים אחרים לא השקיעו בעבר משאבים כה רבים בתקשורת ישירה עם אוכלוסיית האויב כדי לפנותה מאזורי קרב.

צה"ל השקיע מאמץ יוצא דופן בתחום ההומניטרי, אשר כלל שיחות אזהרה בטלפון, פיזור כרוזים והקמת "ציר סלאח א-דין" כמסדרון הומניטרי. צבאות מערביים אחרים לא השקיעו בעבר משאבים כה רבים בתקשורת ישירה עם אוכלוסיית האויב כדי לפנותה מאזורי קרב

בנוסף, היקפי הסיוע ההומניטרי שצה"ל הכניס לרצועה היו חסרי פרופורציה מהמצופה ממדינה במלחמה. האזרחים הפלסטינים נפגעו אנושות מכך שחמאס השתלט על משאיות הסיוע וספסר בתכולתן. מרחב מחנות המרכז ברצועה, ובמשך זמן רב גם העיר עזה עצמה, היו אזורים שצה"ל לא פעל ותמרן בהם והתקיפות מהאוויר שם היו כירורגיות, תוך מאמץ להימנע מפגיעה באזרחים.

אחוז ההרוגים בתוך האזורים שהוגדרו הומניטריים במחנות המרכז היה נמוך משמעותית (כ-2%-3.5% מכלל ההרוגים) - מה שמעיד על מאמץ ישראלי מובחן להימנע מתקיפות באזורים אלו, למרות ניסיונות חמאס להשתמש בהם כמחסה. זו עוד הוכחה המפריכה את טענת השמדת העם.

לכאורה הטענה היא כי בהפעלת האש עם נז"א גבוה, צה"ל תיעדף את חיי חייליו על חיי האזרחים הפלסטינים. הציפייה מצה"ל להקריב את חייליו כדי להציל את אזרחי האויב היא לא רק לא ריאלית, אלא גם לא מוסרית כלפי אזרחי המדינה שלו. לכל ממשלה יש חוזה בלתי כתוב עם אזרחיה וחייליה, שלפיו עליה להגן על חייהם. דרישה מצבא לבחור בטקטיקות שמעלות משמעותית את מספר ההרוגים שלו היא דרישה ששום דמוקרטיה לא יכולה לעמוד בה לאורך זמן.

רצועת עזה הפכה תחת חמאס למצודה עירונית. זהו ה"פיל שבחדר", שהיוצרים והקהילה הבין לאומית מתעלמים ממנו. ההתמודדות עם 800 קילומטרים של מנהרות מרושתות תחת בתי אזרחים הייתה האתגר הגדול ביותר של צבא מערבי בעידן המודרני. המנהרות בעזה הפכו כל מבנה אזרחי למטרה צבאית פוטנציאלית (שכן הוא יכול לשמש פיר יציאה או מפקדה תת-קרקעית), מה שמשנה לחלוטין את חישובי הנזק האגבי.

"המטרו" של החמאס הפך בפועל את רצועת עזה ממרחב אזרחי רגיל למבצר צבאי וחייב קבלת החלטות מבצעיות קשות ופגיעה בלתי נמנעת בתשתיות. לצד המנהרות, חמאס מלכד עשרות אלפי מבנים אזרחיים, כולל בתי ספר וגני ילדים (במערך הלמידה בדקנו ומצאנו כי סטטיסטית מסגדים/ביה"ס/מרפאות/מבני אונר"א לרוב יהיו ממולכדים). נוכחות המטענים בהיקף כה רחב חייבה את צה"ל להפעיל כוח אש משמעותי כדי להגן על חיי חייליו (Force Protection), מה שהגדיל את ההרס הפיזי. מנהרות, לצד מלכוד מבנים, הפכו את המרחב האזרחי בעזה לנשק לכל דבר. ובנוסף, הרס בתי הפעילים השיטתי היה מענה לעובדה שהם שימשו לא רק לאחסון אמל"ח אלא גם ללחימה. איזו ברירה הייתה לצה"ל, חוץ מלהרוס את המרחב הזה שממנו יצאו הטובחים ב-7 באוקטובר?

בניגוד למלחמות באמצעות כוח משלוח שניהלו מדינות מערביות במרחק אלפי קילומטרים מגבולותיהן, המלחמה בעזה התנהלה מול איום ישיר על אזרחי ישראל. היא פרצה לאחר טבח 7 באוקטובר, חטיפת אזרחים וחיילים וירי מתמשך לעבר יישובים ישראליים.

עובדה זו אינה מעניקה לישראל פטור מדיני המלחמה, אך היא חיונית להבנת תפיסת האיום ולדרך שבה התקבלו החלטות מבצעיות. עבור ישראל, לא היה מדובר במערכה לבחירה או בהתערבות בזירה מרוחקת, אלא במלחמה להסרת איום שהוכיח את יכולתו ורצונו לפגוע באופן ישיר באוכלוסייה הישראלית.

הסיבה המרכזית לחוסר ההצלחה של ישראל למוטט את שלטון החמאס בעזה הייתה השתלטות חמאס על הסיוע ההומניטרי שהכניסה ישראל, על מנת למנוע משבר הומניטרי בעזה, כולל רעב. כלומר, הכישלון האסטרטגי של ישראל בעזה, נבע מאירוע חסר תקדים בתולדות המלחמה- צד אחד שהותקף, אזרחיו נרצחו, נאנסו ונחטפו, מעביר לאורך כל המלחמה משאבים (מים, מזון, תרופות, אנרגיה) לצד התוקף. למרות האבסורד, ישראל עדיין מואשמת ברצח עם והרעבה.

במסגרת ההליכים הבינלאומיים נגד ישראל הוצגו התבטאויות של פוליטיקאים ואנשי תקשורת ישראלים שקראו להחרבת עזה או טשטשו את ההבחנה בין מחבלים לאזרחים. גם כאשר לאותם דוברים לא הייתה סמכות מבצעית וגם כאשר דבריהם לא שיקפו פקודות או מדיניות בפועל, הם העניקו למבקרי ישראל חומר רב ערך.

אמירות כאלה צריכות להיפסק. הן פסולות ערכית, מזיקות מדינית ועלולות לשמש בניסיון להוכיח כוונה שאינה נלמדת בהכרח מהפעילות הצבאית עצמה. מי שמבקש להגן על חיילי צה"ל ועל הלגיטימציה של ישראל חייב להבין שגם למילים יש השלכות אסטרטגיות ומשפטיות.

ישראל חייבת לבדוק באופן רציני כל טענה אמינה בדבר חריגה מהדין, כשל מקצועי או פגיעה שאפשר היה למנוע. ביקורת וחקירה אינן חולשה; הן חלק מחוסנה של מדינה דמוקרטית ומצבא מקצועי. עובדתית גוף כזה הוקם בראשות האלוף במילואים יואב הר אבן, והוא חקר מאות מקרים לאורך המלחמה. היכן שאיתר חריגות הוא המליץ על פתיחת חקירה.

המענה הכולל של צה"ל לדוקטרינת השימוש באזרחים כמגן אנושי ראויה לשבח בעולם, לא לגינוי. צה"ל התכונן במהלך שני העשורים האחרונים למלחמה בצבאות הטרור של חמאס וחיזבאללה, שבנו את יכולתם על בסיס דוקטרינת הקיזוז: התמודדות מול העליונות הישראלית בשדה הקרב - באוויר, במודיעין ובתמרון היבשתי – באמצעות ניצול האוכלוסייה האזרחית בלבנון וברצועת עזה כמגן אנושי ובניית מבצר צבאי במרחב אזרחי אורבני.

הטענות כלפי ישראל על האופן בו פעלה בעזה במהלך המלחמה נשענו בחלקן על דיווחים שקריים ומניפולציות של החמאס, מוסר כפול ביחס לישראל ולא מעט אנטישמיות. לכאורה יוצרי הסרט כישראלים אינם כאלה, ולכן טענותיהם מסוכנות יותר

בהנחה כי ישראל רוצה להשתייך למשפחת העמים הדמוקרטית והמערבית, צבאות הטרור ביססו תפיסת לחימה שתביס את ישראל ותביא לכניעתה, לצד מהלך שיפתח את המלחמה בכיבוש חבל ארץ בסמוך לגבול. האיום של צבאות הטרור מלבנון ורצועת עזה היה איום ישיר, מקיף ומסוכן לחייהם של אלפי אזרחים ישראלים, ובתרחיש מסוים הוא עלול היה גם להיות איום על קיומה של מדינת ישראל.

הטענות כלפי ישראל על האופן בו פעלה בעזה במהלך המלחמה נשענו בחלקן על דיווחים שקריים ומניפולציות של החמאס, מוסר כפול ביחס לישראל ולא מעט אנטישמיות. לכאורה יוצרי הסרט כישראלים אינם כאלה, ולכן טענותיהם מסוכנות יותר.

מדינת ישראל וצה"ל נמנעו במשך שנים רבות מלחימה בצבאות הטרור של חמאס וחיזבאללה. ישראל הכילה את האיומים מצפון ומדרום, ונמנעה לאורך שני עשורים ממלחמת הכרעה, למרות שהאיום על ביטחונה הלך וגדל. את המלחמה בעזה, למרות האיום שהפך ללא סביר ומסוכן לביטחון הלאומי של ישראל, לא ישראל יזמה. זו הייתה קונספציה ישראלית שגויה, שנוצלה על ידי חמאס והובילה לטבח ה-7 באוקטובר.

למרות הטבח הנורא, ישראל הפעילה בעזה מכונת מלחמה שהגבילה את עצמה במטרה למנוע משבר הומניטרי לאזרחי האויב ואף נמנעה ככל הניתן מפגיעה בחפים מפשע. אך את מבקרי ישראל בעולם ויוצרי הסרט נז"א זה לא מספק. מבחינתם, 2000 הרוגים בישראל זה מספר נמוך נוכח ההרס בעזה והיקף הנפגעים בקרב האזרחים הפלסטינים ברצועה. ואולם, צופי הסרט שמחאו כפיים במשך 25 דקות לא חיים במזרח התיכון ואינם בקיאים בחוקי הג'ונגל שלו. לטבח ה-7 באוקטובר היה חייב להיות גם מחיר הפסד לחברה הפלסטינית - לא בהרג של חפים מפשע, אלא בהרס המבצר הצבאי שבנו מתכנני ומבצעי הטבח - התשתיות הצבאיות מעל ומתחת לקרקע ברצועת עזה, תשתיות טרור שנבנו על גבולותיה של ישראל ולא אלפי קילומטרים הרחק מגבולה. שום חברה לא תשרוד אם תפעל אחרת מהחברה הישראלית. לכן, לשיטות הלחימה של צה"ל היה צידוק לא מקצועי בלבד, שהוכח בשדה הקרב, אלא גם ערכי.

תא"ל (מיל') גיא חזות הוא חוקר בכיר ב INSS ולשעבר ראש מערך הלמידה המבצעית